סיפורי אלף יום ויום #7 / שעתה היפה ביותר

אשר שרבר · 7/2/20

רק שתדעי שעשית לי חשק לכתוב סיפור

RACHELIZ · 7/2/20

נהניתי לקרוא את כל הניתוחים כאן לא פחות מהסיפור.
בכל מקרה, הסיפור הזה צריך להכלל בקטגוריה של אלף לילה ולילה....
את כותבת מדהים ובאמת מרגישים את הקסם בכתיבה. אז קחי את הערות ותוסיפי עליהן מהקסם הזה.
בהצלחה!

yonatanr · 7/2/20

נכתב ע"י Angular:
כמו שציינו כאן, גם משהו בתוכן חסר. אני לא חולקת על זה, אבל אני כן מסופקת האם יש לי דרך לתקן את הנקודה הזאת בלי לפגוע בתחושת הסיום, או כפי שבעלי לב רחב ומפרגן (באמת שהתרגשתי) קראו לזה: הקסם.
ואני כרגיל, עם חוש פרקטי דפוק, בוחרת בקסם על פני מציאות

לדעתי הסיפור עצמו חשוב יותר מאשר ההברקה, או 'תחושת הקסם', כפי שקראת לזה.

נכתב ע"י Angular:
אני פשוט מנסה להבין כדי לתקן - אם הייתי מוסיפה קטע לסיפור (או מחליפה את הקטע השני כי זה חורג לי מה-700 מילה...),

נכתב ע"י Angular:
אז זהו. יש לי עוד מה להגיד אבל נראה לי שזה כבר עובר את ה-700 מילה...

איפה נמצאת ההלכה שאסור לעבור את ה-700 מילה?

Angular · 8/2/20

נכתב ע"י אשר שרבר:
רק שתדעי שעשית לי חשק לכתוב סיפור

נו, הכל שווה.
מתי נזכה לקרוא אותו?

נכתב ע"י yonatanr:
איפה נמצאת ההלכה שאסור לעבור את ה-700 מילה?

בשו"ע דפרוגא ס' ל"ה ס"ק ד' (לעיון כאן). וביקנה"ז הביא שבשעת הדחק יש להקל.
וברצינות - בדרך כלל אני משתדלת לתחום את הסיפורים שלי כאן ל-700 מילים (לרוב אני לא מצליחה, אבל משתדלת שלא להתרחק).
מהניסיון הקצר מאד שלי בפורום, הרבה אנשים רואים סיפור ארוך ובורחים. אמנם גם 700 מילה זה לא פוסט קצרצר ומבריק, אבל ממבט ראשון נראה פחות מפחיד מאשר סיפור ארוך שגוללים וגוללים כדי לאבחן את האורך והאם כדאי בכלל להתחיל. וחוץ מזה - זה יופי של אתגר.
כמובן שבתגובה האחרונה זאת הייתה בדיחה בלבד. זה פשוט יצא ארוך הרבה מעבר למה שתכננתי.

נכתב ע"י yonatanr:
לדעתי הסיפור עצמו חשוב יותר מאשר ההברקה, או 'תחושת הקסם', כפי שקראת לזה.

מה שנכון, נכון.

נכתב ע"י שרה.:
כנראה שבפעם הבאה שתתיישבי לכתוב סיפור אלף יום ויום - כבר תנסי לבנות את העלילה באופן נכון יותר ולא רק לזרום עם הניחוח והקסם שיש לך בדמיון

אני באמת מקווה, כי למה לא לעשות דברים נכון יותר.

וכאן, כמובן, אמור להגיע ה"אבל" הנודניק.
שיהיה מובן - אני יודעת שהסיפור כאן עם בעיה רצינית בעלילה, והביקורת כאן מצוינת בשבילי. בדיוק מה שנצרך.
הנודניקיות היא לא התנצחות אלא ניתוח, ניסיון להבין יותר. אם זה בסדר מצידכם, אעלה אותה בהמשך הערב.
תודה!

דיונון · 9/2/20

אחרי שמצאתי זמן לנסות לנתח. אז ככה:
א. רוב הערות הסוגריים/רווחים/וכדומה בגדול נכונות וראויות לבחינה מחדש.
ב. לגבי גוף הסיפור. הטענה שישנם כאן שני סיפורים נכונה לחלוטין. מאידך, ההתייחסות לכך כאל 'חסרון' שגויה בעיני. הסיפור הזה נכנס תחת הז'אנר של 'סיפור אחד - שלשה סופים' (בכל זאת במקרה הזה אין כ"כ הרבה מקום). וזה יפיו וחינניותו.
בקיצור - לא לשנות! ולו בגלל שאז זה כבר לא יהיה הסיפור שלך.
אבל זה כבר עניין פרטי של כל אחד איזה סגנון לאהוב. אני בעד הז'אנר הזה. או כפי שמאן דהו כינה זאת - 'דפוקים' או משהו בסגנון הזה.
ג. כהמשך לסעיף ב' - כיון שמדובר בשתי הצצות לחיים של נשוא הסיפור, יש מקום לאזן בין אורך הקטעים. החלוקה הנוכחית יוצרת רושם שהקטע השני הוא סיומת של החלק הראשון.
ד. ההערה על כך ש'מה שמה' התחתנה מיותרת בעיני לחלוטי חלוטין. חוץ מזה-

נכתב ע"י Angular:
תגלה ילד מתחפר על הספה עם ספר, מעליו אור צהבהב קטן. היא לא תפריע, רק תביט בו ותתגעגע לזמנים שהיו. וגעגוע זה אין פירושו רצון לחזור לעבר; זהו רק סימן שהעבר היה יפה דיו כדי להעלות בנו טעם מתוק מחוויית ההווה של אתמול.

זה משפט משפטי ביותר שזורק אותי לתחושה שאחרי הנסיך הקטן. וזו מחמאה בגודל של משאית... צריך להשאיר אותו בלי ההפי אנד המעצבן שלפניו. אבל זו כבר עבודה שלך - את הקוסמת.
באופן כללי אני חשדן וחסר אימון לסיפורים שנגמרים בהפי אנד. בצעירותי ממש חלמתי על מדף ספרים מלא בספרי 'סד אנד'. אבל בסוף הבנתי שכל סיום קיצוני לוקה בזה. וסיפור שנותן לי מקום להתחבר אליו, הוא בדרך כלל סיפור ללא סוף, או במילים אחרות - עם סוף פתוח. כי אז אני נמצא שם. חווה את ההווה של אתמול, תוך כדי בזבוז ההווה הנזיל של היום.

Angular · 9/2/20

נכתב ע"י דיונון:
אחרי שמצאתי זמן לנסות לנתח. אז ככה:
א. רוב הערות הסוגריים/רווחים/וכדומה בגדול נכונות וראויות לבחינה מחדש.
ב. לגבי גוף הסיפור. הטענה שישנם כאן שני סיפורים נכונה לחלוטין. מאידך, ההתייחסות לכך כאל 'חסרון' שגויה בעיני.
(בכל זאת במקרה הזה אין כ"כ הרבה מקום). וזה יפיו וחינניותו.
בקיצור - לא לשנות! ולו בגלל שאז זה כבר לא יהיה הסיפור שלך.
אבל זה כבר עניין פרטי של כל אחד איזה סגנון לאהוב. אני בעד הז'אנר הזה. או כפי שמאן דהו כינה זאת - 'דפוקים' או משהו בסגנון הזה.
ג. כהמשך לסעיף ב' - כיון שמדובר בשתי הצצות לחיים של נשוא הסיפור, יש מקום לאזן בין אורך הקטעים. החלוקה הנוכחית יוצרת רושם שהקטע השני הוא סיומת של החלק הראשון.
ד. ההערה על כך ש'מה שמה' התחתנה מיותרת בעיני לחלוטי חלוטין. חוץ מזה-

זה משפט משפטי ביותר שזורק אותי לתחושה שאחרי הנסיך הקטן. וזו מחמאה בגודל של משאית... צריך להשאיר אותו בלי ההפי אנד המעצבן שלפניו. אבל זו כבר עבודה שלך - את הקוסמת.
באופן כללי אני חשדן וחסר אימון לסיפורים שנגמרים בהפי אנד. בצעירותי ממש חלמתי על מדף ספרים מלא בספרי 'סד אנד'. אבל בסוף הבנתי שכל סיום קיצוני לוקה בזה. וסיפור שנותן לי מקום להתחבר אליו, הוא בדרך כלל סיפור ללא סוף, או במילים אחרות - עם סוף פתוח. כי אז אני נמצא שם. חווה את ההווה של אתמול, תוך כדי בזבוז ההווה הנזיל של היום.

וואו.
זה הוציא לי את המילים מהפה. בדיוק קו המחשבה שלי. תודה!
רק דבר אחד - נכון שהרוב זה עניין של טעם אישי, אבל לפעמים יש טעויות (חוסר האיזון הוא דוגמה טובה). וטעויות זה משהו שחשוב לתקן.

נכתב ע"י דיונון:
הז'אנר של 'סיפור אחד - שלשה סופים'

אפשר הסבר לבורים?

האמת שזה די מסכם את החפירה שכבר כתבתי לפני שראיתי את התגובה. אני אעלה אותה כאן בכל זאת, אבל ככל הנראה הרבה יהיה חופף.
אז ככה. נכון שהסיפור עצמו חשוב יותר מההברקה, וצריך לבנות נכון וכולי וכולי. רק שזה קצת מורכב; מהו "הסיפור עצמו", מהי "ההברקה" או "הקסם" או מהשזהלאיהיה ואיפה בדיוק הם נפגשים ומתבדלים. במיוחד בסיפורים קצרים, שם קו העלילה הוא ממילא לא קו עלילה מושלם.
קשה לי קצת להסביר את זה על הסיפור הנוכחי, בגלל שאי אפשר לבודד בו את בעיית התוכן בעלילה - בעיית חוסר האיזון מתערבת פה קשה.

אבל באופן כללי (והנה אני ממשיכה בבירבורים שעצרתי בעצמי מלכתוב בפוסט הקודם), כשרוצים להציג סיפור מלא במעט מילים, כולל דמויות ורקע ועלילה והכי חשוב - רגש (ויקיפדיה, לא אני), הדרך היחידה (שאני מכירה, בכל אופן), היא לספר אותו בהבזקים.
זה דומה לצורה שבה המוח מפענח תמונת רוחב ממספר תמונות קטנות; גם אם אין נקודות התממשקות בין תמונה לתמונה, הוא יודע להשלים את החסר ולדמות לעצמו את התמונה השלמה. סופר אמריקאי נודע אמר לפני: ניתן להשמיט כמעט כל פרט בסיפור, כל עוד אתה עושה זאת במודע.
אפשר להסתכל על זה כאילוץ ואפשר להסתכל על זה כמעלה - יש להשלמה העצמאית יתרונות משל עצמה.

דבר נוסף שקל יותר לעשות בסיפור קצר מאשר בארוך הוא להשאיר דברים פתוחים - פתוחים לגמרי - בלי לפגוע בעלילה.
סיפור קצר מאפשר לך לקטוע את הסיפור במקום מסוים והלגיד, זהו. כאן עוצרים. אלו הם החיים, לא לכל דבר יש פתרון או סוף סגור. זאת לעומת סיפור ארוך, שם זה פחות קביל. (לך ספר לאנשים שאתה כותב 300 עמודים, בלי סוף. או יותר גרוע - סוף עצוב).
ואנחנו מקבלים את זה, אפילו עם תחושה של יתר-כנות. כאנשים בוגרים אנחנו יודעים שבחיים האמתיים, לא לכל בעיה יש פתרון, לא לכל סיפור יש סוף ובטח שלאו דווקא סוף טוב. וגם אם יש, אנחנו לא מוכרחים לראות אותו כדי לצאת מסופקים.
(לילדים, אגב, יותר קשה לקבל את זה, אבל מצד שני הם יותר טובים מאיתנו ב"השלם את החסר" - קל להם להביט בכובע ולראות נחש בריח שאכל פיל. וגם אם הם ינדנדו קצת (אז מה היה איתו בסוף), מהר מאד הם יסתדרו עם ההסבר של עצמם (בטח הוא התחתן וקיבל מלא כסף ונולדו לו עשרה בנים זכרים)).

ובנקודות האלו אני חייבת להודות שהז'אנר של הסיפורים הקצרים בציבורנו החביב והדבק-מאד-במוכר, קצת כשל.
כי לקבל בכל חג בתיבות הדואר ועל דוכני העיתונים עשרות, עשרות, סיפורים קצרים, כשרוב רובם בנויים על קו עלילה קלאסי-הקלאסיים, מתחיל-נמוך-נקודת-מפנה-הסתבכות-נקודת-שיא-סיום-מושלם-כל-הקצוות-סגורים, זה קצת, איך לומר, מבאס.
ויש שם סיפורים טובים מאד, באמת. אבל עדיין - נתנו לכם במה, נתנו לכם 2000-2500 מילים, נתנו לכם אלפי קוראים. ברצינות, תשאירו אותנו מסוחררים קצת. תשאירו אותנו עם חור בבטן. שאחרי זה נערבב בעוגה מלח במקום סוכר. משהו. בסיפור קצר זה קל, יחסית, כי הקורא יכול להשלים בעצמו כל כך הרבה חתיכות חסרות עד שזה כמעט הסיפור שהוא מספר לעצמו. למה מתוך, נאמר, 12 סיפורים במוסף חג, אי אפשר שיהיו שניים מז'אנר קצת פחות מקובע. מה קרה.

ולכן, ברשותכם, אני כן מקווה להמשיך ללכת על הקו הדק הזה, שבין עלילה מושלמת ולבין סיפור קטוע ולא סגור, ולו רק כדי שלא להמשיך לטחון ז'אנר לעוס ומוכר היטב. או כמו שכבוד @מ"ם המנהל כתב כאן פעם:

נכתב ע"י מ"ם:
דעתי האישית (והמנהלית) היא שהשיתוף חייב להיות משני בלבד.
עיקר הפורום צריך לעסוק בדיונים מקצועיים, ביקורות ספרות, ניתוח חומרים ושיתוף פעולה.
שאר הסיפורים והשירים המתפרסמים בפורום הם... נו, בסדר, כל זמן שהמשתף אכן מעוניין לקבל ביקורת כנה, או שהוא רוצה להדגים טכניקת כתיבה כלשהי (כתחילתו של דיון מוגדר) - אך לא בסגנון הצגת תוצרים בלבד.

כמובן שכאן בסיפור הנוכחי זה לא הלך תקין לגמרי, וכמובן שהניסיון הזה, באופן כללי, מועד לפורענות - מחבל דק נופלים יותר. הרבה יותר בטוח ללכת על הז'אנר הקלאסי.
אני מקווה שזה בסדר שאסמוך עליכם שכשאכשל שוב - תתריעו.
תודה

(עכשיו מובן למה צריך הגבלה של 700 מילים?)

דיונון · 9/2/20

נכתב ע"י Angular:
אפשר הסבר לבורים?

נאום הדיונון לבורים - סיפור שלא מספר עלילה, אלא משקף תקופה/חיים לפעמים יותר משל אדם אחד. ומשכך, בוחר היוצר להתמקד במספר אירועים שאין ביניהם קשר בהכרח. ויחדיו נותנים את הרושם הכללי הרצוי.