הנושאים החמים
הנושאים החמים
אבי היה דומה לכל החברים. היו לו מנוע, גלגלים, דלתות ופנסים. אבל בזה הסתכם כל הדמיון. לאבי היה גוף עגלגל, מסורבל וכבד תנועה. אם נקרא לילד בשמו, אבי היה שמן, אבל ממש שמן. ובקיצור 'אבי השמן!' כמו שקראו לו כולם בלעג לַשמן.
כשכל החברים שעטו בחופשיות על הכבישים, אבי השמן גילח מראות ועיקם תמרורים. אבי השמן ממש השתדל להשתלב בנתיבים אבל תמיד הוא עיכב את התנועה וחטף צפירות, עלבונות וקללות: "הי, שמנמן, תיסע כבר, אין לנו את כל היום!" "הלו, יא שמן, מי נתן לך רישיון מי?!" "שמנצי'ק, למדת נהיגה בהתכתבות?!"
כשאבי השמן רצה לנוח קצת הוא אף פעם לא הצליח להצטמצם בחנייה אחת. המותניים העצומים שלו תמיד גלשו מהפסים המסומנים. מה שגרר תגובות נזעמות והאשמות בכל תחלואי המדינה. "איכס פיכס, חונה כפול. החניון של אבא שלו? גועל נפש של מדינה! חוסר התחשבות. רק בישראל!"
שלא תחשבו בכלל שהקללות האלו נכנסו לו מחלון אחד ויצאו מהחלון השני. אבי השמן נפגע עד עמקי מנועו. העלבונות הצורבים סרטו את נשמתו המתכתית. ואם רכבים היו יודעים לבכות, הפנסים של אבי השמן היו מרטיבים את הכביש בשלולית גדולה ועצובה של דמעות.
אבי השמן התחיל להתבודד ולהתכנס בתוך עצמו. הוא מצא לו חנייה נידחת ולא מסומנת בקצה העיר וחנה כל היום לבד. מושפל ופגוע עם תא מטען של רחמים עצמיים. רק בלילות כשהתנועה היתה דלילה, הוא הרשה לעצמו לצאת לכבישים השוממים ולשאוף קצת אוויר טרי מהול באדי דלק מנחמים.
לילה אחד כשאבי השמן היה מדוכא כמו טרנטה לפני גריטה, הוא הגיח מהחנייה בנסיעה גמלונית. הוא היה כל כך עצוב ולא היה אכפת לו לשוטט בכבישים אפילו אם יאבד את הדרך ולא ידע לחזור לעולם. אבי השמן נסע ונסע ונסע בלי כיוון ובלי מטרה היישר לעבר הזריחה.
לפתע הוא הגיע לכביש רחב ידיים ומואר בזרקורים מסמאי עיניים. ברגע הראשון הוא הסתנוור וניסה לעצום את הפנסים. אבל אחרי כמה רגעים הוא התרגל לאור וראה את עצמו כאילו במראה. לפניו עמד רכב גדול ושמן עם כרס משתפלת ומותניים ענקיים.
אבי השמן עקב בסקרנות אחרי הרכב הכבד שדהר לאורך הכביש והגביר תאוצה. הרוח טפחה על חרטומו במשב מרענן, והמנוע פעם בקרבו בעוצמה אדירה. פתאום הוא הבין משהו שלא הבין מעולם. אבי רון האיץ למאתיים, התנתק מהמסלול, קיפל גלגלים, פרש כנפיים והמריא חופשי ומאושר לעבר השמים הכחולים והצלולים.
כשכל החברים שעטו בחופשיות על הכבישים, אבי השמן גילח מראות ועיקם תמרורים. אבי השמן ממש השתדל להשתלב בנתיבים אבל תמיד הוא עיכב את התנועה וחטף צפירות, עלבונות וקללות: "הי, שמנמן, תיסע כבר, אין לנו את כל היום!" "הלו, יא שמן, מי נתן לך רישיון מי?!" "שמנצי'ק, למדת נהיגה בהתכתבות?!"
כשאבי השמן רצה לנוח קצת הוא אף פעם לא הצליח להצטמצם בחנייה אחת. המותניים העצומים שלו תמיד גלשו מהפסים המסומנים. מה שגרר תגובות נזעמות והאשמות בכל תחלואי המדינה. "איכס פיכס, חונה כפול. החניון של אבא שלו? גועל נפש של מדינה! חוסר התחשבות. רק בישראל!"
שלא תחשבו בכלל שהקללות האלו נכנסו לו מחלון אחד ויצאו מהחלון השני. אבי השמן נפגע עד עמקי מנועו. העלבונות הצורבים סרטו את נשמתו המתכתית. ואם רכבים היו יודעים לבכות, הפנסים של אבי השמן היו מרטיבים את הכביש בשלולית גדולה ועצובה של דמעות.
אבי השמן התחיל להתבודד ולהתכנס בתוך עצמו. הוא מצא לו חנייה נידחת ולא מסומנת בקצה העיר וחנה כל היום לבד. מושפל ופגוע עם תא מטען של רחמים עצמיים. רק בלילות כשהתנועה היתה דלילה, הוא הרשה לעצמו לצאת לכבישים השוממים ולשאוף קצת אוויר טרי מהול באדי דלק מנחמים.
לילה אחד כשאבי השמן היה מדוכא כמו טרנטה לפני גריטה, הוא הגיח מהחנייה בנסיעה גמלונית. הוא היה כל כך עצוב ולא היה אכפת לו לשוטט בכבישים אפילו אם יאבד את הדרך ולא ידע לחזור לעולם. אבי השמן נסע ונסע ונסע בלי כיוון ובלי מטרה היישר לעבר הזריחה.
לפתע הוא הגיע לכביש רחב ידיים ומואר בזרקורים מסמאי עיניים. ברגע הראשון הוא הסתנוור וניסה לעצום את הפנסים. אבל אחרי כמה רגעים הוא התרגל לאור וראה את עצמו כאילו במראה. לפניו עמד רכב גדול ושמן עם כרס משתפלת ומותניים ענקיים.
אבי השמן עקב בסקרנות אחרי הרכב הכבד שדהר לאורך הכביש והגביר תאוצה. הרוח טפחה על חרטומו במשב מרענן, והמנוע פעם בקרבו בעוצמה אדירה. פתאום הוא הבין משהו שלא הבין מעולם. אבי רון האיץ למאתיים, התנתק מהמסלול, קיפל גלגלים, פרש כנפיים והמריא חופשי ומאושר לעבר השמים הכחולים והצלולים.
