אפשר לומר לך את האמת, גב' נחל / שרי?
שאלת מה מענין יותר.
אני בטוחה שרוב - ומאמינה שכל - התגובות שקיבלת עד עתה, היו - השני, ברור!
אבל - ואני יודעת שזה די מוזר או חריג בנוף - אני יותר במתח מהראשון...
ועכשיו לשאלת המאה - למה...
זה פשוט בעיני - אביעד, מהסיפור השני, יכול להסתדר - הרי הם מסתכלים ישר ורואים לקראת מה הם הולכים ו - 'הופ, תיזהרו לא להחליק פה' ושם. בסוף הוא יגמל מהפחד וכו' וכו' או ילך ליעוץ ושוב כו' כו' כו' וכל זה...
אבל הסיפור הראשון...
האבא הולך, עם עוד 4 מאחוריו (או מסביבו), בלי פנסים, והם מסתכלים לירח- כלומר - למעלה!! ולא לפסיעות הבאות שלהם!
נו, עכשיו תגידו אתם -
מה יותר מלחיץ?...
אם הבנתי אותך נכון, את בעצם אומרת שהסיפור הוא עלילתי יותר, והשני, על אביעד, הוא יותר בכיוון פסיכולוגי - טיפולי, ולכן מעניין פחות. כן?
(אם לא, תקני אותי כמובן...)
מסכימה איתך ברעיון, אם זה היה ככה.
סיפור לא אמור להיות תאור של תהליך טיפולי, וסיפור טוב הוא גם עלילתי ולא רק רגשי.
הכוונה שלי הייתה אחרת: אם נניח שהעלילה היא אותה עלילה עצמה. שני הגיבורים הללו נתקעו בחושך. אחר כך, נניח, הם הסתבכו בדרך. נכבה הפלאפון סופית, מכונית עברה והם לא ידעו אם להעז לקרוא לעזרה, או שאולי זה ערבי שם במכונית...
וכו' וכו'.
אבל בהבדל אחד - אצל אחד הגיבורים כל הנ"ל עבר בקלות. סוג של חוויה קצת מלחיצה, הרבה מגוונת, עם ריגושים. היה ונגמר.
אצל האחר - הלילה הזה הפגיש אותו עם פחד מודחק.
איזה סיפור חזק יותר?
ברשותכם משתפת מנסיון שלי-
סיפור שכתבתי אחרי שהפנמתי את הגישה הנ"ל, הוא 'מסתורין בחצר'.
בספר הזה התחלתי מכיוון של מחשבה על עלילה, ואחר כך חפשתי דמות מתאימה.
אז העלילה היא על הסתבכות משפטית לפני כ270 שנה, בימים בהם חיו בשכנות ובידידות עם הערבים, ועמדו למשפט אצל הקאדי.
הגיבור הוא עזרא, נער בן 14. אביו של עזרא נחשד בגניבת תכשיט יקר שהופקד אצלו, ואחרי תהליך משפטי - נאסר.
עזרא, הבכור במשפחתו, נאלץ לקחת אחריות על המצוקה הכלכלית אליה המשפחה נקלעה. עם התפתחות הסיפור הוא מחליט גם לחקור מיהו באמת הגנב.
זה סיפור עלילתי מאד. בחלקו הגדול - סיפור בלשי.
אם הגיבור היה נער שמתאים לו מטבעו להיות פעיל, ואמיץ, ולעשות כל מה שנדרש בתרחיש הנ"ל, הסיפור היה שטחי יחסית.
ברגע שהגיבור הוא ההיפך הגמור של זה, וההתפתחות העלילתית דוחפת אותו שוב ושוב עד לקצה היכולת שלו, הסיפור מקבל עומק.
הגיבור מתמודד בכל פעם מחדש עם קשיים שעד אתמול חשב שהוא אינו מסוגל להם. הוא מתבגר, מקבל אומץ, מכיר ביכולות שלו.
המילים הנ"ל לא כתובות בסיפור. אין פסיכולוגים, כמובן. ( אבל לא רק בגלל שאז המילה הזו טרם הומצאה...) אין תהליכים טיפוליים מוגדרים, אבל הסיפור הוא יותר מאשר סיפור בלשים.
בסיפור טוב הגיבור אמור לעבור תהליך של שינוי. אבל לא על ידי שיחות נפש וטיפול פסיכולוגי, או לפחות ממש לא בעיקר על ידי זה, אלא על ידי מציאות החיים שמכריחה אותו לצאת מנקודת הנוחות שלו, ולהתמודד. התהליך יכול להיות עמוק ומורכב ומשמעותי, אבל הוא לא אמור להתרחש על ספת הפסיכולוג. לפחות ברובו המכריע לא.
סיפור כזה הוא לא רק מספק יותר בקריאה, אלא עונה על צורך נפשי עמוק שלנו, להאמין בזה שאנחנו יכולים להשתנות, ושאנחנו מסוגלים ליותר ממה שאנחנו רגילים לחשוב שאנחנו מסוגלים.
ותודה, תמר, על המשוב...
אם לא מתקבל על דעתך, אשמח לשמוע.