הנושאים החמים
הנושאים החמים
כן, אני יודעת שכבר י"א בטבת ופיספסתי את המומנטום. אבל האתגר (ממנו עלה לי הסיפור) עדיין חי ובועט, אז הרשתי לעצמי.
אז לאחר הפסקה ארוכה ומאולצת וקשורה למחשב בתיקון, אני שמחה להיות כאן שוב.
אשמח מאד לביקורת.
הנני
פרק א'
הצווחה קמה ועלתה, ביקעה את השמיים הקפואים כפלדה, הקיפה את העיר בחומה נוספת, מקרקשת במגני ברזל, חרבות ובליסטראות. קולות ההמולה נשפכו אל תוך העיר שעמדה כך, דמומה, מבוהלת לרגע קט.
ההמון שעד לרגע זה צעד ברחובות העיר בקול רעש גדול, קריאות ילדים וגעיות בהמות, עמד כעת במקומו הלום רעם. תינוקות נצמדו לשמלת אמם, מבועתים. רק פעיות הכבשים הוסיפו להישמע בחלל, מחדדות את הדממה.
איש הביט אל אחיו על ידו, מחפש בעיניו מענה לא קיים. בלי משים נצמדים הם אחד לשני, מבקשים חום. מביטים על השמיים הנוצצים בכפור, אולי להם תשובה.
חומות ירושלים נצבו איתן על מקומן, מכוסות בשכבת שלג עבה, מרגיעה. ההמולה מחוצה להן לא הרעידה אותן במאומה.
מישאל התקרב אל אלישע.
"אתה חושב שבאמת – –" לחש.
אלישע נענע בראשו במהירות, כאילו רצה לנער מראשו את עצם המחשבה.
"החומות חזקות", לחש חזרה, בלי לדעת למה הוא לוחש. "והאלוקים לא יפיל את העיר".
אט אט חזר ההמון לחיים, הקולות שבו לעלות מן השוק, תוססים ועליזים. מישאל הביט בדוכנים העמוסים, בבהמות המפוטמות, מסתובבות בעצלתיים בשטחים המגודרים להן על יד בעליהן. הביט בקונים המסתובבים ביניהן ובוחנים את כמות הבשר על גופן, וחש צביטה בלתי מוסברת בחזהו. הוא הרים את עיניו לבית הגדול, הלבן, שהתנשא אל על ממרחק, מסוכך על ירושלים. שבוע הבא תהיה זו המשמרת שלהם.
עיניו עקצצו. הוא העביר עליהן את ידו.
כשאתה כהן המתגורר בעיר המלכות, רחובותיה יפים, חומותיה מתנשאות אל תוך השמיים, והבית הגדול חופף על העיר; כששבוע הבא תרוץ יחף על הכבש, רועד מרוב קדושה, וסביבך תתנגן שירת מלאכים; אין ספק כי הלחות בעיניך אינה אלא שמש חורף בהירה שנכנסה אליהן, זורחת בלובן מסמא.
אז לאחר הפסקה ארוכה ומאולצת וקשורה למחשב בתיקון, אני שמחה להיות כאן שוב.
אשמח מאד לביקורת.
הנני
פרק א'
הצווחה קמה ועלתה, ביקעה את השמיים הקפואים כפלדה, הקיפה את העיר בחומה נוספת, מקרקשת במגני ברזל, חרבות ובליסטראות. קולות ההמולה נשפכו אל תוך העיר שעמדה כך, דמומה, מבוהלת לרגע קט.
ההמון שעד לרגע זה צעד ברחובות העיר בקול רעש גדול, קריאות ילדים וגעיות בהמות, עמד כעת במקומו הלום רעם. תינוקות נצמדו לשמלת אמם, מבועתים. רק פעיות הכבשים הוסיפו להישמע בחלל, מחדדות את הדממה.
איש הביט אל אחיו על ידו, מחפש בעיניו מענה לא קיים. בלי משים נצמדים הם אחד לשני, מבקשים חום. מביטים על השמיים הנוצצים בכפור, אולי להם תשובה.
חומות ירושלים נצבו איתן על מקומן, מכוסות בשכבת שלג עבה, מרגיעה. ההמולה מחוצה להן לא הרעידה אותן במאומה.
מישאל התקרב אל אלישע.
"אתה חושב שבאמת – –" לחש.
אלישע נענע בראשו במהירות, כאילו רצה לנער מראשו את עצם המחשבה.
"החומות חזקות", לחש חזרה, בלי לדעת למה הוא לוחש. "והאלוקים לא יפיל את העיר".
אט אט חזר ההמון לחיים, הקולות שבו לעלות מן השוק, תוססים ועליזים. מישאל הביט בדוכנים העמוסים, בבהמות המפוטמות, מסתובבות בעצלתיים בשטחים המגודרים להן על יד בעליהן. הביט בקונים המסתובבים ביניהן ובוחנים את כמות הבשר על גופן, וחש צביטה בלתי מוסברת בחזהו. הוא הרים את עיניו לבית הגדול, הלבן, שהתנשא אל על ממרחק, מסוכך על ירושלים. שבוע הבא תהיה זו המשמרת שלהם.
עיניו עקצצו. הוא העביר עליהן את ידו.
כשאתה כהן המתגורר בעיר המלכות, רחובותיה יפים, חומותיה מתנשאות אל תוך השמיים, והבית הגדול חופף על העיר; כששבוע הבא תרוץ יחף על הכבש, רועד מרוב קדושה, וסביבך תתנגן שירת מלאכים; אין ספק כי הלחות בעיניך אינה אלא שמש חורף בהירה שנכנסה אליהן, זורחת בלובן מסמא.
נערך לאחרונה ב:
