הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה
(הקדמה: קשה לכתוב, קשה לדבר, הצער איום ונורא, ואיך אפשר בכלל לומר משהו, איך אפשר לדבר על שיגרה, מוזרה ככל שתהיה.
אי אפשר להכיל, רק לעורר רחמים ולבקש שוב ושוב על הגאולה שתבוא ברחמים)
ליל שבת קודש, אנחנו יושבים לסעודת ליל שבת.
הרוחות לוהטות, הפרובוקטור שבחבורה מעלה לדיון את הנושא של הריקודים בשמחת תורה, האם היה מותר לרקוד בשעה ששומעים על כך שאנשים נרצחו?
ההוא עם הראש הישר מספר שהם שאלו מה עשו הצדיקים בעבר, ועשו כמוהם, בגטאות רקדו בשמחת תורה.
הם היו חלק מהצרה ואילו אנחנו היינו מבחוץ טוען השואל.
האם מדובר במוכל שווה? שואל הלוגי שבחבורה?
ואילו הליצן מזלזל, מאיפה הבאתם את המוכל שווה הזה, אולי פאי בריבוע?
הבחור שאוהב וויכוחים וגם שולט בהם ומנווט אותם ביד רמה מכריז שהדיון הוא תיאורטי בלבד.
הם מבררים מהי הסיבה ומה המשמעות של הריקוד.
הם דנים במוסר הטבעי ובמוסר האלוקי ומה קורה כשיש סתירה בינם.
הדציבלים עולים, כולם סוערים מאוד, הרבה מעבר לרגיל, הבחור התוסס מלהיב את כולם, המצב המתוח בלאו הכי תורם את חלקו.
מנה עיקרית מוגשת, עוף ברוטב ברביקיו ואורז, לפתע אנחנו שומעים, אזעקה עולה ויורדת, נכון יותר חצי אזעקה והתרעה, חדירת מחבלים.
עוזבים את השולחן באמצע.
נועלים דלתות, כל החבורה רצה לממ"ד, לפתע אני רואה את ההוא שעורר את הדרמה בסעודה, בוכה בהיסטריה.
די תירגע, אני פוקדת.
לא, תבכה אומר בעלי.
הבחור נרגע, וחוזר חלילה.
די תירגע, שוב אני, זה בסדר תבכה, אומר בעלי.
בינתיים הבנים יצאו לגיחה לראות מה קורה, הביאו בקבוקי מים, וסכינים.
סכיני מטבח הגדולים שחותכים בהם בשר.
ערמת כביסה נמצאת לצד אחת המיטות, הם מניחים שם את אחת מהסכינים.
היי תיזהר אתה שוכב על סכין, הוצאתי מהר את הסכין והנחתי במקום בטוח יותר.
מזמנים ומברכים בממ"ד.
באחד עשרה – אני יוצא מצהיר הבחור התוסס, ואכן יוצא למרפסת, שם הוא רואה את השכנים ממול.
אפשר כבר לצאת, מה קורה?
הבחור ההיסטרי נרגע, בודק מה קורה בשטח,
רכב ביטחון עובר ומודיע כי האירוע הסתיים.
עוד סכין אחת מבצבצת מכיסו של אי מי, מי שם סכין בכיס?
הבחורים מחליטים לצאת לנשום אוויר, הם פוגשים בחוץ בחור עצוב
הבחור מספר שאבא שלו מכריח אותו לומר תהילים, הם מביאים לו גלידה,
תחזרו אני רוצה לנעול את הדלת אני מבקשת ומחכה בסבלנות.
במוצ"ש אני מתקשרת לחברה, בדרך כלל היא נורא מפחדת.
היא מספרת לי שהגיעו אורחים וכולם חייכו, תראי מה זה, היא אומרת,
אם לא מגיע לאדם הפחד, ה' יסדר לו שלא יפחד.
הכל בהשגחה פרטית מופלאה.
ולי רק נשאר להנהן, אחרי חווית פחד ממרקת ומטהרת.
זה היה קצת יותר מידי, הכל.
ובחזרה להתחלה, ריקוד זהו סיבוב, ישנו פסוק בשיר השירים:
"סוב דמה לך דודי לצבי" – ובמדרש, הבקשה היא שה' ייסוב, יעבור ממידת דין למידת רחמים.
ולוואי והסיבובים, ושמחת התורה שהוא יום של רחמים, יום של ייחוד רחל, יכריעו את העולם לזכות.
הרי בשעה שהעולם זקוק לרחמים פונים לאמא רחל, שרחל מעוררת את הרחמים בעולם.
ואת אמא רחל, חשוון הוא החודש שלך, הפכי לנו אותו ממר למתוק.
(הקדמה: קשה לכתוב, קשה לדבר, הצער איום ונורא, ואיך אפשר בכלל לומר משהו, איך אפשר לדבר על שיגרה, מוזרה ככל שתהיה.
אי אפשר להכיל, רק לעורר רחמים ולבקש שוב ושוב על הגאולה שתבוא ברחמים)
ליל שבת קודש, אנחנו יושבים לסעודת ליל שבת.
הרוחות לוהטות, הפרובוקטור שבחבורה מעלה לדיון את הנושא של הריקודים בשמחת תורה, האם היה מותר לרקוד בשעה ששומעים על כך שאנשים נרצחו?
ההוא עם הראש הישר מספר שהם שאלו מה עשו הצדיקים בעבר, ועשו כמוהם, בגטאות רקדו בשמחת תורה.
הם היו חלק מהצרה ואילו אנחנו היינו מבחוץ טוען השואל.
האם מדובר במוכל שווה? שואל הלוגי שבחבורה?
ואילו הליצן מזלזל, מאיפה הבאתם את המוכל שווה הזה, אולי פאי בריבוע?
הבחור שאוהב וויכוחים וגם שולט בהם ומנווט אותם ביד רמה מכריז שהדיון הוא תיאורטי בלבד.
הם מבררים מהי הסיבה ומה המשמעות של הריקוד.
הם דנים במוסר הטבעי ובמוסר האלוקי ומה קורה כשיש סתירה בינם.
הדציבלים עולים, כולם סוערים מאוד, הרבה מעבר לרגיל, הבחור התוסס מלהיב את כולם, המצב המתוח בלאו הכי תורם את חלקו.
מנה עיקרית מוגשת, עוף ברוטב ברביקיו ואורז, לפתע אנחנו שומעים, אזעקה עולה ויורדת, נכון יותר חצי אזעקה והתרעה, חדירת מחבלים.
עוזבים את השולחן באמצע.
נועלים דלתות, כל החבורה רצה לממ"ד, לפתע אני רואה את ההוא שעורר את הדרמה בסעודה, בוכה בהיסטריה.
די תירגע, אני פוקדת.
לא, תבכה אומר בעלי.
הבחור נרגע, וחוזר חלילה.
די תירגע, שוב אני, זה בסדר תבכה, אומר בעלי.
בינתיים הבנים יצאו לגיחה לראות מה קורה, הביאו בקבוקי מים, וסכינים.
סכיני מטבח הגדולים שחותכים בהם בשר.
ערמת כביסה נמצאת לצד אחת המיטות, הם מניחים שם את אחת מהסכינים.
היי תיזהר אתה שוכב על סכין, הוצאתי מהר את הסכין והנחתי במקום בטוח יותר.
מזמנים ומברכים בממ"ד.
באחד עשרה – אני יוצא מצהיר הבחור התוסס, ואכן יוצא למרפסת, שם הוא רואה את השכנים ממול.
אפשר כבר לצאת, מה קורה?
הבחור ההיסטרי נרגע, בודק מה קורה בשטח,
רכב ביטחון עובר ומודיע כי האירוע הסתיים.
עוד סכין אחת מבצבצת מכיסו של אי מי, מי שם סכין בכיס?
הבחורים מחליטים לצאת לנשום אוויר, הם פוגשים בחוץ בחור עצוב
הבחור מספר שאבא שלו מכריח אותו לומר תהילים, הם מביאים לו גלידה,
תחזרו אני רוצה לנעול את הדלת אני מבקשת ומחכה בסבלנות.
במוצ"ש אני מתקשרת לחברה, בדרך כלל היא נורא מפחדת.
היא מספרת לי שהגיעו אורחים וכולם חייכו, תראי מה זה, היא אומרת,
אם לא מגיע לאדם הפחד, ה' יסדר לו שלא יפחד.
הכל בהשגחה פרטית מופלאה.
ולי רק נשאר להנהן, אחרי חווית פחד ממרקת ומטהרת.
זה היה קצת יותר מידי, הכל.
ובחזרה להתחלה, ריקוד זהו סיבוב, ישנו פסוק בשיר השירים:
"סוב דמה לך דודי לצבי" – ובמדרש, הבקשה היא שה' ייסוב, יעבור ממידת דין למידת רחמים.
ולוואי והסיבובים, ושמחת התורה שהוא יום של רחמים, יום של ייחוד רחל, יכריעו את העולם לזכות.
הרי בשעה שהעולם זקוק לרחמים פונים לאמא רחל, שרחל מעוררת את הרחמים בעולם.
ואת אמא רחל, חשוון הוא החודש שלך, הפכי לנו אותו ממר למתוק.
