סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

מנוחה כהן

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
הסברים מפורטים! משאירים אותי עוד יותר פעורת פה- מכמות המחשבה והמאמץ לכתוב את הסיפור הזה!

אני מסכימה בכאב לב למותו של פנרס, אבל עדיין אהיה שמחה לדעת למה דווקא הוא ;)

מחכה בקוצר רוח להמשך!
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
זה ענין של טעם.
בהחלט, לכן הדגשתי שעושים את זה.
הצורך בפנרס כבר נגמר,
באף אחד מהדמויות אין צורך אמיתי. את מקאן יהיה אפשר להחליף בגד או במישהו, את קנז באמציה או בכלב ואת יוזבד בכל צולניק מאצולת כוזר.
השאלה היא אם פנרס סיים את הקשת העלילתית שלו, או לפחות הגיע לשלב שמוות פתאומי לא יהרוס אותה. וכנראה גם זה עניין של טעם.
מכל מקום, קשת עלילתית יכולה להמשיך גם אחרי המוות של הדמות ועל פי ההבטחה שעוד נדע למה דווקא פנרס הוא הנבחר נראה ש @משולש ברמודה תתייחס לזה בהמשך.

(אגב, גם בפדאל לדעתי הקשת העלילתית של פנרס לא הושלמה כראוי, מהכיוון האחר).
אם הם ינצלו - מצוין, אם הם ימותו - תמיד יש את הגירסה המקורית...
ואם הסיפור הזה יהיה עצוב מדי והמקורי פושר מידי, תמיד אפשר להמציא סיום נוסף, ולהפגיש את שלושת הסיומים באיזה אתגר על סיפורי יקומים מקבילים.
סיפור נפלא ומשובח לקרוא!
וכמובן שאני מצטרף לזה.
 
נערך לאחרונה ב:

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
אבל אף אחד לא קורא ספר כדי לקרוא אחר כך נספח תירוצים והסברים לוגיים, יהיו חכמים וצודקים ככל שיהיו.
דווקא בפרוג זה חלק חשוב מהכיף...
איסתרק לא מגיב מספיק אמין לבגידה של ברול
אישית פרשתי את זה כסוג של השלמה ותבוסה. הוא עדיין שבור מהגילוי על יקוואל, אולה מבחינתו ספק נהרג, הוא כבר החליט לוותר על המלוכה ומפרש את כל סיפור חייו כרצף של מעשים אנוכיים. הקש ששבר את גבו היה הגילוי על יקוואל ועכשיו בבגידה החסרת מספר הנוכחית הוא אפילו לא מסוגל להתרגש, ורק תוהה בכאב על נאמנותו של נאתיאן.
בכל מקרה, מהתגובות נראה לי שאת הנקודה הזאת כן הצלחתי להשיג, אם לא - אשמח לשמוע גם על זה : )
בהחלט.

רק את זה לא ממש הבנתי.
טוב יותר לא להרוג אף אחד?
הכוונה שלי הייתה שאם מ.קינן הייתה הולכת לכיוון דומה לסיפור הזה אולי הייתה יוצאת לה יצירת מופת שחותמת את הסדרה כמו שצריך, אבל היא הייתה רוכשת את שנאת הדור של הסמינריסטיות...
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
הכוונה שלי הייתה שאם מ.קינן הייתה הולכת לכיוון דומה לסיפור הזה אולי הייתה יוצאת לה יצירת מופת שחותמת את הסדרה כמו שצריך, אבל היא הייתה רוכשת את שנאת הדור של הסמינריסטיות...
רק להדגיש, הפנאפיק הזה יוצא מוחמא מההשוואה.
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
אבל בעצם יש כאן מעשה של שביית בני ערובה.
כל צעד קטן שיעשו ישליך באופן מידי על מצבם של בני הערובה

ב"ה

אני לא מצליחה להאמין שזה מה שדיברנו לפני שמחת תורה....
הלב משתגע ואין מקום להכיל את הזוועות.
שתהיה ישועה בחסד וברחמים,
בניסים גדולים וגלויים
שיחזרו כולם בשלום, בריאים ושלמים, בעז"ה
ושתבוא כבר הגאולה האמיתית והשלימה. אין לנו כח כבר!
 

.B.B

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
אולה מושך בכתפיו. מגיע כנראה, לכלל החלטה. "גדוד חיילים דיאלידאני, חצה את הגבול באזור הסמוך לנהר, יחידה שלמה הותקפה". הוא נכנס למעגל האור של המנורה, ומשליך את גלימת המסע שלו על השולחן. היא מוכתמת, כמעט כגלימתו של פחמי. ובין סיבי הצמר שלה דבוקים פיסות שחורות וקטנות של פסולת שריפה. וההבנה מכה באונמר בפתאומיות.

"הם שרפו את המחנה?", היא לואטת, מניחה את ידה על פיה.

אולה, שותק. ממקד את מבטו באחד מכלי המלחמה התלויים על הקיר. וכמות הזמן הנדרשת לו, כדי להסתובב אליה בחזרה ולהנהן לאישור, מספקת לה את כל המידע אותו היא צריכה.

"אלוקים", היא לוחשת, בדיוק כמו שלחשה, כשסיפר לה על יקוואל.

אולה עוצם את עיניו, משעין את ראשו על מסגרת החלון המעוטרת. ולמרות שעיניו סגורות, נדמה לה, כי היא רואה על פניו, את צל זכרן של השעות האחרונות.

"הכרת אותם?", היא שואלת, וקולה חרישי, כמעט כאילו לא רצתה להפריע ללילה שסביבם.

"את חלקם חנכתי. כן", עיניו של אולה עצומות עדיין, וידו נשענת על ניצב חרבו.

עצוב לה לראות אותו כך. לחזות ברישומן של שנות המלחמה על פניו. בקווים הקטנים שחרצו שדות הגבול החשוכים על מצחו, ובצלליות השקועות שצייר המוות מתחת עיניו.

"שלחתי רץ אל המלך", הוא אומר לבסוף, וקולו מעשי עד מאד כשהוא ניתק מהחלון. "מה שבוצע שם, הוא טבח, אונמר".

היא משפילה את עיניה, אל טבלת השולחן הנוצצת. מתמקדת בצל שיוצרות ידיה על דוגמת השיש. "איסתרק לא יפתח עכשיו במלחמה".

"אולי", מסכים אולה וקולו יבש. "אולי דווקא כן. אל המציאות נצטרך להישיר מבט בכל מקרה, ומוטב שנעשה זאת מהר ככל שאפשר".
אני קוראת את זה עכשיו והלב שלי בוכה.
אם לפני שנה זה היה כואב, עכשיו זה טראגי. פשוט נהפך מפנטזיה למציאות :cry::cry::cry:
 

מגבת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"אף פעם אל תפתח במלחמה מול אדם שהמצפון שלו אכזרי יותר משלך, גם אם אתם שווים בכוח", הוא אמר אז, ונופף לעברו באצבע מצולקת, "למה כמה שהלב שלך ירצה להיות רע – הלב שלו אפילו לא יתאמץ לעשות את זה. ומכיוון שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאתה אדם טוב ביסודך, גם אם תרצה מאד אחרת", גיחוך נדיב עלה אז על שפתיו הדקות, "אתה תגיע מהר מאד לאותם קווים אדומים שהצבת לעצמך כבר בתחילתו של המאבק – ואז ילד, כשיגמרו לך כל האפשרויות לנצח, אתה תגלה פתאום שהאויב שלך רק התחיל לשחק. ואז באמת תפסיד בקרב".

וואוו, @משולש ברמודה ...
איך את צודקת!
:cry:
בכל אופן, פרקים מסעירים במיוחד, ציוריים עד צמרמורת.
מחכה לבשורות טובות שם בבמה...
 

.B.B

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
נאמנותו של נאתיאן
אתה ממש מתעקש לקרוא לו כך. מה הוא עשה לך? שמו בכוזר נקרא נאיתן, לא נאתיאן.

@משולש ברמודה
סיימתי לקרוא עכשיו ברצף את כל הסיפור. זה לקח לי 4 ימים.
וואו. וואו. וואו !
כל המילים כבר נאמרו, אבל האמת שאין לי מילים.
לקחת את זה, ובגדול. שאפו.
העלילה בנויה היטב, הדמויות "נכנסו" לתפקידן בדיוק מושלם, ובכלל כל הפרטים הקטנים-גדולים שהופכים את העלילה לחיה ונושמת (אולי חיה ובועטת יתאים כאן יותר : )
היו לי כמה הערות אבל רובן ככולן כבר לובנו כאן באשכול, וכמו שכבר אמרת- זו רק טיוטה ראשונה :)
השארת אותנו במתח, מחכה כבר להפי-אנד.
(כי כמה שכולם מקללים אותו - בסופו של סיפור הסופר אינו מסתדר בלעדיו. הלוואי שאני טועה וזה לא יקרה כאן)
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
אני לא מצליחה להאמין שזה מה שדיברנו לפני שמחת תורה....
נראה כאילו עבר נצח.
את האמת בגלל ההערות כאן שכתבתי את הפרק עם הבמה אחרי שהעליתי, הוספתי לו פתיחה שתיתן הכנה רגשית ושלחתי לחברה שעוד לא קראה כדי לראות אם זה עדיין מפריע.
תכננתי אפילו להעלות עוד פעם, למרות שאף פעם לא העליתי פרק שוב, כי באמת היה נחוץ שיפור רציני בפרק האחרון.
ואז התהפך עלינו העולם, היא מסתבר ראתה את המייל רק אחרי החג, וכותבת לי: אין לי מושג הכול נראה לי פתאום הגיוני...
אז באמת הכול נראה הגיוני מידי, והכול גם חשוף וכואב ומלא טריגרים.
וואוו, @משולש ברמודה ...
איך את צודקת!
מה אני יודעת... עכשיו הכול נראה לי חסר משמעות איכשהו...
(כי כמה שכולם מקללים אותו - בסופו של סיפור הסופר אינו מסתדר בלעדיו. הלוואי שאני טועה וזה לא יקרה כאן)
אני לא מקללת הפי אנד.
בחיים אני רוצה הפי אנד. הלוואי, אמן.
נס, ענק. מדהים, קריעת ים סוף, אש משמים, עננים לבנים שמחזירים את כל החטופים בריאים ושלמים. לא אכפת לי איך : ) מגיע לנו לשמוח באמת, לא?

אז פה לא החיים האמתיים, פה נדמה לי (כי רק נדמה באמת) שאני יכולה לשלוט בעלילה ובגיבורים.
פה אני רוצה שתרימו עיניים מהורהרות מהמסך, שתחשבו על מה שקראתם במבט חולמני, שזה ירגש אתכם, שתחייכו חיוך אווילי לפעמים, וגם תצחקו, תדמעו אפילו מידי פעם ואז תחייכו שוב.
או כמו שאמרה כאן מישהי בפורום (אני לא טובה עם שמות לצערי) אני רוצה שתקומו אחרי הסיפור ותערבבו מלח בקפה בטעות...

את האמת מתלבטת לגבי ההמשך, כמו שאמרתי עוד קודם, הרוב כתוב, נשארו רק כמה קטעי קישור בודדים שצריכה עוד לכתוב.
השאלה היא אם לעלות עכשיו.
מצד אחד צריך אסקפיזם, חייבים אפילו. מצד שני, יש יותר מידי טריגרים בסיפור הזה אז לא יודעת כמה הוא באמת יעזור...
 

דנמרק

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
איינה, אזור במת הטקסים
----
חלק הנאומים בטקסים צבאיים כגון אלו קצר בדרך כלל, אבל שריפת המוצב שהתרחשה רק לפני כמה חודשים בגבול, והעובדה כי לרבים מהחיילים הפזורים ביציעים ישנה היכרות אישית עם הנספים – הופכים אותו לארוך, כבד, ורציני עד מאד.

ורק לאחר שמסיימים הקצינים הנכבדים את דבריהם, ומפקד משמר הגבול – יורד מהבמה לקול מחיאות כפיהם של היושבים ביציעים, ניתן האות לפתיחתו של הטקס בדמות תרועת חצוצרה צלולה ורמה. והוד מלכותו, המלך איסתרק השלישי – מוזמן אל דוכן העץ הקטן שעל הבמה, לשאת את דבריו אל הצוערים החדשים המושבעים.

שומרי הראש, ידיהם מונחות על ניצבי חרבותיהם, מתמקמים מצדדיו של המלך ומאחוריו, עבדו של המלך כורע לצידו על ברכו, וקצין שכתפו עמוסת דרגות מציב על הדוכן גיליונות קלף מעוטרים.

יש רוח על הבמה, קרירה וסתווית, ומשב פתאומי גורם לגיליונות הקלף שעל עמוד העץ הקטן לרשרש ולהיחבט אחד בשני בחוזקה. וברול, משמאלו של איסתרק, מתרומם מכריעתו, ולמרות שזהו תפקידו של הקצין האחראי על הנאומים, פוסע קדימה אל הדוכן, מסדר את קצותיו של הגיליון, ומזיז את אבני המשקל המיועדות למרכזו של הקלף המתנופף.

קריר על הבמה, קריר קצת, אבל ידו של ברול נשלחת אל שרוולו הארוך פתאום כאילו הפריע לו חום כבד ומציק.

משהו כסוף מופיע פתאום בידו של העבד, משהו מעוקל ובעל ידית חומה וכהה עד מאד, ואיסתרק לא מספיק להזיז את ידו – לפני שהוא מרגיש היטב את מגעו הקר, החד, של פגיון מושחז ודקיק המוצמד בחוזקה אל צווארו.

לשנייה אחת ארוכה חונקת הדממה את הבמה, עמוקה וקפואה כל כך, עד שנראה כאילו עצר לרגע מישהו את הזמן בכוח. ואז נשמעת שריקה מעליו, ושלושה חיצים מטושטשים מפלחים את האוויר, פוגעים בדייקנות בשלושת שומרי הראש שסביבו, ומעיפים אותם אל הרצפה הקשה.

בבת אחת מתרוממים האנשים שביציעים, ממלאים את האוויר בקולות וצרחות, ועשרות נושאי הנשק הפזורים ביניהם, מזנקים על רגליהם כשהם שולפים את חרבותיהם במהירות.

"אל תזוז", מתנשם ברול אל תוך אוזנו, מקיף את צווארו בידו ודוחף אותו קדימה. "אל תזוז, או שאעשה שימוש בפגיון הזה".

איסתרק בולע, מרגיש היטב את לחץ ידו של ברול על גרונו.

פעם, לא כל כך מזמן בכלל, הוצרך יורש העצר לשעבר ללמוד את סודות האסטרטגיה מפיו של קצין בבלי ומריר. ולמרות שהאסטרטג הנכה לא היה אדם נעים כל כך לשהות במחיצתו, היו עצותיו ומהלכיו הצבאיים מבריקים באופן מדהים כל כך – עד שאיסתרק זוכר עדיין היטב, את התובנות העוקצניות אותם השמיע האיש מפעם לפעם, כשהכעיסו אותו החיים קצת יותר מהרגיל.

"אף פעם אל תפתח במלחמה מול אדם שהמצפון שלו אכזרי יותר משלך, גם אם אתם שווים בכוח", הוא אמר אז, ונופף לעברו באצבע מצולקת, "למה כמה שהלב שלך ירצה להיות רע – הלב שלו אפילו לא יתאמץ לעשות את זה. ומכיוון שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאתה אדם טוב ביסודך, גם אם תרצה מאד אחרת", גיחוך נדיב עלה אז על שפתיו הדקות, "אתה תגיע מהר מאד לאותם קווים אדומים שהצבת לעצמך כבר בתחילתו של המאבק – ואז ילד, כשיגמרו לך כל האפשרויות לנצח, אתה תגלה פתאום שהאויב שלך רק התחיל לשחק. ואז באמת תפסיד בקרב".

"ומה יקרה אם הוא יפתח במלחמה?", הוא שאל אז, רגוע ושליו כאדם שלא ראה מעולם מאבק ראוי לשמו.

האסטרטג צחק, צחוק חיוור ומוזר קצת, "מה יקרה?", הוא חזר בלעג, "מה שיקרה הוא שבאמת תהיה אבוד, ילד. ואז, אם רק תואיל – אל תספר לו שלמדת אצל ישבב הבבלי איך מנצחים בקרב".

אז לא התייחס איסתרק ברצינות כל כך למשפטיו המרירים של האיש. אבל השנים שבאו אחר כך, מלאות במאבק תמידי מול יוסף דיאלידאן, לימדו אותו להבין עד כמה צדק האסטרטג החיוור בדבריו מצד אחד, ועד כמה היו משפטיו חסרי משמעות אל מול המציאות האמיתית איתה התמודד, מן הצד השני.

אולי לכן הוא תוהה עכשיו לעצמו, מה היה אומר אותו בבלי אם היה עדיין חי וניצב כאן איתו, ומשום מה, מתעקש מוחו לטעון שהיה רק מפטיר לעברו: אמרתי לך, 'נסיכותך, והולך לו מכאן לדרכו בשלווה.

הוא משתדל לנשום לאט, מאד לאט, מודע היטב לדופק הפועם בצווארו במהירות, קרוב עד מאד לחודה הקר של הסכין.

"אל תזוזו, אנשים, בפקודה", מכוון שולחן הנכבדים נשמעת ההוראה הזאת, ויש גוון מוזר בקולו של האדם שהוגה אותה, צרוד ומחוספס מעט. אבל אף המרחק והשינוי בקול מצליח איסתרק לזהות את קולו של שר המלחמה שלו.

עשרה מן הפועלים הרבים הפזורים בין אזור היציעים לבמה מתרוממים באחת ממקום מושבם שעל יד הגדרות. הם נראים פשוטים, תווי פניהם כוזריים להפליא, ולגופם ישנו סרבל אפור משופשף וגלימה קצרה וגסה עד מאד. אבל בתוך ידיהם, כאילו היו שם מאז ומעולם – אחוזות בחוזקה חרבות דקיקות ונוצצות.

"אחורה, כולכם", לגבוה מבין הפועלים המזויפים ישנה בלורית שחורה ומסורקת, החושפת מצח גבוה מידי ופנים פחוסות. "זוזו אחורה, הניחו את הנשק על הרצפה, ושבו על הבמה", לרגע הוא עוצר, סוקר את נושאי הנשק הקפואים שמולו, ואז ממשיך וקולו יבש עד מאד: "אם לא, על כל רגע של עיכוב, הוציא להורג על ידי הקשתים שכאן נכבד אחד נוסף מחבר השרים היושב כאן".

הוא נושם עמוקות, סוקר את הבמה השקטה ומוסיף: "אם חשקה נפשכם להקריב את חייכם עבור המלך שלכם – מי אני שאמנע ממכם את התענוג, רק", הוא מושך בכתפיו, "כדאי שתזכרו כי על כל פעולת נגד מצדכם – יעשה גם העבד שימוש בסכין היפה שבידו".

הוא מגחך באיטיות, ומוחה את אפו בגב ידו. "הוא מיומן, קבלו את המילה שלי. אפשר גם למות לאט, מאד לאט, אם רק עושים את זה כמו שצריך".

השקט העמוק מכאיב פתאום לאוזניו של איסתרק, מכאיב מאד. ובדממה הזאת נשמעים היטב צליל פסיעותיו של פועל גבוה למדי ובעל פנים ארוכות, העושה את דרכו לכיוונו של איסתרק והעבד האוחז בו.

לצידו, שותק גם ברול, ידו האחת לוחצת עדיין בחוזקה על צווארו, ופגיונו, חד ודקיק, נלחץ אל המקום בו פועם העורק המזרים את הדם אל מוחו.

"אני לא נאיתן", הוא לוחש לבסוף קרוב מאד לאוזנו, בעוד הפועל הקרב אליהם שולף את חרבו מנדנה ומעיף אותה אל מחוץ לבמה. "ועל אף שאחי הבכור טיפש מספיק בשביל לשאוף להעביר את ימיו בחליצת נעליך, ובהשחלתם של סרטי בד באילפקות מלכותיות – אני יכול להבטיח לך, כי אני לא אפחד כל כך לעשות בפגיון הזה שימוש".

לאט, מאד לאט, ממלא איסתרק את ריאותיו אוויר ומשחרר אותו דרך אפו.

מתישהו במלך השנים בהן הפך למלך, הפסיק להאמין בטוב ליבם של בני האדם שסביבו. אי שם, במהלך החודשים שבאו לאחר בגידתו של אשר – קיבל בהשלמה כאובה את העובדה, כי תמיד יסתובב בעולם כשהוא יודע היטב כי יום אחד יגלה את חרבו של אדם קרוב, נוסף, מכוונת אל חזהו.

וכיוון שכך, הוא מוצא שהוא לא מופתע כלל מהסכין שבידו של ברול, ורק כאב מוזר, צובט, שורף את ליבו כשהוא הוגה בשאלה – האם ידע גם נאיתן מכל זה.

הוא רוצה להניח שלא, משתוקק עד מאד לעשות זאת. להניח שרק את ברול הצליח יוסף לשבות בקסמיו, ונאיתן, שנשאר חולה באתיל – רק הוזז מן הדרך על ידי אחיו הצעיר. שאם לא – אולי באמת יהיה כדאי שיתחיל למנות על כף יד אחת את האנשים בהם הסכים לתת אמון אמיתי, ולא דקרו אותו כשהסב להם לרגע אחד את גבו.

מולו, מחכים חיילי הגדוד השני החיוורים להוראתו של בסטיאן, לצידו ממתינים אנשי משמר הארמון הפזורים על הבמה – להוראותיו של זבדיאל. אבל שני האישים הקפואים הללו – מביטים עדיין בו, וכאב דוקר את גרונו של איסתרק פתאום, כשהוא מבין מה עליו לעשות.

זהו טקס צבאי. קפדני ומתוכנן עד מאד. כמות אנשי הצבא שנמצאת באיינה כרגע, עולה על הכמות הרגילה המוצבת בימים כתיקונם באתיל עצמה. וגם דאגתם של בסטיאן מקאן וזבדיאל מיטארן מהמחטף שהתרחש קרוב לגבול – מילאה את השטח באנשים סמויים וגלויים כאחד.

אבל ברול קרוב. קרוב מידי. ומה זה משנה אם מאחוריו ישנם אנשי משמר שידיהם דרוכות על חרבותיהם, וקצינים מאומנים האוחזים בחוזקה בנשקם, אם כל שיידרש לברול בשביל להפוך את כוזר האחת לממלכה בלא מלך הינו רגע אחד קטן ובודד בלבד?

הסכין שבידו של ברול קרה, וקצה הדוקרני מגרד מעט את העור העדין שעל צווארו של איסתרק. אבל למרות שהוא לא יכול להניע את ראשו אפילו לא במעט, הוא מצליח להבחין מזווית עינו בבסטיאן מקאן, המתרומם ממקומו שבשולחן הנכבדים.

זאת תנועה קטנה, זעירה למדי. אבל הקיפאון השורר על הבמה מדגיש אותה מספיק בשביל למשוך את עיניו של שחור הבלורית.

"אל תזוז", הוא נושף שוב ממקומו שבתחתית הבמה, מפנה את ראשו אל מפקדה העליון של צבא כוזר. "אל תזוז, אמרתי. אל תנסה אותי, האביר מקאן".

בסטיאן קופא באמצעה של התנועה, ורגלו האחת מורדת מטה באיטיות. "אני רק רוצה לדבר", הוא אומר, ועל אף שהוא אינו הוגה את המילים בקול חזק במיוחד, הן מהדהדות היטב בשקט השורר. "אי אפשר לעשות זאת מהמרחק הזה".

מאחורי שפתיו החתומות של איסתרק נושכות שיניו את לשונו באיטיות.

הוא לא יודע אם בסטיאן מנסה לגרום לרגע של הסחת דעת או שהוא באמת מתכוון לשוחח עם מפקדם של הפועלים. אבל גם אם לא, הוא בטוח למדי כי הוא יכול לנסות לתקוף בעצמו מהמרחק הזה. הוא לא צריך יותר מתנועת מרפק חדה ישירות למרכז בטנו של ברול כדי לגרום לאיש להתקפל על הבמה בכאב, והוא סומך על עצמו שהוא מאומן מספיק בשביל לעשות את הפעולה הזאת בשנייה אחת קצרה. אבל בהתחשב ברמת הלחץ בו שרוי העבד ובחודה של הסכין הצמודה כעת לצווארו, נראה כי גם שבריר שנייה שכזה יכול לגרום למותו המיידי כמעט בוודאות.

אולי, אם רק תרפה מעט דריכותו של העבד לרגע קצר, ואיתה גם הלחץ על צווארו – יוכל אולי להרשות לעצמו לקחת את הסיכון.

שבריר שנייה. זה בדיוק הזמן אותו ביקש לעצמו. וזה גם בדיוק הזמן הנדרש כדי לדרדר מצב נתון, מהנורא שהיה לקטסטרופה אמיתית.

רחש נשמע מאחוריו, מהיר ומאומן מספיק בשביל להיות שייך לאדם המשתייך למשמר הארמון. וכמעט מיד אחריו מהדהד מאזור היציעים העליונים רעש הדריכה האופייני כל כך לקשת הכפולה, ושני חיצים נורים קדימה, מהירים ומטושטשים.

בבת אחת דוחף ברול את גופו קדימה, סכינו הצמודה נגררת על צווארו של איסתרק בלחץ שאינו יכול להיות אלא שריטה ארוכה ומדממת. וידו השנייה נצמדת עוד יותר אל גרונו, תופסת בחוזקה את החיבור בין ראשו לכתפו, ומסובבת אותו בחדות לכיוונו של שולחן הנכבדים.

בניגוד לשאר גופו, עיניו של איסתרק אינן מוגבלות. ועל אף שסכינו של ברול מאלצת אותו לשמור את ראשו בתנוחה יציבה למדי, הוא מצליח להבחין היטב בגופו של פנרס המחליק על כיסאו כשזנבו של חץ אפרפר ומחוספס מזדקר מצווארו.

לרגע אחד מסתובב העולם סביבו, סחרור מטושטש ומלא צבע בוהק, ואז נשמעת מאחוריו חבטה עמומה וכבדה, מן הסוג אותה יכולה להשמיע רק גופה הפוגעת בכבדות במשטח קשה, ואיסתרק אינו רוצה לזכור פתאום מי היו השומרים שנבחרו לעמוד מאחורי דלת חדרו באותו הבוקר.

"אמרתי אחורה", מציין שוב האיש הגבוה, ופוסע עמוק יותר אל תוך רחבת המצעדים, "אני לא אזהיר שוב פעם. יש כאן מספיק אנשים חמושים בשביל לכסות את הבמה הזאת מכל כיוון אפשרי".

מישהו מבין האנשים היושבים על יד הרחבה צועק בקול, כמה אנשים נוספים לידו מתחילים לדחוף זה את זה בניסיון להימלט אחורה, מישהו אחר מדלג על מדרגות היציעים לכיוון היציאה.

שריקה נוספת נשמעת, מעליו חותכים חיצים נוספים את האוויר, רעש צעקות נשמע פתאום מהקהל, מבשר לאיסתרק כי אחדים מהם הצליחו לפגוע ככל כנראה גם באזרחים שניסו לברוח, ואז פוגע חץ נוסף בדייקנות באחת מכוסות היין שעל שולחן הנכבדים, מנפץ אותה לרסיסים, וחולף במרווח הקטן שבין כתפו של האביר דיליאבר לזרועו של שר הטקס.

שוב צועק הקהל, גועש כאילו היו גל רועד ואחיד המתנפץ אל החוף. אבל הפעם, איסתרק יכול להבחין בכך בברור – נשמעת צעקתם רפויה וחלשה יותר, כאילו הבינו פתאום שכל תנועה אותה יעשו יכולה לשפוט אותם למוות מידי ומהיר.

מולו שמוט גופו של פנרס על כיסאו כשמבט ריק בעיניו הפקוחות, וצווארונו, חגיגי ולבן, מוכתם באדום ארגמני וכהה כל כך, עד שאצבעותיו של איסתרק הופכות לחות מאד כשהוא נאלץ להצמיד אותן אחת אל השנייה כדי לעצור את הרעד החולף בהן.

אין הרבה אנשים שיכולים לירות בדיוק שכזה ממרחק גדול כל כך, איסתרק יודע זאת טוב מידי. ואם לא החליטה קבוצה גדולה מבין שורותיה של פלוגת הקשתים המלכותית, לצאת ביום בהיר אחד בבגידה מאורגנת – נראה כי מצאו סוף כל סוף תשובה לשאלה, מדוע הוכנסה חבורת החיילים המזויפת אל כוזר.

הפעם הוא מצליח סוף סוף להבחין במקור הירי.

בראש היציעים, על במות עץ צרות וגבוהות שהוקמו במיוחד לשימוש צוות התחזוקה של המחצלות – ניצבים כעת עשרה פועלים וקשתות כפולות בידיהם.

בהתחשב בכך שעד לפני מספר רגעים עסקו אותם האנשים בחיזוק קישורי החבלים, ובדיקת יציבותן של קורות העץ הקבועות ביריעות המצלות על הקהל – לא מפתיע המיקום את איסתרק, אבל הנשק הקטלני, האחוז בידיהם כשהוא דרוך, גורם לנשימתו להיתקע בגרונו.

אולי היו לברול מסייעים נוספים, סביר להניח שהיו לו. אבל גם אם לא – מתוקף מעמדו ותפקידו כעבד המלך, יכול היה המשרת להיכנס ולצאת מאזור הטקס ללא בדיקה וחיפוש, כשעל גופו ובכליו נשק בכמות מספקת עבור הפועלים המזויפים.

ואם חיכה להם הנשק כבר מזמן, מוסתר עמוק בתוך יריעות הבד המגולגלות – כמה כבר קשה היה ליוסף, להשיג עבורם אישורי כניסה מאחד האבירים האחראיים על איסוף הפועלים ואנשי המלאכה לטקס?

הוא כופה על עצמו לנשום לאט, עמוק, בעוד שיניו לוחצות את לשונו שוב פעם חזק יותר, ואל תוך צווארון חולצתו, הוא חש זאת היטב, זולגת רטיבות שאינה יכולה להיות אלא דם.

אם אכן מדובר באותה קבוצת חיילים ששלח יוסף, אם אכן מדובר באותם אנשים שהחליפו במרמה את אולה ואנשיו במעבר הגבול – סביר להניח שחבריה אכן יעילים ומיומנים מספיק, כדי להצליח לכסות במה שכזאת לא אפשרות הימלטות.

מיהו האיש שהעניק להם אישורי מעבר מתאימים כדי להיכנס פנימה, זאת שאלה טובה. שאלה טובה שיאלצו כנראה לשאול את עצמם יום אחד, לו רק יצליחו הוא ושריה הנכבדים של הממשלה היושבים לא הרחק ממנו, לראות את זריחתה של השמש פעם נוספת.

אבל בנקודת הזמן הנוכחית אין לה הרבה חשיבות. לפחות לא בזמן שהוא מוצא עצמו נדחף על ידו של ברול אל מרכז הבמה, כשלמולו מטפסים הפועלים אוחזי החרבות מרחבת המסדרים אל הבמה, ופוסעים קדימה כשנשקם מוגבה.

הוא מכיר את נהלי האבטחה שלו לא מאתמול. וגם אם שכח אולי, כיצד מתוכנן מערך השמירה על בטחונו בשעת יציאה מן הארמון – תכנונו הקפדני של בסטיאן שעות ספורות קודם לכן מזכיר לו אותם בברור.

וכיוון שכך, הוא גם זוכר היטב כי למשמר הארמון ישנו עוד מעגל אבטחה אחד, נוסף על השריון הכבד שהוא עוטה דרך קבע ועל השומרים המקיפים אותו, ומוכן בדיוק למצב בו יצליח מתנקש כלשהו לחדור את שכבות ההגנה ולהגיע אל המלך. אבל כשהוא מרים את עיניו למעלה הוא מוצא פתאום כי גם מעגל האבטחה הזה חדל מלתפקד.

ארבעת הקשתים האמונים על בטחונו באירועים מן הסוג הזה, ואשר ניצבו עד לפני דקות ספורות בעמדות הגבוהות הבנויות במיוחד לשם כך בראש היציעים – חדלו זה מכבר לנשום, ככל הנראה באותה הצורה ובאותו הזמן בו עשו זאת שומרי הראש המתים שמאחוריו.

אין טעם. אין טעם לשפוך לחינם את דמם של השרים היושבים כאן, אין טעם להעניק לברול את ההזדמנות לפצוע אותו באיטיות מייסרת מספיק – רק כדי להיכנע בסופו של דבר. ונשימתו של איסתרק קצרה מאד כשהוא מעביר את מבטו לכוונו של בסטיאן, ומשפיל את עיניו מטה.

מולו, פוסעים חלק מהפועלים המזויפים קדימה, מכוונים את חרבותיהם אל חיילי משמר הארמון הקפואים שעל הבמה. בעוד חבריהם מכוונים את כלי נשקם אל שולחן הנכבדים, ושלושה מהם מתקרבים אליו, מקיפים אותו ואת ברול בטבעת הדוקה וסגורה.

הוא בולע, שואף נשימה עמוקה אחת ששורטת את ריאותיו. וכשהוא משתדל עד מאד להתעלם מהחומה האנושית הניצבת סביבו, מנסה למקד את מוחו בצלילים השוטפים את הבמה באחת.

נקישות החרבות כשהן נופלות על הרצפה עת מתפרקים חיילי משמר הארמון מנשקיהם, צליל החבטה העמום אותו משמיעים מגפיהם של הפועלים כשהם אוספים את הנשק המושלך, וציוצם הבלתי מופרע של הציפורים הממשיכות להתעופף בשמים התכולים שמעליו כאילו לא שמעו מאומה מכל זה.

על הבמה מתמקמים הפועלים מחדש, גוררים אותו כך שמימינו שולחן הנכבדים הדוממים ומשמאלו שותק הקהל.

לרגע אחד נשמעים רק קולותיה של הרוח על הבמה. הרעש בו נחבטות גלימותיהם של החיילים הקשורים על רצפת העץ אלו באלו, ורעד קצר ומהיר, החולף בדגלי התכלת המתנופפים סביב ברכות.

ואז מכה מנהיגה שחור השיער של החבורה בכף ידו האחת בשנייה, מרים את מבטו אל הקשתים המזויפים וצועק: "עכשיו".

בבת אחת, כאילו התאמנו חודשים ארוכים לצורך כך, מותחים הקשתים שעל הבמות המוגבהות את מיתרי הקשתות האחוזות בידיהם, ומשחררים את החץ המאוזן על כל אחת מהן כלפי מעלה.

אלו לא החיצים הרגילים, האפרפרים, בהם משתמשים בדרך כלל קשתים כדי לפגוע. החיצים המזנקים כעת אל השמים התכולים שמעליו צבועים צבע אדום עז, ארגמני, מהסוג בו משתמשים סיירים כדי לסמן אחד לשני על מיקומם בדרך.

וזהו בדיוק הרגע בו נופלת למוחו ההבנה כי פעולתם של הפועלים המזויפים לא הייתה מעולם המטרה העיקרית.

היא הייתה רק תקדים, הכנה ומקום – למה שעתיד לבוא עליהם עכשיו.
וואוווו.
זה היה טוב.
תגידי, @משולש ברמודה, זה אומץ או טירוף מה שאת עושה פה? ככה להתעלל בהוד מלכותו? לרצוח את המשנה למלך?
אבל אין מה לומר, סוף סוף מישהו עושה את העבודה השחורה, שמיה קינן הייתה צריכה לעשות - אם היא לא הייתה חתומה בשמה האמיתי על סדרת הספרים האלה. כנראה חשוב לה לשמור על הפופולריות של הספרים יותר מעל האמינות שלהם. לך, למרבה הנס, אין את השיקול הקטנטן הזה, ככה שאת יכולה להתפרע;)
כבר התלהבתי שאני יכולה לבקר אותך, ולכתוב שההתרחשות קצת לא אמינה, ופתאום אני מגלה בתגובות שהרסת לי את האופציה הזאת בהסברים מפורטים:cautious: אבל אולי בכל אופן כדאי לך להבהיר יותר את העניין גם בין השורות בקטע עצמו.
"אף פעם אל תפתח במלחמה מול אדם שהמצפון שלו אכזרי יותר משלך, גם אם אתם שווים בכוח", הוא אמר אז, ונופף לעברו באצבע מצולקת, "למה כמה שהלב שלך ירצה להיות רע – הלב שלו אפילו לא יתאמץ לעשות את זה. ומכיוון שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאתה אדם טוב ביסודך, גם אם תרצה מאד אחרת", גיחוך נדיב עלה אז על שפתיו הדקות, "אתה תגיע מהר מאד לאותם קווים אדומים שהצבת לעצמך כבר בתחילתו של המאבק – ואז ילד, כשיגמרו לך כל האפשרויות לנצח, אתה תגלה פתאום שהאויב שלך רק התחיל לשחק. ואז באמת תפסיד בקרב".

"ומה יקרה אם הוא יפתח במלחמה?", הוא שאל אז, רגוע ושליו כאדם שלא ראה מעולם מאבק ראוי לשמו.

האסטרטג צחק, צחוק חיוור ומוזר קצת, "מה יקרה?", הוא חזר בלעג, "מה שיקרה הוא שבאמת תהיה אבוד, ילד. ואז, אם רק תואיל – אל תספר לו שלמדת אצל ישבב הבבלי איך מנצחים בקרב".
הקטע הזה... זה כאילו נזרקה בך נבואה כלשהי:cry:

מחכה מאוד לפרק הבא, רצוי בהקדם!
 

.B.B

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
את האמת מתלבטת לגבי ההמשך, כמו שאמרתי עוד קודם, הרוב כתוב, נשארו רק כמה קטעי קישור בודדים שצריכה עוד לכתוב.
השאלה היא אם לעלות עכשיו.
מצד אחד צריך אסקפיזם, חייבים אפילו. מצד שני, יש יותר מידי טריגרים בסיפור הזה אז לא יודעת כמה הוא באמת יעזור...
@משולש ברמודה הגעת להכרעה? אנחנו מחכים פה בקוצר רוח לפרק הבא
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
מתי הפרק הבא @משולש ברמודה ?
להעלות עכשיו.
מחכה מאוד לפרק הבא, רצוי בהקדם!
@משולש ברמודה הגעת להכרעה? אנחנו מחכים פה בקוצר רוח לפרק הבא
@משולש ברמודה, אפשר לנדנד לך עוד קצת?
אפשר : )
לא הגבתי כי לא רציתי להקפיץ סתם את האשכול, אבל מצד שני גם לא נעים לא לענות בכלל...

בתכנון המקורי השארתי לי לכתוב קטע קצר שעוד לא סיימתי איתו, לערוך קצת ולהעלות בשבוע שאחרי סוכות.
בפועל לא מצאתי לזה לא זמן ולא מחשבה בשבועיים האחרונים...

מקווה לסיים מחר או מחרתיים עם העריכה ולהעלות אי"ה עוד שני פרקים חדשים.
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
כמה מילים לפני הפרקים הבאים:

הרוב נכתב לפני סוכות כמו שאמרתי עוד קודם. גם המעט שלא - כבר תוכנן לפני. אז גם אם זה אולי לא נראה כך, אין לי אלא לומר שלא קיבלתי השראה אקטואלית מהשבועות האחרונים כדי לכתוב את ההמשך...

עוד דבר, השתדלתי לערוך את הפרקים ביותר זהירות מהרגיל. בעיקר כי אני חושבת שיש מילים שאי אפשר לכתוב אותו הדבר אחרי שמחת תורה תשפ"ד. לפחות אני לא יכולה.

לדעתי זה בסדר (עד כמה שאפשר כמובן), וגם לדעת עוד כמה אנשים ששאלתי. אבל אנחנו אנשים שונים אחרי הכול, וככה גם מה שאנחנו רואים בו טריגר, אז רואה צורך לציין את זה לפני ההמשך.

אם יש כאן כאלו שמתלבטים אם לקרוא ולא רוצים לקבל ספוילרים, אפשר לפנות אלי לגבי הפרק בפרטי.
 
נערך לאחרונה ב:

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
כל אותו הבוקר מחממת השמש את המגדל, קופחת בעוז על האבנים העתיקות וצורבת את פניו של איתם העייף. אבל לקראת הצהרים מתחילה גם רוח סתיו חרישית לנשב בחוץ, מרעננת את הנשימה בטפיחות קרירות.

לא הרבה זמן אחר כך נפתח גם הטקס שתחתיו בתרועת חצוצרה רמה. ואיתם מרשה לעצמו להתרווח על הכיסא הלא נוח שברשותו, לעקוב בנחת אחר האזרחים והחיילים הנכנסים בשערים הגדולים, ואפילו לחייך מפעם לפעם בזדון למראם של הצוערים העומדים בגב מתוח וידיים נוקשות על רחבת הטקס.

אולי זאת הרוח, אולי זה מראה העננים שהחלו מתקבצים בשמים, אבל עייפות מתוקה פושטת פתאום באיבריו התשושים, והוא מחליט להניח את ראשו על שולחן העץ המחוספס והצר, ולתת לראשו מנוחה קלה וקצרה עד מאד.

כמה זמן חולף הוא לא יודע, אבל מכיוון שהשמש הזורחת מול חלונו נראית כאילו לא נעה בכלל בזמן שישן – הוא מרשה לעצמו להניח כי לא עברו יותר מכמה דקות מאז הרשה לעצמו להסיר את עיניו מהחלון הצר.

בעייפות הוא משפשף את עיניו האדומות, מתרומם מהכיסא הצר לכיוונו של פתח האבן המקשת, ומתכונן לבצע בפעם שאין לה כבר מספר את שגרת הסקירה הרגילה שלו.

הוא לא נמנם יותר מכמה שניות, בוודאי לא יותר מכמה דקות. הוא בטוח בכך לחלוטין. וגם אם כן, הוא לא נמנה אף פעם על אותן בריות שעד שהן מתעוררות לחלוטין – מספיקה כבר השמש להגיע אל רום השמיים. אבל המראה שנגלה לעיניו העייפות הזוי כל כך – עד שהוא מתחיל לתהות לעצמו, האם קיימת האפשרות ההגיונית והסבירה, כי הוא עדיין שרוי בחלום.

חיילים. עשרות חיילים. מדיהם אפורים, סוסיהם מבריקים, וקסדותיהם זוהרות לאור השמש – דוהרים לאורכה של הדרך השוממת המובילה אל איינה, חוצים את הדרך המפרידה בין היער האפלולי שמולו לנהר השלו, ומתקדמים במהירות לכוונו של הגשר הראשון המוביל אל העיר.

במהירות מפנה איתם את ראשו מטה, אל היציעים עמוסי האדם והדגלים, ואל הבמה מקושטת הפרחים בה מקיפים פועלים לבושי סרבלים אפורים את הוד מלכותו, איסתרק השלישי.

הוא לא נמנם יותר מכמה דקות, הוא בטוח. הוא אפילו לא ישן עמוק. אבל מי זה שהבטיח שאי אפשר לפתוח מלחמה בדקות ספורות?

מסביב למגדל חובטת הרוח באבנים פתאום, חזקה וקרה, מייבשת את עיניו וגורמת להם לצרוב.

הוא לא בטוח בהרבה דברים. הוא לא בטוח בכלל שהוא צריך להיות כאן, הוא לא חושב שהוא טוב למדי בתפקיד שלו, הוא אפילו לא משוכנע שהוא אינו מדמיין את הסצנה הנוראית שעל הבמה. אבל דבר אחד כן ברור לו לחלוטין למרות הכול: פלוגת החיילים שהחלה מתארגנת עכשיו ליד בסיסו של הגשר העתיק, אינה שייכת לצבא כוזר האמיתית בשום פנים ואופן.

"אלוקים", הוא ממלמל, וגל בחילה עמום חונק פתאום את גרונו, "אלוקים שבשמיים".

הגבול קרוב, קרוב מאד. וגם חלק לא קטן ממנו מתפתל בתוך היער העבות. אבל השמירה עליו, וזאת יודע כל חייל המשרת בגזרה הזו – הדוקה מאד. חזקה ממש. איך, למען ה', הצליחו החיילים לפרוץ את חומות ההגנה ולחצות את היער?

זאת שאלה טובה. שאלה טובה מאד אפילו. אבל על אף שלבטח תהיה לה חשיבות יום אחד, הוא יודע היטב כי היא לא משנה כרגע מאומה.

לאט, כשרגליו רועדות, הוא מנתק את ידיו ממסגרת החלון המאובקת, וידו נשלחת אל ניצב חרבו כשהוא פוסע צעד אחד אחורה.

"לאט", מנגן קול מאחוריו, "קח את הזמן".

בבת אחת כאילו הפך צווארו של איתם לגוש שיש, קופאים השרירים שבעורפו, וידו שעל ניצב החרב הפשוט מתכווצת.

יונים מרעישות בדרך כלל, וגם עורבים נחשבים יצורים קולניים. רגליהם של בני אנוש, לעומת זאת, יכולות לפסוע כמעט בלי להשמיע קול על מדרגות אבן מחוספסות.

כמה זמן חלף מאז טיפס לכאן הפולש המסתורי, בעוד הוא יושב כאן, בוהה בייאוש מטה באנשים החוגגים, וכועס על קולותיהם המטרידים של הציפורים שהפריעו לשגרת השמירה המשמימה שלו?

"כל כך קל", מהמהם הזר עכשיו מאחוריו, ומבטאו כוזרי להפליא, "כל כך פשוט, למען האמת התאכזבתי".

החרב שעל ירכו כבדה מידי, גדולה מידי. הוא לא יצליח לשלוף אותה מהמיקום הזה בלי לבזבז זמן, גם בעובדה הזאת הוא די בטוח עכשיו.

לאט, מאד לאט, הוא שולח את כף ידו אל הסכין המוסתרת תמיד בשרוולו השמאלי, ואצבעותיו מושכות את הקת הכהה בעדינות ממקום מחבואה.

"התכוננתי", ממשיך הפולש לקונן, "באמת שהתכוננתי לקרב, אבל—"

איתם שותק, נושם עמוקות, פעם ועוד אחת ארוכה, ואז שולפת ידו את הסכין והוא מסתובב לאחור בבת אחת, חובט בכל כוחו את המתכת הדקיקה קדימה, דוחף את הסכין בכל כוחו, רק כדי להיתקל במרפק עטופה באריג עבה וגס עד מאד.

"פחות מאכזב", מציין הגבר שמולו, ידו מושטת קדימה בתנועת בלימה, וניצוץ עליז מהבהב בעיניו החומות. "אפילו מעניין קצת עכשיו, הייתי אומר".

אף פעם לא היה איתם בין הלוחמים המצטיינים, מעולם לא. הישגיו בקשת לא היו מן המשופרים, באימונים פנים מול פנים תמיד היה בין הנופלים הראשונים, וגם בחרב התקשה לפעמים לשלוט. אבל למרות שכל אלו יכולות להיות סיבות מצוינות להרים ידיים, הוא לא מוכן להיכנע מהר כל כך. לא כשמתחת לחלון המגדל המאובק הזה, מטפסת לה פלוגת חיילים דיאלידאנית ומצוידת היטב על הגשר המוביל אל איינה.

בבת אחת הוא שולח את רגלו, בועט בבטנו של הזר, ובעוד זה מתנשף בכאב הוא מזנק לכוונו של המוט הארוך האחראי על הפעלת פעמון האזעקה.

אבל הפולש, לא נראה כשייך גם הוא לזן הטיפוסים הנכנעים.

הוא מתנשף שוב, משחרר נהמה כעוסה מפיו, ופגיון קצר מופיע פתאום בשמאלו כשהוא מזנק על איתם בכל כובד משקלו, מרחיק את ידו מהמוט הנכסף, בעוד הסכין שבידו שורטת את רגלו לאורכה.

איתם לא יודע כמה זמן הם נאבקים, הוא לא שם לב כמה מכות הספיק כבר לספוג גופו, אפילו את הכאב העמום הוא כמעט ולא מרגיש. ועל אף שהפולש גבוה ממנו בראש וגם מאומן היטב, הוא נלחם בו בעקשנות חסרת אונים, מנסה להגיע בכל דרך אפשרית אל מוט הנחושת הכבד המפעיל את מנגנון הפעמון.

אבל לבסוף נגמר גם מעט הכוח שמחזיק אותו. ואחרי שחבטה הגונה אחת סוחטת את האוויר מראותיו, הוא מוצא עצמו מוטח אל הרצפה, מביט אל תקרתו המשופעת של המגדל מלמטה, ומגלה להפתעתו, שגם תחת בסיסו של הפעמון העתיק הספיקו עכבישים לבנות רשת קורים מפוארת.

"כל הכבוד, כוזרי", מהמם הגבר הגבוה, פניו קרובות עד מאד לפניו פתאום, וידו שולפת חבל קצר ומחוספס מכיסו. "באמת כל הכבוד. אני מעריך אנשים שלא מוותרים, מעריך מאד".

איתם שותק, שריריו נאבקים תחת משקלו של הזר, וגרונו מתפתל כשהוא מתאמץ להתרומם. אבל האיש, כך נראה, חזק ממנו, וגם רגלו החלה מדממת פתאום שוב.

"יופי", מסכם הפולש אחרי שהוא מסיים לקשור את ידיו ורגליו היטב, "ממש מצוין. אז אנחנו נשב כאן, אני ואתה, נשב ונשתדל גם להנות מהנוף היפיפה שמולנו. החיילים למטה, ילד, הם לא מעניינים אותנו בכלל".

איתם שותק, ומרירות צורבת את גרונו בכוויה מחוספסת.

הגשר הנמצא מאחורי עיקול הנהר – זנוח ונטוש למדי, וגם אם מאבטחים עשרות רבות של חיילים את הטקס, הוא די בטוח כי רובם עסוקים עכשיו בוויסות הקהל דרך הכניסות הרחבות, ושמירה על הסדר ביציעים.

יש אמנם עוד מגדלי שמירה על החומה הזאת, מאוישים בחיילים מיומנים לא מעטים. אבל איתם גם זוכר היטב את תיאוריו של מפקדו על העיר היפה והעתיקה, ויודע היטב כי על הגשר הבודד החוצה את הנהר מכוונו של היער – משקיף רק מגדל בודד ויחיד.

בסוף ישימו לב החיילים המאבטחים את הטקס בפלוגה המתקרבת, הוא בטוח. מישהו מבין השומרים המופקדים על היציעים העליונים בוודאי יבחין בקבוצה החשודה, ויתריע בעצמו על הסכנה. אבל עד שמישהו ישים לב למתרחש יעבור זמן. לא מעט זמן.

הרי כל יתרונו של הגשר גלום במיקומו הנטוש, בעיקול הנהר וחומותיה הארוכות של העיר המסתירות את נקודת החצייה – ולמרות שברגע בו יחלו החיילים לעשות את דרכם לעברם של היציעים המאובטחים יהפכו גלויים לעיני כל – את רגעי ההטעיה הספורים קיבלו כבר במתנה.

וגם כמה דקות ריקות הן יתרון, יתרון גדול מאד, איתם יודע זאת טוב מידי. וגם בסיס הפעמון המאובק שמעליו מזכיר לו את העובדה הכואבת הזאת בחדות.
---
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
מים. תכלת זוהרת. שכבה נוצצת, שקופה מאד, ובו זמנית גם חונקת.

פלגים קטנים, נחלים מתפתלים וערוצי נחל רדודים. טשטוש עקבות מוצלח, ומקום מחבוא מנחם כשהעולם נעשה מכאיב מידי – אולה תמיד אהב את המים.

גם הדיסטאף הוא נהר נאה, יפה מידי אולי. יפה מידי – כי אף נהר לא יכול להיות יפה יותר מהמניאר, החבל הכסוף והשלו העוטף את אתיל הרחוקה שבדרום.

אבל גם הנהר הזה שלו, למרות שהוא קרוב כל כך אל הגבול המדמם. גם הנהר הזה מבריק, נוצץ וזוהר. גם הנהר הזה חלק ורגוע מידי, מסתיר תחתיו סערות שבני האדם לא אוהבים לחפש.

אולי יהיה טוב אם גשר העץ המוביל אל איינה יישבר עכשיו, אולי הכרכרה הנאה בה הוא יושב תתפרק כשתעלה עליו, תקרוס אל המים. תיקח איתה את ארבעת הסוסים הלבנים הרתומים אליה, ואת כל יושביה השקטים אל המעמקים.

הוא בולע בשקט, לאט. וגרונו דוקר שוב ושורף.

הוא לא רוצה להביט בפניו של האיש שמולו, לא רוצה לראות את עיניו היפות ננעצות בו שוב בשלווה, את חיוכו המוקפד מידי, את זוויתן המעוצבת של השפתיים כשהן מתעקמות בשעשוע. וכיוון שהוא גם מעדיף שלא להביט בחיילי ההוסטרס חתומי המבט שמצדדיו – הוא ממשיך לנעוץ את עיניו בחלון הכרכרה הזאת, לבהות בדרך החולפת בשתיקה, עד שאור השמש הבהיר שבחוץ מסנוור אותו ומכאיב לעיניו הפקוחות.

הוא לא יודע מה מתכנן יוסף, לא מצליח עדיין להבין לשם מה החליף בין חייליו לאנשיו, עבור מה עשה זאת בסודיות שכזו, ולשם מה לקח אותו איתו כל הדרך אל איינה. אבל פלוגת החיילים ההוסטרס המאומנת שהצטרפה אליו, והמעבר בנקודת הגבול המאובטחת ביותר ובו זמנית ביותר גם המוסתרת ביותר – יכולה ללמד אותו על כך משהו.

הוא בולע שוב, מנסה להעביר ממוחו את מראות ההרוגים והשבויים הרבים שבקרחת היער הקטנה בה עברה הכרכרה לא מזמן.

הרבה זמן תכנן מלכה של כוזר החדשה את ההתקפה הזאת. הרבה זמן בוודאי. שכן על אף שהוא מתאמץ מאד לחשוב על דרך אחרת – לא מצליח מוחו למצוא תוכנית טובה יותר מאותה אחת בה השתמש יוסף כדי לפלוש אל כוזר האחת.

הטבע הוא דבר מדהים, עוצר נשימה לעיתים, יפיפייה וקסום עד מאד. אבל הוא גם אכזרי, טומן בחובו מלכודות לאין ספור, ומשמש מקום מסתור טבעי לאויבים המחפשים נקודות תורפה כל הזמן. ויער ביאן, עמוק, אפלולי, ומלא עצים גבוהים ועמוסי עלים – כאילו נוצר במיוחד עבור מטרה שכזאת.

אז נכון שזוהי הנקודה המאובטחת ביותר בגבול, נכון שהמוצב מלא בימים של שגרה בחיילים איכותיים ומאומנים עד מאד. אבל גם השומרים החזקים ביותר יתקשו להתמודד עם כוח חזק וגדול מספיק כשהוא תוקף בבת אחת וללא כל אזהרה מוקדמת מראש.

הוא חושק את שפתיו, ממשיך להביט דרך החלון בנחיל החיילים חובשי הקסדות האפורות, המקיפים את הכרכרה כשהם רכובים על סוסיהם המאומנים. אותו נחיל שהמתין בסבלנות בין עציו המגוננים של היער – עד שהופיעו בשמיים התכולים פתאום, חיצים אדומים.

מה קורה באיינה? כמה אנשים הצליחה המחתרת הדיאלידאנית לגייס עבור הפלישה הזאת? ובעיקר, מי אלו שירו את החיצים המאותתים אל השמים?

איינה עיר עתיקה, בעלת היסטוריה מכובדת למדי, וגם חומותיה של העיר גבוהות ומבוצרות עד מאד. אבל את הטקס הגדול מקיים הצבא תמיד מחוץ לחומות העיר, היכן שנבנה אזור היציעים בכל עיר גדולה בכוזר עוד בימים עברו.

ועל אף שלמיטב זכרונו של אולה, ישנו לפחות מגדל שמירה אחד המשקיף על הגשר הזה, עמדה שבהחלט אמורה להיות מאוישת בחייל כלשהו – מוכיח לו השקט הצלול שאין שם אף לא אדם אחד. אחרת, הוא בטוח בכך, כבר מזמן היו פעמוני האזעקה מחרישים את אוזניו ברעשם הקולני.

שפתיו מתכווצות מעט פתאום, ורעד קלוש עובר בגבו. אולי דווקא כן יש שם שומר על המגדל, מישהו הצופה בחיילים הרבים כעת כשחיוך מרוצה על פניו. בוגד כלשהו, אדם שכמו אליצור סגנו מכר את עמו ואחיו תמורת טובת הנאה עלומה.

הוא עוצם את עיניו, והדממה העמוקה שבכרכרה מכאיבה פתאום לאוזניו כאילו הייתה צלצול חזק מידי. ואולי גם אותו חייל, בדיוק כמוהו, יושב כעת כשהוא כפות על מקומו, רואה את החיילים עוברים תחתיו ואינו יכול לעשות מאומה?

קל לדון אנשים. קל כל כך לדון כשאין לך מושג בעצם על כלום ושום דבר. ואולי, רק אולי, יכול גם הוא להרשות לעצמו להאמין, כי גם אליצור אולץ למסור מידע לאויב מחוסר ברירה אחרת.

הכרכרה עולה עכשיו על הגשר העתיק, הארוך, וצילה המעוות משתקף במים הזוהרים לאורה הרך של השמש.

אולי טוב שהגיעו עד כאן. אולי טוב. הרי אם ימות בתחומיה של כוזר האמיתית, אם ימות קרוב למקום בו חונים חיילים רבים כל כך המכירים אותו – יהיו לבטח מספיק אנשים שיכולו להעיד על מותו, מספיק כדי שאונמר לא תאלץ להסתמך על הגט שהותיר עבורה בבית הדין.

גרונו כואב, צורב מאד פתאום.

יעבור זמן, זה בטוח. אולי שנה, אולי שנים, אולי רק כמה חודשים. אבל כבר עכשיו הוא יכול לדמיין לעצמו את האציל עלום הפנים וחסר השם אליו תינשא אונמר לבסוף, את אותו האדם שיתהלך בחדריו מעשה בעל הבית, וינהל את העיר. יכול גם לנחש את זהותו של האיש שיירש את מקומו בצבא, ייקח את הפיקוד על אנשיו שנותרו במחנה, אותם אלו שבחרו ללכת אחריו גם בעיניים עצומות אל הקרבות.

זה כואב מידי. ממכר אפילו. לתאר את אותו היום שאחרי הכול. לנחש מה יקרה לאחר שיסתיים הסיוט, איך יראה רגע השלווה ההוא, בו לא יזכה כנראה לחזות. וכיוון שהמחשבה על כך שורפת את ליבו בכוויה צורבת מידי – הוא מאלץ את עצמו להחזיר את ראשו אל השקט החם שבכרכרה, ואל מבטו השקט, הקפוא מאד, של יוסף דיאלידאן היושב מולו.

מאותו הרגע בו העלה אל הכרכרה ועד לרגע זה – לא פצה יוסף את פיו. ועל אף שאולה מבין היטב מדוע לא טורח מלכה של כוזר החדשה לשתפו במחשבותיו והגיגיו, מפתיעה אותו מעט העובדה כי האיש לא בוחר לנצל את הזמן החולף כדי לעקוץ אותו מעט או להשפיל אותו בדיבוריו.

המלך יוסף שפגש אותם בחדר השינה שלו, מוקף בלפידי אור כתמתמים, חיילים רעננים וקצינים בכירים, והאיש היושב כעת כשהוא זקוף מאד מולו, ושני קמטים חרוטים על מצחו החיוור – נראים עכשיו שונים מאד. שונים לחלוטין. ומקרוב, פתאום הוא מבחין בכך היטב, נראה גם גוון עורו של האביר לשעבר דהוי במקצת.

אולי זהו הלחץ, אולי זוהי העובדה כי יוסף ככל הנראה נמצא כרגע בישורת האחרונה של תוכניתו, אותה תוכנית שאמורה כנראה להעניק לו סוף סוף את השליטה על כוזר כולה, או שאולי כמו שמרכלות הבריות, הוא פשוט מזדקן.

עיניו של שליט כוזר החדשה נעות אל החלון עכשיו, ושפתיו חתומות וסגורות כשהוא מביט בדרך החולפת.

אולי זהו המרחב הצפוף שבכרכרה, אולי זהו השקט, אבל פתאום, כאילו ידע יוסף על מבטו הנעוץ – הוא מסיט את עיניו לכיוונו, סוקר אותו במבט אחד ארוך ושותק.

יש אור מוזר בעיניו, ניצוץ קטן ומבריק שגורם גם לשפתיו להתרומם מעט כלפי מעלה. אבל למרות שהמבע שעל פניו של מלך כוזר החדשה צפוי למדי, מפתיע את אולה דווקא החיוך.

כי אין שעשוע בחיוך הזה, גם לא שמחה לאיד או צהלת ניצחון. ועל אף שברור לאולה כי זהו חיוך של אדם היודע היטב כי תוכניותיו צלחו כולן, הוא תוהה לעצמו האם זיהה בקצהו גם כאב.

---

את קריאות האימה של השומרים שבחוץ ורעש פרסות הסוסים שומעים כולם. ומכיוון שהשקט ביציעים, עמום ועמוק – מהדהדות צהלותיהם של הסוסים, וגם וצעקותיהם של החיילים הנערכים לקרב נשמעות בברור.

יש רעש חזק של פעמוני אזעקה פתאום, דנדון צורם וקולני. מבשר להם כי היושבים על מגדלי השמירה הגבוהים גילו פתאום כי פלישה מתרחשת קרוב לחלקה הצפוני של העיר.

קל לנחש מה קרה. קל למדי, ועל אף שאיסתרק יודע היטב כי עמדות התצפית שעל החומה אמורות להיות מאוישות תמיד – הוא לא מוצא בתוכו אפילו לא מעט הפתעה לגלות כי המציאות האמיתית שונה מכך מאד.

יש הרבה נקודות בגבול הארוך שבין הממלכות דרכן יכלו חייליו של יוסף לפלוש אל כוזר החדשה, הרבה נקודות ריקות וכמעט חסרות שמירה – ועל אף שהוא יודע היטב כי אף אחת מתוכן לא קרובה אל איינה, הוא לא מופתע לגלות כי יוסף בחר דווקא את קו הגבול המסובך ביותר, מנצל את ביטחונם בשמירה המסיבית שביער.

הקהל שבטקס מורכב ברובו מאזרחים תמימים. בעלי משפחות, אבות, קשישים וילדים. ועל אף שביניהם פזורים לא מעט נושאי נשק מתוקף תפקידם – אין שום תועלת בסכיניהם הדקות אל מול מיקומם האסטרטגי של הקשתים, ופלוגת ההוסטרס החמושה שהחלה נפרסת מכוון הנהר.

"אל תילחמו", ממליץ שחור הבלורית ממקומו שעל הבמה לחיילים שבשערים, מכוון את דבריו אל הבכירים שבהם. "כלומר אתם בטח יכולים לנסות כמובן, אבל כדאי שתיידעו את החברים שלכם בחוץ שיש כאן לא מעט אזרחים חסרי הגנה, דרך הנסיגה חסומה, אל צווארו של המלך איסתרק מוצמדת סכין, וגם הקשתים שלי – כבר חסרי סבלנות".

זאת נקודה טובה. נקודה טובה למדי. ועיניו של איסתרק הופכות צרות כשהוא מביט בחומה הגבוהה המשקיפה על העמק בו בנויים היציעים.

מצד אחד מתנשאת החומה, מכוונו של הנהר סוגרים החיילים שעל סוסי המלחמה את דרכי הנסיגה, ועל הבמה – מתקרבים הוא ושרי השלטון למפגש בטוח עם בית הקברות המלכותי שבאתיל.

"קח אותי", הוא אומר לבסוף בצרידות, מפנה את עיניו אל מפקדם של הפועלים, "קח אותי ושחרר את האנשים היושבים כאן, לשם מה לכם לשפוך דם נקי לחינם?"

המפקד הגבוה צוחק. איסתרק יכול לשמוע בבירור את הגיחוך הקצר שמרעיד את כתפיו אפילו מרחוק.

"כל כך אצילי", הוא מתפעל כשמסתיים הצחוק, "כל כך נדיב. אבל הוד מלכותו המלך יוסף הרביעי – ביקש ממנו באופן מפורש שלא לאפשר לך להקריב את חייך המלכותיים סתם כך".

איסתרק שותק, גם השרים החיוורים שעל הבמה דוממים. אבל משמאלו, הוא יכול לשמוע זאת היטב, מתחילים לגעוש היציעים ברחשי דיבורים שקטים.

גם להפסיד צריך ללמוד, אמר לו פעם ישבב הבבלי. אולי בעיקר להפסיד.

אנשים חכמים יודעים להיכנע בזמן, הוא חזר באוזניו. הם הגיוניים מספיק בשביל להכיר בהפסד כשהוא עוד נסבל, להוריד את הראש, לנסות להרוויח את מה שעוד נשאר – במקום להילחם בעיוורון חסר אונים בכישלון הצורב. אנשים עקשנים לעומת זאת, לא יוותרו אף פעם. לא ילכו ללא קרב ראוי לשמו אל המוות.

אבל אנשים חכמים שהם גם עקשנים, הוא לא הזכיר. לא אמר עליהם כלום. ונראה לאיסתרק פתאום שהוא יכול לנחש מה הייתה תשובתו לו היה שואל אותו על כך.

הוא לא יודע לאיזו מחלקה לקחו אותו שנות המלחמה הארוכות הללו, אינו בטוח לאיזה סוג אדם הפכה אותו המלחמה. אבל נראה לו שאפשר עדיין לשייך אותו אל אלו שיתעקשו להילחם, יתעקשו להמשיך גם אם יפלו עליהם השמיים, אפילו שיזכרו כל אותו הזמן הזה שהקרב כבר אבוד מראש.

"תנו להם ללכת", הוא חוזר שוב, קולו מהדהד בשקט הצלול, "יש כאן עשרות נערים וזקנים שאינם אשמים בכלום – לא תרוויח מאומה מכך שתפגע בהם, את הצמרת החשובה בכל מקרה כבר קיבלת".

אבל האיש שחור השיער רק מנענע בראשו. "לא נפגע בהם", הוא אומר בשלווה, "כל עוד לא תתנגדו, ותאפשרו לחלק מקבוצת החיילים להיכנס פנימה. הוד מלכותו המלך יוסף אינו מעוניין בפגיעה באזרחים חפים מפשע".

כן? הוא דווקא חושב משום מה שאת יוסף לא מעניינים האזרחים בכלל.

הוא יכול להורות לחיילים שבחוץ להילחם, הוא יודע. הם מאומנים, הם נחושים, הם רק מחכים לקריאת הקרב העקשנית הזאת. וגם אם יפלו, גם אם יגברו חיילי ההוסטרס עליהם, אי אפשר לשכוח כי מאחורי החומות מסתובבים עוד אנשי צבא רבים.

אבל גם להפסיד צריך לדעת. בעיקר לדעת לעשות זאת בזמן.

הרי מיכאל כבר בדרך לאתיל, וגם חלקו הגדול של הצבא נמצא שם. ועל אף שהוא אינו בטוח כלל ביכולתו של אחיו לנצח את המערכה הזאת, ברור לו כי מהעמדה הנחותה הזאת – תהיה זאת רק עקשנות מן הסוג הטיפשי לשפוך לשווא את דם אנשיו.

ומכיוון שגם ברור לו כי כמות האנשים שיהרגו עד שיכניע אותם יוסף – תהיה גדולה כנראה מכל הקרבות בהם ישתתפו הממלכות בשנים האחרונות, הוא בוחר להרים את עיניו אל המפקדים השומרים עדיין על השערים, ולומר: "תנו להם להיכנס, בפקודה", ואז להפנות את עיניו אל ראש הפועלים ולהפטיר: "אבל אם יפגעו האזרחים שכאן מהחיילים הנכנסים – לא יעצור עוד שום כוח מאנשי שבחוץ להחזיר לכם מלחמה".



השנים האחרונות על הקרבות הרבים שהתחוללו בהן, הפגישו את איסתרק מספר פעמים עם יחידת הרוכבים האיכותית עליה פיקד מטריאס עוד בשנים בהן היה הוא מביט על אימוניהם בהערצה, אבל למרות שראה אותם מאז בהרבה הזדמנויות – מזכיר המעמד לאיסתרק יותר מכל את היום ההוא בו נרצח הבק, ואת הרגע הקטן בו הביט על קבוצת חיילי ההוסטרס הענקית בטרם יצא אליהם בקפיצה מהחלון.

הם מרשימים החיילים. גבוהים ולבושים היטב, סוסיהם רעננים ומבריקים כאילו מורקו לקראת מרוץ ראווה ולא קרב אימתני. וגם קסדותיהם זוהרות באור השמש הקופחת על הרחבה, מחזירות ניצוצות כואבים מדי לעיניים.

הוא לא יכול לדעת את מספרם המדויק, הוא גם לא בטוח שהיה מצליח לנחש זאת אפילו אם היה מנסה. אבל לא קשה לשער כי הקבוצה ההיא, הרוכבת כעת כשסוסיהם צמודים לכרכרה מפוארת לאורכה של רחבת הטקס – מונה בברור מעל מאה חיילים.

זה מחזה מוזר מצד אחד ובו זמנית כואב ושורף כל כך – עד שהנשימות בהן שלט היטב מן הרגע בו הצמיד ברול את הפגיון לצווארו, נתקעות כעת בגרונו ומסרבות למלא לחלוטין את ריאותיו.

פלוגת חיילי הוסטרס, כמה קשתות כפולות בידיים מיומנות להפליא, ועבד אחד עם סכין חדה הצמודה לצווארו של האדם החשוב בממלכה – מסתבר שזה כל מה שנדרש כדי להכניע את צמרת הפיקוד הבכירה של כוזר, ולהוריד אותה על הברכיים בפחות ממחצית השעה.

חיילי הגדוד השני מאבטחים בהמוניהם את הטקס השנה – יעילים, שקטים ומיומנים. הם פרוסים היטב מסביב לאזור העגלות, מקיפים את רחבת הטקסים וצמודים אל במת הנכבדים הגדולה. חלקם מסתובבים בעיר, בעוד חבריהם מאבטחים את אזור היציעים מבחוץ.

אבל מה ביכולתם של כל אלו לעשות אם יריית חץ בודד מצידם תביא למותו של ראש ממשלת כוזר או לגסיסתו של שר האוצר? אם שליפת חרב מצידו של הפשוט שבהם תביא למותם של אזרחים חפים מפשע הפזורים ביציעים, וזינוק מהיר של לוחם מיומן לפציעה נוספת בראש ובראשון לתושבי כוזר?

הוא בולע, גרונו מחוספס ויבש, ודמותו החיוורת של פנרס הקורס על כסאו מהבהבת שוב מול עיניו.

הוא כבר היה פעם במצב כזה, אי אז באותו לילה חסר כוכבים בנקרת באטר בו הצליחה חבורת קווארים בעזרת מספר חיצים בלבד ללכוד את נסיכיה של כוזר בדקות ספורות. וגם עכשיו, בדיוק כמו אז, הוא יודע היטב שאין זה משנה כמה מיומנים האנשים בהם הוא מוקף, או כמה חיילים נמצאים באיינה בכלל ובטקס הזה בפרט – אם יוסף, הרבה לפני שידעו כיצד, הצליח להשיג את היתרון הטקטי מערכה שלמה לפניהם.

הקהל שקט עכשיו, דומם כאילו היה גוש אחד מלוכד וקפוא היטב. מפליא לגלות כמה קל לשלוט בהמון גדול כל כך רק בעזרת מראה גופותיהם של כל אלו שניסו להימלט.

מעל ראשיהם של האנשים הדוממים, כשהם ניצבים כל אחד בפינתו האסטרטגית, נמצאים עדיין הקשתים המזויפים. ידם מותחת בחוזקה את מיתר הקשת, ועיניהם סורקות במיומנות את השטח הגדול שתחתיהם. ואם לשפוט על פי איכות הפגיעות מן החיצים שנורו עד עכשיו – נראה כי יוסף ידע היטב את מי לשלוח אל המשימה.

בדיוק מולו בוחרים חלק מן החיילים הנכנסים עמדות אסטרטגיות על הרחבה הגדולה, בעוד חבריהם ממשיכים ללוות את הכרכרה כשנשקיהם שלופים.

זאת עגלה מפוארת מידי, רתומה לסוסים לבנים ושקטים מאד ועטורה ומקושטת בשביל להכיל בתוכה רק מפקד צבאי, בכיר ככל שיהיה.

הוא לא טועה.

אחד מן החיילים פותח את הדלת המעוטרת, חבריו נעמדים אחד מול השני בשביל צפוף התוחם את פתחה של הכרכרה, בעוד קצין אחר קד עמוקות ומושיט את זרועו בטקסיות לאדם היורד מהכרכרה. איש גבה קומה שניצוץ זהוב זורח מן הנזר הדקיק שעל ראשו, וגלימת תכולה אחת ורקומה בחוטי כסף עדינים משתפלת מכתפיו.

יוסף דיאלידאן.

הרבה מאד זמן עבר מאז ראה איסתרק את האיש שכונה בימי נערותו עוצר כוזר. ולמעלה משבע שנים חלפו מאז פגש פנים מול פנים את האדם שרצח את אביו, והגלה אותו אל ידיהם של הקווארים.

אבל רק עכשיו הוא מגלה כי למרות שחשב שהוא זוכר היטב את שיחו וסיגו של האיש מולו נלחם בשנים האחרונות, גרמו לו הזמן החולף והמרחק הרב לשכוח עד כמה באמת מרשים הוא יוסף.

אותו האחד ששוחח על קשייו של יורש העצר רכות בין האורות הכחולים שהקיפו את עצי הגן בחתונת צלאטן, אותו האדם שהצליח לגרום למועצה שלמה להצביע פה אחד על הפיכה מרצון, אותו האיש בפקודתו הסכימו כמעט חיילי כוזר להרוג את חבריהם לאמונה ולנשק.

הוא התבגר לא מעט במהלך השנים שחלפו, יוסף, וגם בזקנו שזורות שערות כסופות שלא היו שם בזמן בו חייך אל הנסיך איסתרק באתיל. אבל עיניו, אותן אלו הנעוצות בו עכשיו, נשארו היטב כפי שזכר מאז אותם ימים – בהירות, יפות, ונבונות עד מאד.

מאחוריו מושכים החיילים אדם נוסף מהכרכרה, לבוש במדים שאבק ולכלוך רבים כל כך מונעים מעיניו של איסתרק להבחין בצבעם המקורי, ומציבים אותו קרוב מאד ליוסף דיאלידאן, צמוד מספיק בכדי שיחפה בגופו שלו על מלכה של כוזר החדשה.

הוא נראה מוכר, האיש אותו בחר יוסף דיאלידאן למגן אנושי, מוכר מאד. ולמרות שפניו מרוחות בצבע הסוואה בחלקן ומוכתמות באבק וזיעה, ברורות עיניו וגלויות מספיק בכדי לגלות לאיסתרק את זהותו האמיתית.

אולה.

על גבו של מלך כוזר מגנה הכרכרה הגדולה והחיילים המקיפים אותה, מצדדיו ומלפניו ניצבים חיילי הוסטרס כשנשקיהם שלופים, ומעליו מגנים קשתים מנוסים על השטח הגדול. אבל בדיוק בקו ישר מולו, כשהוא כבול, עומד האקסידטור אותו שלח לילה קודם אל מה שנראית עכשיו כמשימתו האחרונה, כשהוא משמש בעל כורחו כמגן וחומה עבור מלך כוזר החדשה.

זה אכזרי ומדויק כל כך, עד שלרגע אחד ארוך שוב קופאת נשימתו של איסתרק, והוא נדרש לכל שליטתו העצמית בכדי למנוע מעצמו להסיט את עיניו אל המקום בו יושב כשגם הוא קשור בסטיאן מקאן. האיש המפקד בפועל על הקטסטרופה הזאת שהוא גם, לחלוטין במקרה, אביו המאמץ של הקצין השבוי שמולו.

שפתיו של יוסף נמתחות מעט, מתרחבות בחיוך איטי כשהוא מעביר את עיניו בין החיילים הקשורים לנכבדים הקפואים שעל הבמה.

לרגע אחד ארוך הוא רק מביט קדימה, עיניו עוברות באיטיות על כל אחד ואחד משרי הממשלה השקטים. ואז הוא מפנה את ראשו אל קבוצת הפועלים המקיפה את איסתרק, ועיניו מתמקדות אט אט בפניו שלו.

"הבטחתי לנו מפגש על גדותיו של המנייאר", מחייך מלכה של כוזר החדשה וקולו רם וברור מאד על רקע הדממה השוררת, "אבל למרות שקשיי מיקום וזמן מנעו ממני להגיע עד אתיל – אני אקווה שתדע להעריך את מאמצי לעמוד בדיבורי, ולהביא אותנו לפחות לשפתו של נהר".
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  108  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה