סיפורי אלף יום ויום #5 / הנני - סיפור לעשרה בטבת בשלושה פרקים

Angular

משתמש סופר מקצוען
כן, אני יודעת שכבר י"א בטבת ופיספסתי את המומנטום. אבל האתגר (ממנו עלה לי הסיפור) עדיין חי ובועט, אז הרשתי לעצמי.
אז לאחר הפסקה ארוכה ומאולצת וקשורה למחשב בתיקון, אני שמחה להיות כאן שוב.
אשמח מאד לביקורת.

הנני

פרק א'

הצווחה קמה ועלתה, ביקעה את השמיים הקפואים כפלדה, הקיפה את העיר בחומה נוספת, מקרקשת במגני ברזל, חרבות ובליסטראות. קולות ההמולה נשפכו אל תוך העיר שעמדה כך, דמומה, מבוהלת לרגע קט.
ההמון שעד לרגע זה צעד ברחובות העיר בקול רעש גדול, קריאות ילדים וגעיות בהמות, עמד כעת במקומו הלום רעם. תינוקות נצמדו לשמלת אמם, מבועתים. רק פעיות הכבשים הוסיפו להישמע בחלל, מחדדות את הדממה.
איש הביט אל אחיו על ידו, מחפש בעיניו מענה לא קיים. בלי משים נצמדים הם אחד לשני, מבקשים חום. מביטים על השמיים הנוצצים בכפור, אולי להם תשובה.
חומות ירושלים נצבו איתן על מקומן, מכוסות בשכבת שלג עבה, מרגיעה. ההמולה מחוצה להן לא הרעידה אותן במאומה.
מישאל התקרב אל אלישע.
"אתה חושב שבאמת – –" לחש.
אלישע נענע בראשו במהירות, כאילו רצה לנער מראשו את עצם המחשבה.
"החומות חזקות", לחש חזרה, בלי לדעת למה הוא לוחש. "והאלוקים לא יפיל את העיר".

אט אט חזר ההמון לחיים, הקולות שבו לעלות מן השוק, תוססים ועליזים. מישאל הביט בדוכנים העמוסים, בבהמות המפוטמות, מסתובבות בעצלתיים בשטחים המגודרים להן על יד בעליהן. הביט בקונים המסתובבים ביניהן ובוחנים את כמות הבשר על גופן, וחש צביטה בלתי מוסברת בחזהו. הוא הרים את עיניו לבית הגדול, הלבן, שהתנשא אל על ממרחק, מסוכך על ירושלים. שבוע הבא תהיה זו המשמרת שלהם.
עיניו עקצצו. הוא העביר עליהן את ידו.
כשאתה כהן המתגורר בעיר המלכות, רחובותיה יפים, חומותיה מתנשאות אל תוך השמיים, והבית הגדול חופף על העיר; כששבוע הבא תרוץ יחף על הכבש, רועד מרוב קדושה, וסביבך תתנגן שירת מלאכים; אין ספק כי הלחות בעיניך אינה אלא שמש חורף בהירה שנכנסה אליהן, זורחת בלובן מסמא.
 
נערך לאחרונה ב:

Angular

משתמש סופר מקצוען
פרק ב'

קול הפיצוח היה, יותר מכל, מחליא. מישאל לא שמע עוד דבר אחריו; צווחות עלו בעיר, קריאות קרב, רעש מתכות מקרקשות, שאגת הצבא הבבלי, פורץ אל תוך העיר; כל אלו לא חדרו אל תודעתו לאחר אותו קול נורא. הוא התקפל תחתיו, גונח מרעב ומאימה, גוחן על אדמת העיר שכה אהב. כעת סירחון הגופות עלה בה, רטובה מקיבות מבוקעות, שלדים מתמוטטים עליה באותה דממה בה נופל בד מחבל תליה. מוחו המשותק ניסה לשלוח פקודה לאיבריו, אך הוא שכב שם, בינות הגופות והמעולפים, דומם.
רעם סוסים חלף על פניו, דורס מתים וחיים; הוא לא שמע. הרחוב כולו נצבע אדום. האדמה הפכה בוצית והצחנה הייתה בלתי נסבלת. מישאל ביקש לקום, ביקש להידחף בינות לפרסות הסוסים, ביקש לשכב כך, כשכניו, בלי לדעת, בלי לראות. בלי הכאב הנורא הזה, ששואב את נשמתו, שורף אותה בכל נשימה מקרטעת. גופו לא נענה לו.

"מישאל!" ידיים תפסו בו, מנסות למשוך אותו כלפי מעלה. "קום, מישאל! צריך לברוח, צריך לזוז מכאן! אתה – – – ", קולו של אלישע היה מרוסק, "קום, מישאל – "
מישאל הפנה באיטיות את ראשו, מביט אל תוך עיניו של אלישע. כוחו לא עמד בו לדבר, אך הוא נענע בראשו לשלילה.
"אתה חייב, מישאל!" רשף קולו של אלישע בתוך אזנו, "אסור לך להפקיר את חייך!"
מישאל המשיך להביט בו. "הם פורצים להיכל", קרקר לבסוף בגרון צחיח. "נמות על קידוש השם. אני לא אראה את זה, אלישע. אני לא".
אלישע רכן אליו, נשימתו מכה בפני מישאל. "ומי יהיה כאן כשהכל יחזור, מישאל?!" שערו היה חרוך, פניו הכחושות כוסו פיח חרוץ בדמעות שזלגו בלי מעצור, נוטפות מזקנו. דם זרזף משפתיו. "מהיכן תקום..." קולו רעד, "מהיכן תקום משמרת אלישיב כשיבנה שוב הבית?! זה התפקיד שלנו, מישאל!" בתנועת ייאוש אחרונה משך את אחיו לעמידה.

הם רצו. רגליו של מישאל היו כבדות כעופרת ומוחו ריק. הוא רץ בתוך דממה סמיכה, נוראית. רץ וכשל בין גופות, בין חיילים מניפים חרבות וקשתות, בין ראשים ניתזים, מחליק על הדם וקם בכוח לא לו.
"אנחנו כמעט שם, מישאל!" צעק אלישע מלפניו כשהתפתלו אל תוך סמטה צרה. "כמעט ששאא – – –"
ואלישע צנח, חץ תקוע בחזהו. גופו מפרפר ביפחות אחרונות של חיים.
הכל החשיך. השחור כיסה את עיניו ומוחו של מישאל. הוא צנח, נוקשה, ליד אחיו. רק עוד חץ אחד, מלמלו שפתיו הסדוקות. רק עוד חץ אחד, אלוקי!
ידו הגרומה של אלישע נלפתו בעוויה אחרונה סביב פרק ידו. שפתיו נעו בלי קול.
משמרת אלישיב. סימנו השפתיים בקושי. אל תפסיק לחיות.
ואז חרחרו השפתיים 'שמע ישראל'. היד צנחה. הפה נפסק. מבט זכוכית ריק התקבע על השמיים הלוהטים.
הקנאה צרבה בחזהו של מישאל. הוא העביר באחיו מבט אחרון, קם על רגליו וכשל הלאה. מוכרח לחיות.


על גדות נהר פרת, לא הבינה מרים מדוע לקרוא לבנם הבכור אלישע. מישאל, בערה בעיניו, התעקש.
כשעלה זרובבל לירושלים היה מישאל זקן מכדי להצטרף אליו, אך אלישע בנו היה מראשוני העולים. גם הוא לא הספיק לראות בבניין הבית, אך נכדו הקרוי על שמו זכה בארבעה בגדים לבנים ורחיצת ידיים ורגליים.
אלישע הכהן למשמרת אלישיב שב לרוץ על רצפת העזרה.
 
נערך לאחרונה ב:

kiwi

מהמשתמשים המובילים!
המשתמש נחסם
כתיבה ממש מיוחדת
המחשה ותיאורים יוצאי דופן.
כשאתה כהן המתגורר בעיר המלכות, רחובותיה יפים, חומותיה מתנשאות אל תוך השמיים, והבית הגדול חופף על העיר; כששבוע הבא תרוץ יחף על הכבש, רועד מרוב קדושה, וסביבך תתנגן שירת מלאכים; אין ספק כי הלחות בעיניך אינה אלא שמש חורף בהירה שנכנסה אליהן, זורחת בלובן מסמא.
אהבתי את התיאור היפיפה.
 

Angular

משתמש סופר מקצוען
פרק ג'

הם צעדו יחד ברובע היהודי. ישראל התחפר בתוך המעיל, מתאמץ שלא להחליק על המרצפות הרטובות. רק סמוך לשער יפו הבחין שסבא כבר לא צועד לצדו.
הוא הסתובב. "סבא?"
סבו היה נטוע על עמדו. מבטו נעוץ בשלט גדול תלוי על זוג מוטות, מלא ציורי נרות חנוכה, עלים ומנורות צבעוניות. נכתב עליו: "נובי גוד שמח מבני עקיבא".
סבא הסיט את מבטו, לאט, כאילו הפעולה מכאיבה לו. ישראל ראה את ידיו נקמצות. נחיריו התרחבו, שפתיו סימנו באלם, "נו-בי גו-ד".
"לא עדיף", קולו, שקט אך מצלצל, סדוק מזעם, גרם למספר סובבים לנעוץ בו מבט, "לומר פשוט 'סילבסטר' וזהו?"
ישראל לא ידע מהו נובי גוד או סילבסטר, אך התקרב במהירות, מחליף מבט של אני-לא-קשור-אליו-ואין-לי-מושג-מה-הוא-עושה עם בחור מוצק, כיפה קטנה על שערו המתולתל, שעמד על יד השלט ועשה תנועת מחאה מופתעת כשסבא התקרב, תפס בשני המוטות והשליך לצד הרחוב המרוצף.
הבחור פתח את פיו בעצבנות, אבל סבא הקדים אותו.
"ראיתי שהוא עצוב נורא", אמר בשקט. "אבל לא שאלתי כלום, אתה יודע. עשרה בטבת היום, לא רציתי לדרוך על יבלות".
"מי?" אמר המתולתל, נראה עדיין דרוך לירי.
"הכותל". אמר סבא. "איך שהוא בכה, נקרע הלב. ואני חושב לעצמי, בטח הוא נזכר עכשיו בכל... בהכל. במה שהיה שם". הוא העיף מבט נוגה בחומות הנוצצות באור הצהבהב, מכוסות ערפל קסום. "אבל עכשיו אני מבין. אתה רואה, האבנים שם, מה שהן ראו, זה אי אפשר לספר בכלל. ובכל זאת – " ידו החוותה בעצב על הרחבה סביבם. ישראל עקב אחריה.
האזור היה מקושט אורות צבעוניים. שלטים גדולים, דומים לשלט שהשליך סבא, זרחו מכל עבר.
"כזה חורבן, אתה מבין. אני חושב שזאת פעם ראשונה בשבילן".

הם שבו לפסוע לאורך החומות. סבא נרעד פתאום.
"זה בטח היה נורא", אמר. "לראות את בית המקדש קיים עומד, ואז נופל בלהבות. כמה אומץ היה צריך כדי לא לקפוץ אתו לאש".
ישראל הביט בו בשאלה.
"הכותל". אמר סבא. "וגם האבות שלנו, כשחושבים על זה. אתה יודע, ישראל, יש לנו מנהג מוזר לקדש את גבורת המתים במקום את גבורת החיים. ואיזו גבורה זאת, בזכותה אנחנו כאן".
"אנחנו והצעיר עם השלט", מלמל ישראל.
סבא הציץ בו.
"מה?"
סבא המשיך להביט בו, כאילו היה מוצג ספק-מעניין במוזיאון.
"אתה יודע שאני לא אוהב לבקש", אמר לאחר דקת שתיקה. "אבל אתה תקרא לאיזה בן שלך על שמי, ישראל מאיר?"
ישראל הביט בו, מבוהל. מה קורה לסבא שלו?
"אתה תראה את כל הילדים שלי נולדים ומתחתנים, סבא", אמר לבסוף ברוך.
"אולי כן", אמר סבא בענייניות. "ואולי בכלל מחר נשמע קול שופר וכל הדיון הזה לא רלוונטי. אבל אולי גם לא, וזה לא סוד שאני לא בדיוק בתחילת הקדנציה. תקרא לבן אחד שלך אלישע, ישראל. אני מקווה שאזכה לחזור", הוסיף בתגובה למבטו השואל של ישראל, "הסבא שאני קרוי על שמו בטוח יחזור – תמיד סיפרו איך היה מתאמן בריצה על עליות ברחוב – ועדיין, הייתי שמח", עיניו הבריקו פתאום, הוא היסב את מבטו. "אולי זה ייקח לנו קצת זמן להגיע. וכשיקראו לאלישע הכהן להתייצב בעזרה, צריך שיהיה שם מישהו, אתה יודע, שיאמר הנני".
ישראל בהה בו.
מאחוריהם הלך והתרחק הכותל. עומד איתן אלפי שנים עבור כל אותם דורות שנשענו עליו, אבניו מצולקות מחורבן אחר חורבן; נלחם שלא לקרוס מכאב וגעגועים. מחכה ליום בו תישמע הקריאה, היכן הוא כותל מערבי לחומת הר הבית החיצונית. אז הוא יבוא, יאמר הנני.

ישראל גמע אוויר קר, מתנשף קלות בעליה. "בטח יהיה במשמרת שלנו צי שלם של אלישע הכהן", אמר לבסוף.
הם נפרדו משני צדיו של דקל גבוה. כשנצמדו שוב ראה ישראל חיוך דק על פניו של סבא.
"נו, טוב", אמר סבא, "לפחות לבן שלך לא יהיה שם יוצא דופן".
והם חצו את הכביש לכיוון הרכבת הקלה.
 
נערך לאחרונה ב:

RACHELIZ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
אהבתי!
 

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
וואו.
קראתי בלופ את כל הסדרה. ו...היה תענוג.
אני משאיר שורה ריקה למחמאות במילוי עצמי. כל מה שייכתב מגיע לך ביושר.

ועכשיו טיפה בקורות. קטנוניות אמנם, אבל בכתיבה מושלמת שכזאת הן בכל זאת עלו.
מישאל, בערה בעיניו, התעקש.
בערה- כדאי לנקד. או להוסיף י' - בעירה.
סבו היה נטוע על עמדו. מבטו נעוץ בשלט גדול תלוי על זוג מוטות, מלא ציורי נרות חנוכה, עלים ומנורות צבעוניות. נכתב עליו: "נובי גוד שמח מבני עקיבא".
נו באמת!
לא נראה לי שאחינו בבני עקיבא חוגגים סילבסטר או משתמשים בו.
וגם אם זה נכון, צריך לבדוק את הלכות לשון הרע בזה לפני שמפרסמים.
אולי אני תמים, אבל אם זה באמת לא נכון, יש בזה חסרונות גדולים -
א. הוצאת שם רע!!!
ומעבר לאיסור. וכי נעים לנו שבספורת הזרה אנחנו מוצגים לא כפי שאנחנו? - זה מתסכל ומעצבן כל פעם מחדש.
ב. במעבר חד - ציבור שלם שייפגע מהכתיבה שלך. חבל. וכבר יצא לי להיתקל במאמר של דת"ל שנפגע מכתיבה חרדית מזלזלת. ושם כל מילה היתה אמת לאמיתה, סתם כתבו עליהם בזלזול.
תקרא לבן אחד שלך אלישע, ישראל. אני מקווה שאזכה לחזור", הוסיף בתגובה למבטו השואל של ישראל, "הסבא שאני קרוי על שמו בטוח יחזור
הנוהג לקרוא על שם אבותינו התחיל בדורות יותר מאוחרים.
זו לשון המדרש (בראשית רבה לז ז) "רבי יוסי ורשב"ג רבי יוסי אומר הראשונים ע"י שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוציאין שמן לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו מכירים את ייחוסינו, אנו מוציאין לשם אבותינו, רשב"ג אומר הראשונים על ידי שהיו משתמשין ברוח הקודש, היו מוציאין לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו משתמשין ברוח הקודש אנו מוציאין לשם אבותינו".
הם נפרדו משני צדיו של דקל גבוה
אני לא זוכר בדיוק את הדרך ואת מצבת דקליה. אבל אם היו שם שני דקלים, מסתבר שהסבא והנכד עברו יחד ולא נפרדו, כדי שלא לעבור יחידי בין שני דקלים.
 

Angular

משתמש סופר מקצוען
ועכשיו טיפה בקורות. קטנוניות אמנם
בעיני אין ביקורת קטנונית כל עוד היא עניינית. וזאת עניינית ומצוינת למהדרין.
בערה- כדאי לנקד. או להוסיף י' - בעירה.
התלבטתי באמת מה נכון יותר. תודה!
נו באמת!
לא נראה לי שאחינו בבני עקיבא חוגגים סילבסטר או משתמשים בו.
וגם אם זה נכון, צריך לבדוק את הלכות לשון הרע בזה לפני שמפרסמים.
אולי אני תמים, אבל אם זה באמת לא נכון, יש בזה חסרונות גדולים -
א. הוצאת שם רע!!!
ומעבר לאיסור. וכי נעים לנו שבספורת הזרה אנחנו מוצגים לא כפי שאנחנו? - זה מתסכל ומעצבן כל פעם מחדש.
ב. במעבר חד - ציבור שלם שייפגע מהכתיבה שלך. חבל. וכבר יצא לי להיתקל במאמר של דת"ל שנפגע מכתיבה חרדית מזלזלת. ושם כל מילה היתה אמת לאמיתה, סתם כתבו עליהם בזלזול.
חלילה לי מלזלזל. איפה יש זלזול בקטע?
וזה אינו סילבסטר אלא נובי גוד. וכמובן שניתן להתווכח האם יש קשר לחג הדתי סילבסטר או שלא.
כאן ההשראה לקטע. ניתן לחפש על זה עוד ולמצוא פולמוס מאמרים באתרים דתיים על העניין. אם עדיין יש צד שזאת הוצאת שם רע / לשון הרע, אבקש מהמנהל לערוך.

הנוהג לקרוא על שם אבותינו התחיל בדורות יותר מאוחרים.
זו לשון המדרש (בראשית רבה לז ז) "רבי יוסי ורשב"ג רבי יוסי אומר הראשונים ע"י שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוציאין שמן לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו מכירים את ייחוסינו, אנו מוציאין לשם אבותינו, רשב"ג אומר הראשונים על ידי שהיו משתמשין ברוח הקודש, היו מוציאין לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו משתמשין ברוח הקודש אנו מוציאין לשם אבותינו".
רשב"ג עצמו קרוי על שם סבו (רשב"ג הזקן...) ואביו על שם אב-סבו. אם הבנתי נכון (בתקווה), "ראשונים" במדרש הכוונה היא זמן התנ"ך. יש דרך לדעת האם כשכתוב "אנו" אין הכוונה גם למספר דורות אחורה?
זה באמת יסבך את הסיפור...

אני לא זוכר בדיוק את הדרך ואת מצבת דקליה. אבל אם היו שם שני דקלים, מסתבר שהסבא והנכד עברו יחד ולא נפרדו, כדי שלא לעבור יחידי בין שני דקלים.
במקרה, אם אני זוכרת נכון יש שם שורה עורפית של דקלים, לא שניים בקו רוחבי.
אבל האמת היא שיכולתי ליפול כאן (והסבא והנכד אתי) כי בבורותי לא הכרתי את ההלכה. בכל אופן, כשחיפשתי על זה מצאתי את התשובה הזאת. כך שייתכן שגם אם היו שני דקלים והייתי יודעת את ההלכה - בכל זאת הייתי מתירה לעצמי להעביר אחד מהם יחידי.

תודה!
 
נערך לאחרונה ב:

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
חלילה לי מלזלזל. איפה יש זלזול בקטע?
לא כתבתי שיש זלזול במאמרך. אלא שבציבור הדתי ישנם כאלו שעלולים להיפגע לו הדברים היו לא נכונים. והבאתי דוגמה לכך שאנחנו במעקב גם שם, ממאמר פגוע שקראתי פעם.
לצערי אני רואה שאכן הרחיקו לכת.
הזוי על איזה גבולות גיזרה דנים שם... ב"ה שאנחנו לא שם בבלבול וההזיה הזו.
רשב"ג עצמו קרוי על שם סבו (רשב"ג הזקן...) ואביו על שם אב-סבו. אם הבנתי נכון (בתקווה), "ראשונים" במדרש הכוונה היא זמן התנ"ך. יש דרך לדעת האם כשכתוב "אנו" אין הכוונה גם למספר דורות אחורה?
זה באמת יסבך את הסיפור...
לפי הכרתי את הכרונולוגיה היהודית, סיפורנו מתרחש בסוף תקופת התנ"ך.
בכל זאת הייתי מתירה לעצמי להעביר אחד מהם יחידי.
יאפ.
אבל כבר אמרתי שזה קטנוני...
 

Angular

משתמש סופר מקצוען
לפי הכרתי את הכרונולוגיה היהודית, סיפורנו מתרחש בסוף תקופת התנ"ך.
נכון, טעות שלי.
אני לא מוצאת הוכחות או חומר על העניין ("ראשונים" שנאמר שם מדבר על תקופת התורה, לא?), אבל כנראה זה באמת גבולי עם התקופה המדוברת.
תודה!

ממש תלמידה חכמה!
תמיד אמרתי שלחיפוש בגוגל נדרשת אינטלגנציה גבוהה במיוחד :cool:
 
נערך לאחרונה ב:

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
אני לא מוצאת הוכחות או חומר על העניין ("ראשונים" שנאמר שם מדבר על תקופת התורה, לא?), אבל כנראה זה באמת גבולי עם התקופה המדוברת.
שמות התקופה מוזכרים בפירוט בעליית עזרא ונחמיה. כמדומני שהשמות שם 'מקוריים'.
 

RACHELIZ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
רשב"ג עצמו קרוי על שם סבו (רשב"ג הזקן...)
רשב"ג הזקן - 'הזקן' שייך במקרה זה לאביו של רשב"ג המסתתר באות ג', להבדילו מנכדו 'רבן גמליאל דיבנה'. התואר המבדיל בין רשב"ג לרשב"ג הוא 'רשב"ג הנהרג' ו'סתם' רשב"ג לנכדו, אביו של רבי.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  54  פעמים

אתגר AI

תרפיה בבעלי חיים • אתגר 143

לוח מודעות

למעלה