הנושאים החמים
הנושאים החמים
עמי ביסמוט
משתמש חדש
שלום לכולם
אני דיי חדש פה אז אשתף אתכם בכמה מהסודות הגלויים שלי.
לאחרונה התפרץ בי הרצון לכתוב. תמיד ידעתי שאני כותב, אבל מעולם לא ניסיתי את זה בשטח
בשנה האחרונה זה התפרץ ולא נתן לי מנוחה.
חיפשתי קורס כתיבה יוצרת מותאמת לחרדים ולצערי עדיין לא מצאתי,
אז החלטתי ללכת בדרך הקשה ופשוט להתאמן לבד,
ממש כמו נגן המנגן צלילים לא מזוהים העיקר לאמן ידיו לרוץ על הקלידים.
אז הנה לכם סיפור בהמשכים שהתחלתי לכתוב השבוע
אשמח להערות או הארות. מכל סוג של ביקורת העיקר שיהיה במסגרת 'ביקורת בונה.'
סודו של ווצאלי - פרק ראשון
השביל ההררי היה צהוב ויבש, הצמחים הדוקרנים הזדקרו כחרבות נטועות היטב בקרקע, אבני המקום היו מחודדות כלפי מעלה ביד אומן, הטבע שלט בכל. עשרות שנים של הזנחה גרמו לתוואי הדרך להתכסות בדרדרים. מי שניסה לפלס את דרכו בקרקע המאיימת נפצע קשה גם סכין בצורת מגל לא הייתה מצליחה לסלול דרך.
ג'יפ 4X4 מתוצרת טויוטה – לנדרובר שניסה לחרוך את הקרקע עם צמיגיו החסונים לא הרגיש בטוח במעבר המסוכן, הוא גנח וצעק מכל אבן שניסתה לחתוך את גלגליו. כלי הרכב היה בנוי לנסיעה בדרכי עפר עם מהמורות אולם אף אחד לא זכר לערוך לו הסבה לנסיעה בדרך חתתים שכזו.
ווצאלי חיוך עקום היה נהג מאומן וצייד מוכשר, אולם גם הוא לא אומן מעולם לנסיעה מטלטלת שכזאת, נשארו רק ארבעה קילומטרים עד למטרה. זרועותיו המנופחים מורידים של אדם המתאמן נאחזו בגלגל ההגה בעייפות, עיניו האפורות נעצמו בכוח והוא נלחם להשאיר אותם פתוחות רגליו שיחקו במצמד הגז ובברקס חליפות, הוא ניתב את הרכב ביד אומן למרות כל המכשולים המטרה הייתה להגיע ליעד. והיעד אפוף היה בערפל מסתורי.
רצפת כלי הרכב הייתה מלאה בקופסאות סיגריות אדומות וריקות מתוצרת מרלבורו, ווצאלי הדליק סיגריה ותחב אותה בצדו הישר של שפתיו, מתעלם מהעובדה שפיו יבש וגרונו ניחר, הוא ניחש שהוא האדם האחרון בציוויליזציה המקומית ובריאות ריאותיו היה הדבר האחרון שהעסיק אותו.
עיניו ניסו לצוד משהו חי, משהו שניתן יהיה לצוד במהירות כדי להשקיט את רעבונו ובלי להאט את קצב הנסיעה. צפרדע חגב או לטאה הוא היה אפילו מוכן להתעמת עם נחש. אולם האדמה החרוכה מהשמש היוקדת הייתה חסרת חיים לחלוטין נראה היה שחיות האדמה נכחדו או שהם מסתתרים מתחת לפני השטח עקב החום הנורא.
כלי הרכב החזק השמיע בום קולני ונעצר מיד כשהוא נוטה על צידו."פנצ'ר לכל הרוחות" הפטיר ווצאלי ופתח את הדלת תוך השמעת קללה עסיסית. הוא יצא מהרכב וסבב אותו כדי להגיע לצמיג הנקוב, שערו הארוך התבדר ברוח הלוהטת שנישבה, הוא יישר מבט וחיפש את החור בצמיג השחוק. החור היה בצד הקדמי של הגלגל מה שאומר שיהיה עליו להחליף לצמיג רזרבי. מבט חד נוסף לעבר התקר בגלגל גילה לו שהחור אינו סתם חור שגרם על ידי אבן משוננת, הנקב היה גדול מידי והזווית הייתה כלפי מעלה. "זה בטח חבלה מכוונת" חייך לעצמו חיוך עקום ומיואש והרים את ראשו כלפי מעלה.
רחפן זעיר נטול רעש ריחף מעל ראשו הוא הכיר את הרחפן היטב היה זה רחפן ציידים בעל רובה צלפים קטן וקטלני מזדקר באופן בלתי-מורגש מחרך קטן ברחפן, מצלמת hd צילמה את כל זווית הראיה של הרובה ובלחיצת כפתור של מפעיל הרחפן הייתה נורת ירייה בודדת המסוגלת לפגוע בדיוק נמרץ גם בעינו של אריה אימתני.
ווצאלי ידע שהקליע הבא יהיה תקוע בתוך הראש שלו, הוא זינק בבהלה לתוך רכבו דרך החלון הפתוח ושלף במהירות אקדח תופי קטן מתא הכפפות. המחסנית נפתחה בקליק – ארבעה כדורים היו מונחים במחסנית. ארבעה קליעים שאיתם הוא אמור לגונן על חייו.
הוא החזיר במהירות את המחסנית למקומה וטען את האקדח, היה זה מאוחר מידי הרחפן ריחף מול חלון הרכב הפתוח וירה באלפית השניה כדור בצבע לבן.
ווצאלי המיומן ניסה להזיז את ראשו הצידה אך הכדור הלבן החליק בעוצמה בלחיו הימנית, הוא הרגיש את הדם זולג מלחיו ומכתים את חולצתו המשובצת בנוזל אדמדם. הוא הרים את ידו לבדוק את מידת פציעתו ולהפתעתו הייתה זו שריטה קטנה. הוא התכופף בפליאה ובחן את הכדור שנורה עליו.
היה זה כדור לבן מעוטר בפסים אדומים זעירים, הכדור היה מוכר לו מאיפה שהוא, אך הוא לא זכר מאיפה, וצאלי חיוך עקום קילף בעדינות את הכדור ובתוכו מצא פתק קטן "המשך ישר כ-400 מטר ופנה ימינה אחרי עץ הדקל".
תת המודע שלו העריך שמי ששלח לו את הפתק יכול היה לחסל אותו לו רצה, הוא גם ידע שחייו שבויים בידם, הוא תיאר לעצמו שאויביו הבלתי נראים רוצים לשחק בו עד שיוציאו את נשמתו.
שוב פעם הוא קפץ החוצה תוך כדי שידיו מורמות למעלה ותוך -3 דקות סיים להחליף גלגל, עכשיו הוא לגמרי בידיהם של מי ששלח את הרחפן עוד פנצ'ר אחד והוא יצטרך לצעוד ברגל.
את ה-400 מטר הוא העביר בנסיעה איטית למדי תוך רחרוח של האוויר הלוהט, מנסה ללכוד שבבי סכנה, עיניו התרוצצו ימינה ושמאלה - בראשו חולפת המחשבה 'מעניין מאיזה צד הם יגיעו'. הפניה הראשונה ימינה הגיעה והוא סיבב את גלגלי הרכב לתוך השביל הצר. לפניו ניפרש כביש סלול להפליא "מישהו סלל את הדרך" הפטיר בפליאה, היא כבר לא הייתה מלאה אבנים וקוצים. האקדח הבודד שלו היה נעול בידו. דרוך ומוכן.
ארבעה בומים נשמעו מעל גג הרכב, הפח נמעך כולו. ארבעה לוחמים מיומנים שלפו את נשקם בזריזות מהגג היישר אל עבר החלונות הקדמיים תוך שהם שוכבים על גג הרכב הרחב, קני הרובים מכוונים אל ראשו של הנהג. לא היה טעם להתנגד. ווצאלי הרים ידיים. "אל תירו" הוא צעק תוך שהוא דופק את ראשו בגלגל ההגה. "לא יכולתי להיות יותר זהיר..?" אמר בעצבנות. מי ימשיך את השושלת" מלמל לעצמו.
הגברתנים החמושים הוציאו אותו מהרכב בתנופה ותוך שניות הוא היה קשור כשידיו בגבו ופרצופו מוטל על מכסה המנוע הרותח. "הבוס אמר בעדינות" זעק אחד מהלוחמים כנראה המפקד.
"נפצעת?" שאל לוחם אחר שהחזיק בידיו שלט בעל מסך רחב כנראה של הרחפן וליטף בידו האחרת את הפצע המדמם של ווצאלי.
"אל תיגע בי" ניסה ווצאלי להתחמק מהגברתן תוך שהוא מנפנף את ידיו כאילו יכול היה לשחרר אותם מכבליו. 'לפחות הם מדברים בשפה שאני מבין' חשב לעצמו.
"לא נהרוג אותך" אמר המפקד "לא עכשיו - הבוס רוצה לראות אותך".
"מי זה הבוס שלכם?" ניסה ווצאלי לחץ מידע ולהבין מי שבה אותו.
השאלה נותרה באוויר ותוך שניות אחדות הם כיסו את עיניו במטפחת שחורה ומסריחה וגררו אותו בברוטאליות לתוך הג'יפ, המפקד עלה על ההגה, לוחם שני התיישב במושב ליד הנהג ושניים האחרונים התיישבו צמוד לווצאל. אקדחיהם היו שלופים וטעונים וכל תזוזה שלו לוותה בנהימות מפחידות מצד הלוחמים.
הנסיעה הייתה רגועה יחסית אחרי הטלטולים שעבר בחלק הראשון של המסע. הלוחמים היו אדיבים ומידי פעם טפטפו לעברו כמה טיפות מים, אך כשניסה לזוז כדי ליישר את גבו הכפוף חש את ידיהם החסונות מחזיקות בו בחוזקה. 'אין לי למה להתנגד' חשב ווצאלי בעגמימות, 'עדיף לתת להם להוביל אותי ולהישאר בחיים לפחות עוד כמה שעות בינתיים אלמד את השטח ואחפש את החולשות שלהם' הרהר בהגיון של צייד.
האוויר החם והיבש התחלף בפתאומיות לאוויר חנוק ולח כשהג'יפ החליק לעבר מערה שנחצבה באמצע שום מקום נהג הרכב החליף להילוך גבוה והרכב התייצב על מסלול אספלט סלול. הם נעצרו על יד כמה מחסומים לא מאוישים בדרך תוך שהם זורקים סיסמאות למצלמות האבטחה שאבטחו את המחסום.
המחסום האחרון היה מלא בלוחמים חמושים שעמדו בזוגות חלקם מאחורי עמודי בטון גבוהים. תושבי הרכב הורדו ממנו, ולמרות היכרותם עם חבריהם הג'יפ עבר סקירה מדוקדקת לראות שאינו ממולכד אחד החיילים תפש את ווצאלי בזרועו והוליך אותו בעדינות לעבר דלת שמאחוריה הסתתרה מעלית.
המעלית העשויה מרשתות ברזל נראתה כמו מעלית להעלאה והורדה של סחורות. ווצאלי שהיה מאובטח על ידי חייל אחד בלבד, שמע את נשימותיו של החייל באוזנו השמאלית ותכנן איך להשתלט עליו, החייל שקלט שגופו של ווצאלי דרוך להתקפה מיהר לתת לו כמה מכות מקת הרובה.
"אל תנסה אותי" אמר החייל בלחישה תן לי לסיים את המשמרת בשקט יש לי משפחה שמחכה לי.
"משפחה..?"חשב ווצאלי בקול רם. "למי נשאר משפחה אחרי הטבח הנורא? כנראה שמי שתפס אותי הם באמת הבולענים ששחטו במשפחתי."
המעלית שהייתה בנויה לנסיעה לרוחב טסה במהירות במרחב המוגדר, לא היה בה כפתורים ולא צג המראה איפה המעלית נמצאת, החייל ששמר על ווצאלי טיפף בידיו בעצבנות מחכה להגעה ליעד.
הדלת נפתחה, רעש של המון אנשים נשמע באוזניו, היה נדמה לו שהוא מזהה את השפה, הניב הכול-כך מוכר מרכס ההרים סלקומי מקום מגוריו.
החייל ניגש לווצאלי ולחש לו באוזן "אני הולך להוציא לך את המטלית מהעיניים אני מבקש ממך לשמור על שקט ולא להתפרע". "בסדר לא התפרע" הבטיח ווצאלי חיוך עקום "העיקר שתוציא את המטלית המצחינה מהפרצוף שלי."
החייל שלף סכין ארוכה מכיס נסתר במכנסיו וחתך במהירות את המטלית. אור חזק שטף את עניו של ווצאלי והוא ניסה להרים את ידיו בספונטניות להגן על עיניו, אך ידיו היו קשורות לאחור והוא נאלץ לעצום את עיניו בחוזקה.
ווצאלי פתח את עיניו בזהירות תוך שהוא מנסה להתנער מכמה ילדים קטנים שתפסו אותו ברגליו. הוא הביט סביבו נדהם "כל השבט כאן..." מלמל "אבל שחטו את כולם.. במו עיני ראיתי..."
"מישהו רוצה להסביר לי מה קורה כאן?" צרח ווצאלי בגרון ניחר. כל תושבי האולם השתתקו. אנשים נשים וילדיהם הסתובבו אליו בפליאה. הם היו ישובים על שרפרפים קטנים כשלצדם צלחות חרס מעלים אדים של דייסה דביקה שנראתה כמו ניסיון לא מוצלח להכין מרק חם.
אישה עם כיסוי ראש העשוי בגד טריקו ניגשה אליו באיטיות מרגיזה ווצאלי זיהה אותה כדודה רחוקה שלו. "איפה נעלמת חיוך עקום שלי חכנו לך שתחזור" אמרה האישה.
"איפה נעלמתי?" השיב תוך שהוא מרים גבה. אתם אלה שהובלתם לשחיטה על ידי הבולענים, רציתי להזעיק עזרה רציתי לקרוא לדוד מוג'ל הפוזל ולאחי ברינגו הקירח שיבואו להילחם עם האויב, אבל לא הספקתי והם הרגו את כולם..."
"לא רצת לשום מקום ילד שלי" אמרה תוך כדי שהיא מסתכלת עליו בעיניים שטופי דמעות. "קיבלת שוב התקף ונעלמת דרך האשנב הקטן גנבת את הג'יפ של המפקד סיריון וברחת אל מדבר השממה. יכולת להיהרג."
"התקף.. איזה התקף.. להיהרג...? הרי הם טבחו בכולם... אני לא מבין ראיתי הכול, ראיתי איך הם שוחטים את אבא את אמא את הילדים... אותך ואת כל השבט, ניסיתי להילחם אולי פצעתי כמה מהם אבל הם פצעו אותי בחזרה. נאלצתי לברוח להזעיק עזרה" סיים ווצאלי את סיפורו תוך שהוא מדגים עם ראשו אדם פצוע"
עשרות אנשים התגודדו סביב האישה שדיברה עם ווצאלי והתלחששו בשקט ניכר היה שהם מרחמים על ווצאלי. "לא בני הקטן" המשיכה הדודה בעלת כיסוי הראש לנסות לשכנע אתו שהוא טועה "אתה נלחמת עם אחיך שרצו למנוע ממך לברוח מהבית, נכנסת להתקף עמוק ובסופו של דבר ברחת, עד שהחיילים שלנו מצאו אותך ובעורמה החזירו אותך לבית שלך... נכון אדוני החייל?" פנתה לחייל ששמר על ווצאלי והלה הנהן בראשו.
"מה.. מתי.." גמגם ווצאלי "על מה את מדברת איזה התקף? מי תקף...? כואב לי הראש ואני רעב אפשר כוס מים.?"
כוס מים קרים הוגש במהירות על ידי אחד מהילדים ווצאלי התיישב על כיסא קטן שהוגש לו והשפיל את ראשו. מישהו - כנראה רופא דחף לו זריקה בצוואר, וצאלי ניסה להתנגד והזיז בפרעות את ראשו מצד לצד, עיניו האפורות התעגלו, וכעבור כמה רגעים הוא נרדם והונח לשכב על גבי מזרן דק ברצפת האולם.
"הניחו אותו קשור וכסו אותו בשמיכה" אמר מי שנראה היה כרופא, כשיקום - נברר עם הבוס מה לעשות אתו.
אני דיי חדש פה אז אשתף אתכם בכמה מהסודות הגלויים שלי.
לאחרונה התפרץ בי הרצון לכתוב. תמיד ידעתי שאני כותב, אבל מעולם לא ניסיתי את זה בשטח
בשנה האחרונה זה התפרץ ולא נתן לי מנוחה.
חיפשתי קורס כתיבה יוצרת מותאמת לחרדים ולצערי עדיין לא מצאתי,
אז החלטתי ללכת בדרך הקשה ופשוט להתאמן לבד,
ממש כמו נגן המנגן צלילים לא מזוהים העיקר לאמן ידיו לרוץ על הקלידים.
אז הנה לכם סיפור בהמשכים שהתחלתי לכתוב השבוע
אשמח להערות או הארות. מכל סוג של ביקורת העיקר שיהיה במסגרת 'ביקורת בונה.'
סודו של ווצאלי - פרק ראשון
השביל ההררי היה צהוב ויבש, הצמחים הדוקרנים הזדקרו כחרבות נטועות היטב בקרקע, אבני המקום היו מחודדות כלפי מעלה ביד אומן, הטבע שלט בכל. עשרות שנים של הזנחה גרמו לתוואי הדרך להתכסות בדרדרים. מי שניסה לפלס את דרכו בקרקע המאיימת נפצע קשה גם סכין בצורת מגל לא הייתה מצליחה לסלול דרך.
ג'יפ 4X4 מתוצרת טויוטה – לנדרובר שניסה לחרוך את הקרקע עם צמיגיו החסונים לא הרגיש בטוח במעבר המסוכן, הוא גנח וצעק מכל אבן שניסתה לחתוך את גלגליו. כלי הרכב היה בנוי לנסיעה בדרכי עפר עם מהמורות אולם אף אחד לא זכר לערוך לו הסבה לנסיעה בדרך חתתים שכזו.
ווצאלי חיוך עקום היה נהג מאומן וצייד מוכשר, אולם גם הוא לא אומן מעולם לנסיעה מטלטלת שכזאת, נשארו רק ארבעה קילומטרים עד למטרה. זרועותיו המנופחים מורידים של אדם המתאמן נאחזו בגלגל ההגה בעייפות, עיניו האפורות נעצמו בכוח והוא נלחם להשאיר אותם פתוחות רגליו שיחקו במצמד הגז ובברקס חליפות, הוא ניתב את הרכב ביד אומן למרות כל המכשולים המטרה הייתה להגיע ליעד. והיעד אפוף היה בערפל מסתורי.
רצפת כלי הרכב הייתה מלאה בקופסאות סיגריות אדומות וריקות מתוצרת מרלבורו, ווצאלי הדליק סיגריה ותחב אותה בצדו הישר של שפתיו, מתעלם מהעובדה שפיו יבש וגרונו ניחר, הוא ניחש שהוא האדם האחרון בציוויליזציה המקומית ובריאות ריאותיו היה הדבר האחרון שהעסיק אותו.
עיניו ניסו לצוד משהו חי, משהו שניתן יהיה לצוד במהירות כדי להשקיט את רעבונו ובלי להאט את קצב הנסיעה. צפרדע חגב או לטאה הוא היה אפילו מוכן להתעמת עם נחש. אולם האדמה החרוכה מהשמש היוקדת הייתה חסרת חיים לחלוטין נראה היה שחיות האדמה נכחדו או שהם מסתתרים מתחת לפני השטח עקב החום הנורא.
כלי הרכב החזק השמיע בום קולני ונעצר מיד כשהוא נוטה על צידו."פנצ'ר לכל הרוחות" הפטיר ווצאלי ופתח את הדלת תוך השמעת קללה עסיסית. הוא יצא מהרכב וסבב אותו כדי להגיע לצמיג הנקוב, שערו הארוך התבדר ברוח הלוהטת שנישבה, הוא יישר מבט וחיפש את החור בצמיג השחוק. החור היה בצד הקדמי של הגלגל מה שאומר שיהיה עליו להחליף לצמיג רזרבי. מבט חד נוסף לעבר התקר בגלגל גילה לו שהחור אינו סתם חור שגרם על ידי אבן משוננת, הנקב היה גדול מידי והזווית הייתה כלפי מעלה. "זה בטח חבלה מכוונת" חייך לעצמו חיוך עקום ומיואש והרים את ראשו כלפי מעלה.
רחפן זעיר נטול רעש ריחף מעל ראשו הוא הכיר את הרחפן היטב היה זה רחפן ציידים בעל רובה צלפים קטן וקטלני מזדקר באופן בלתי-מורגש מחרך קטן ברחפן, מצלמת hd צילמה את כל זווית הראיה של הרובה ובלחיצת כפתור של מפעיל הרחפן הייתה נורת ירייה בודדת המסוגלת לפגוע בדיוק נמרץ גם בעינו של אריה אימתני.
ווצאלי ידע שהקליע הבא יהיה תקוע בתוך הראש שלו, הוא זינק בבהלה לתוך רכבו דרך החלון הפתוח ושלף במהירות אקדח תופי קטן מתא הכפפות. המחסנית נפתחה בקליק – ארבעה כדורים היו מונחים במחסנית. ארבעה קליעים שאיתם הוא אמור לגונן על חייו.
הוא החזיר במהירות את המחסנית למקומה וטען את האקדח, היה זה מאוחר מידי הרחפן ריחף מול חלון הרכב הפתוח וירה באלפית השניה כדור בצבע לבן.
ווצאלי המיומן ניסה להזיז את ראשו הצידה אך הכדור הלבן החליק בעוצמה בלחיו הימנית, הוא הרגיש את הדם זולג מלחיו ומכתים את חולצתו המשובצת בנוזל אדמדם. הוא הרים את ידו לבדוק את מידת פציעתו ולהפתעתו הייתה זו שריטה קטנה. הוא התכופף בפליאה ובחן את הכדור שנורה עליו.
היה זה כדור לבן מעוטר בפסים אדומים זעירים, הכדור היה מוכר לו מאיפה שהוא, אך הוא לא זכר מאיפה, וצאלי חיוך עקום קילף בעדינות את הכדור ובתוכו מצא פתק קטן "המשך ישר כ-400 מטר ופנה ימינה אחרי עץ הדקל".
תת המודע שלו העריך שמי ששלח לו את הפתק יכול היה לחסל אותו לו רצה, הוא גם ידע שחייו שבויים בידם, הוא תיאר לעצמו שאויביו הבלתי נראים רוצים לשחק בו עד שיוציאו את נשמתו.
שוב פעם הוא קפץ החוצה תוך כדי שידיו מורמות למעלה ותוך -3 דקות סיים להחליף גלגל, עכשיו הוא לגמרי בידיהם של מי ששלח את הרחפן עוד פנצ'ר אחד והוא יצטרך לצעוד ברגל.
את ה-400 מטר הוא העביר בנסיעה איטית למדי תוך רחרוח של האוויר הלוהט, מנסה ללכוד שבבי סכנה, עיניו התרוצצו ימינה ושמאלה - בראשו חולפת המחשבה 'מעניין מאיזה צד הם יגיעו'. הפניה הראשונה ימינה הגיעה והוא סיבב את גלגלי הרכב לתוך השביל הצר. לפניו ניפרש כביש סלול להפליא "מישהו סלל את הדרך" הפטיר בפליאה, היא כבר לא הייתה מלאה אבנים וקוצים. האקדח הבודד שלו היה נעול בידו. דרוך ומוכן.
ארבעה בומים נשמעו מעל גג הרכב, הפח נמעך כולו. ארבעה לוחמים מיומנים שלפו את נשקם בזריזות מהגג היישר אל עבר החלונות הקדמיים תוך שהם שוכבים על גג הרכב הרחב, קני הרובים מכוונים אל ראשו של הנהג. לא היה טעם להתנגד. ווצאלי הרים ידיים. "אל תירו" הוא צעק תוך שהוא דופק את ראשו בגלגל ההגה. "לא יכולתי להיות יותר זהיר..?" אמר בעצבנות. מי ימשיך את השושלת" מלמל לעצמו.
הגברתנים החמושים הוציאו אותו מהרכב בתנופה ותוך שניות הוא היה קשור כשידיו בגבו ופרצופו מוטל על מכסה המנוע הרותח. "הבוס אמר בעדינות" זעק אחד מהלוחמים כנראה המפקד.
"נפצעת?" שאל לוחם אחר שהחזיק בידיו שלט בעל מסך רחב כנראה של הרחפן וליטף בידו האחרת את הפצע המדמם של ווצאלי.
"אל תיגע בי" ניסה ווצאלי להתחמק מהגברתן תוך שהוא מנפנף את ידיו כאילו יכול היה לשחרר אותם מכבליו. 'לפחות הם מדברים בשפה שאני מבין' חשב לעצמו.
"לא נהרוג אותך" אמר המפקד "לא עכשיו - הבוס רוצה לראות אותך".
"מי זה הבוס שלכם?" ניסה ווצאלי לחץ מידע ולהבין מי שבה אותו.
השאלה נותרה באוויר ותוך שניות אחדות הם כיסו את עיניו במטפחת שחורה ומסריחה וגררו אותו בברוטאליות לתוך הג'יפ, המפקד עלה על ההגה, לוחם שני התיישב במושב ליד הנהג ושניים האחרונים התיישבו צמוד לווצאל. אקדחיהם היו שלופים וטעונים וכל תזוזה שלו לוותה בנהימות מפחידות מצד הלוחמים.
הנסיעה הייתה רגועה יחסית אחרי הטלטולים שעבר בחלק הראשון של המסע. הלוחמים היו אדיבים ומידי פעם טפטפו לעברו כמה טיפות מים, אך כשניסה לזוז כדי ליישר את גבו הכפוף חש את ידיהם החסונות מחזיקות בו בחוזקה. 'אין לי למה להתנגד' חשב ווצאלי בעגמימות, 'עדיף לתת להם להוביל אותי ולהישאר בחיים לפחות עוד כמה שעות בינתיים אלמד את השטח ואחפש את החולשות שלהם' הרהר בהגיון של צייד.
האוויר החם והיבש התחלף בפתאומיות לאוויר חנוק ולח כשהג'יפ החליק לעבר מערה שנחצבה באמצע שום מקום נהג הרכב החליף להילוך גבוה והרכב התייצב על מסלול אספלט סלול. הם נעצרו על יד כמה מחסומים לא מאוישים בדרך תוך שהם זורקים סיסמאות למצלמות האבטחה שאבטחו את המחסום.
המחסום האחרון היה מלא בלוחמים חמושים שעמדו בזוגות חלקם מאחורי עמודי בטון גבוהים. תושבי הרכב הורדו ממנו, ולמרות היכרותם עם חבריהם הג'יפ עבר סקירה מדוקדקת לראות שאינו ממולכד אחד החיילים תפש את ווצאלי בזרועו והוליך אותו בעדינות לעבר דלת שמאחוריה הסתתרה מעלית.
המעלית העשויה מרשתות ברזל נראתה כמו מעלית להעלאה והורדה של סחורות. ווצאלי שהיה מאובטח על ידי חייל אחד בלבד, שמע את נשימותיו של החייל באוזנו השמאלית ותכנן איך להשתלט עליו, החייל שקלט שגופו של ווצאלי דרוך להתקפה מיהר לתת לו כמה מכות מקת הרובה.
"אל תנסה אותי" אמר החייל בלחישה תן לי לסיים את המשמרת בשקט יש לי משפחה שמחכה לי.
"משפחה..?"חשב ווצאלי בקול רם. "למי נשאר משפחה אחרי הטבח הנורא? כנראה שמי שתפס אותי הם באמת הבולענים ששחטו במשפחתי."
המעלית שהייתה בנויה לנסיעה לרוחב טסה במהירות במרחב המוגדר, לא היה בה כפתורים ולא צג המראה איפה המעלית נמצאת, החייל ששמר על ווצאלי טיפף בידיו בעצבנות מחכה להגעה ליעד.
הדלת נפתחה, רעש של המון אנשים נשמע באוזניו, היה נדמה לו שהוא מזהה את השפה, הניב הכול-כך מוכר מרכס ההרים סלקומי מקום מגוריו.
החייל ניגש לווצאלי ולחש לו באוזן "אני הולך להוציא לך את המטלית מהעיניים אני מבקש ממך לשמור על שקט ולא להתפרע". "בסדר לא התפרע" הבטיח ווצאלי חיוך עקום "העיקר שתוציא את המטלית המצחינה מהפרצוף שלי."
החייל שלף סכין ארוכה מכיס נסתר במכנסיו וחתך במהירות את המטלית. אור חזק שטף את עניו של ווצאלי והוא ניסה להרים את ידיו בספונטניות להגן על עיניו, אך ידיו היו קשורות לאחור והוא נאלץ לעצום את עיניו בחוזקה.
ווצאלי פתח את עיניו בזהירות תוך שהוא מנסה להתנער מכמה ילדים קטנים שתפסו אותו ברגליו. הוא הביט סביבו נדהם "כל השבט כאן..." מלמל "אבל שחטו את כולם.. במו עיני ראיתי..."
"מישהו רוצה להסביר לי מה קורה כאן?" צרח ווצאלי בגרון ניחר. כל תושבי האולם השתתקו. אנשים נשים וילדיהם הסתובבו אליו בפליאה. הם היו ישובים על שרפרפים קטנים כשלצדם צלחות חרס מעלים אדים של דייסה דביקה שנראתה כמו ניסיון לא מוצלח להכין מרק חם.
אישה עם כיסוי ראש העשוי בגד טריקו ניגשה אליו באיטיות מרגיזה ווצאלי זיהה אותה כדודה רחוקה שלו. "איפה נעלמת חיוך עקום שלי חכנו לך שתחזור" אמרה האישה.
"איפה נעלמתי?" השיב תוך שהוא מרים גבה. אתם אלה שהובלתם לשחיטה על ידי הבולענים, רציתי להזעיק עזרה רציתי לקרוא לדוד מוג'ל הפוזל ולאחי ברינגו הקירח שיבואו להילחם עם האויב, אבל לא הספקתי והם הרגו את כולם..."
"לא רצת לשום מקום ילד שלי" אמרה תוך כדי שהיא מסתכלת עליו בעיניים שטופי דמעות. "קיבלת שוב התקף ונעלמת דרך האשנב הקטן גנבת את הג'יפ של המפקד סיריון וברחת אל מדבר השממה. יכולת להיהרג."
"התקף.. איזה התקף.. להיהרג...? הרי הם טבחו בכולם... אני לא מבין ראיתי הכול, ראיתי איך הם שוחטים את אבא את אמא את הילדים... אותך ואת כל השבט, ניסיתי להילחם אולי פצעתי כמה מהם אבל הם פצעו אותי בחזרה. נאלצתי לברוח להזעיק עזרה" סיים ווצאלי את סיפורו תוך שהוא מדגים עם ראשו אדם פצוע"
עשרות אנשים התגודדו סביב האישה שדיברה עם ווצאלי והתלחששו בשקט ניכר היה שהם מרחמים על ווצאלי. "לא בני הקטן" המשיכה הדודה בעלת כיסוי הראש לנסות לשכנע אתו שהוא טועה "אתה נלחמת עם אחיך שרצו למנוע ממך לברוח מהבית, נכנסת להתקף עמוק ובסופו של דבר ברחת, עד שהחיילים שלנו מצאו אותך ובעורמה החזירו אותך לבית שלך... נכון אדוני החייל?" פנתה לחייל ששמר על ווצאלי והלה הנהן בראשו.
"מה.. מתי.." גמגם ווצאלי "על מה את מדברת איזה התקף? מי תקף...? כואב לי הראש ואני רעב אפשר כוס מים.?"
כוס מים קרים הוגש במהירות על ידי אחד מהילדים ווצאלי התיישב על כיסא קטן שהוגש לו והשפיל את ראשו. מישהו - כנראה רופא דחף לו זריקה בצוואר, וצאלי ניסה להתנגד והזיז בפרעות את ראשו מצד לצד, עיניו האפורות התעגלו, וכעבור כמה רגעים הוא נרדם והונח לשכב על גבי מזרן דק ברצפת האולם.
"הניחו אותו קשור וכסו אותו בשמיכה" אמר מי שנראה היה כרופא, כשיקום - נברר עם הבוס מה לעשות אתו.
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
