הנושאים החמים
הנושאים החמים
לא היה מקור ברור. סגולולוגים ידועי שם טענו שמצאו לכך רמזים בספר העתיק אשכול התומר, המתנגדים טענו שלא יתכן כי הרב בעל הזובח זיע"א שעל שמו נקראת הסגולה, נולד בכלל כמה עשרות שנים לאחר פטירת אשכול התומר. וגם על זה קמו מערערים ויודעי עתים. כך או כך, הסגולה התפרסמה חיש מהר כמשהו ש"עובד".
וזה דבר הסגולה: בסעודת ליל שבת ישייר כזית פת ויאמר בפה מלא: 'זה אני משייר לז"נ הרב בעל הזובח זכותו יגן עלינו. וכן יעשה בסעודת היום וכן בסעודה שלישית. לאחר שיהיו בידו ג' כזיתות יצררם ויניחם במקום המשתמר. למחרת יום א' ישכים להתפלל שחרית עם הנץ החמה, ולאחר מכן יקח הכזיתות הנ"ל ויניחם לפני תורים ובני יונה שיאכלו מהם. ואם יראה עוף טמא עמהם יגרשנו ואל יניחנו לאכול כי קודש הוא. ובזמן אכילת בעלי הכנף יאמר מזמור לדוד ואחר כך יאמר 'כשם שאני זן ומפרנס לאלו עופות הטהורים, כן בעל הרחמים יזונני ויפרנסני מאוצר מתנת חינם'. כן יאמר עד אם תם הלחם.
הסגולה כוונה במקור לפעול פרנסה בשפע, אולם לאחר שכמה אמיצים ניסו גם על זיווג של קיימא וזרע הגון וראו כי טוב, התפרסם שמועיל לכל מילי דמיטב.
מקום קבורתו של בעל הזובח זיע"א לא היה ידוע. השמועות דיברו על אזור חמג'ין בטגי'קיסטן, לשם הוגלה על ידי ג'ינג'יס חאן במלחמת חמשת החודשים, ונפטר שם מחמת התלאות.
קופת הצדקה 'שקל הקודש' שכונתה בפי הציניקנים 'שקר הקודש' תפסה טרמפ על הענין. בעזרתה התמסדו המנהגים ואף נערך שו"ת עם רבני הקופה:
שאלה א': מה יעשה מי שאינו נוהג לאכול פת בסעודה שלישית. ת. ישייר ממיני תרגימא. וצ"ע אם מועיל פירות.
שאלה ב': מי שאיחר לקום ביום א' האם יתפלל וימשיך או ימתין ליום ב'. ת. לא ימתין, שלא תתעפש הפת.
שאלה ג': האם אין בשיור הכזיתות משום מכין משבת לחול. ת. מותר כיון דאיתמחי קמיעא.
הונהג שהשבת הראשונה לאחר הפסח תהיה שבתא דנהמא, ובה מרן שליט"א בעצמו ישייר מן הפת ויצא ביום א' במעמד אדיר לחלוקת הלחם.
כמובן תמורת ח"י פעמים פ"ת היה ניתן לקבל שקיק ובו שיירי לחם הקודש של מרן בעצמו. שקיקים כאלו היו ללא הגבלה ויהי לנס.
ר' גדליה היה אברך ליטאי טיפוסי. מאז ומעולם התנגד לכל מיני סגולות מדיפות ריח של עמרצות, אבל הסגולה הזו בכלל עלתה לו על העצבים.
פעם כשתפס את בנו מטמין חלקיק חלה בסעודת ליל שבת, חייב אותו לאכול אותו בו במקום, ונשא דרשה נלהבת בגנות מפריחי היונים, כפי שכינה אותם. מה שהציק לו היה, שכמה שזלזל בסגולה, היה נראה שהיא עובדת. מפעם לפעם הופיעו בלוחות המודעות בכולל פתקים קטנים של אברכים המבשרים פיזרתי ונושעתי, והשמות היו מחשובי הכולל. הוא התבייש בשבילם ובו בזמן קינא בהם.
גם הוא היה זקוק לישועה. ישועה פרטית. אפילו לאשתו התבייש לספר.
הוא והחברותא שלו סיימו לאחרונה לעשות שימוש בבית ההוראה של ר' שמחה רוטוויילר. בית ההוראה פעל שלוש פעמים ביום והם שובצו כמו"צים במשמרות. משום מה, היתה לו הרגשה שלא באים אליו. לא היתה לו דרך להוכיח את זה. אולי לאנשים אין שאלות? אבל הוא צפה פעם ממרחק בטוח וראה שדווקא לחברותא שלו מגיע זרם יפה של פונים. זה כאב. על זה, הוא היה מוכן אפילו לעשות את סגולת המפריחי יונים המוזרה.
הוא התחיל לחשוב איך וכיצד. אם המשפחה תראה אותו מחביא איזה פירור של חלה, כל הדוגמא האישית שלו עלולה להתקלקל. בסוף הילדים יזלזלו גם בגנרטור ומי יודע מה עוד. הדבר הטריד אותו כמה ימים ולבסוף מצא פיתרון. הרי תמיד בימי ששי הוא נעדר מהבית ויוצא ללמוד כשעתיים לפני שבת. באותה שבת מצא לו מנין נידח של פלג, התפלל, קידש, סעד בבית הכנסת מיין וחלות שהביא מבעוד יום, ושייר לעצמו את הפירור הנכסף. אך מכיון שלא רצה לטלטל, הטמין אותו מאחורי כמה כרכי שו"תים עבים. גם בסעודת היום התפלל מוקדם והתארגן, ובסעודה שלישית כבר העיז בחסות הגנרטור שקפץ להטמין את הפירור מעל המקרר.
כעת עמדה בפניו בעיה אחרת. הרי הוא לא יעמוד בכיכר המרכזית של השכונה ויפזר שם פירורים. הוא לא מתאבד. צריך ללכת לאיזה מושב נידח, להתפלל שם נץ, ולגמור עם הענין המביך הזה מהר. רכב אין לו, וזה אומר שצריך מונית. אבל שוין, אומרים שזה עובד אז זו הפעם האחרונה שהוא עושה את השטויות האלה.
שחרית היתה מזעזעת. איזה מנין. בעלי בתים אחד אחד. הוא בקושי הגיע לאתה חונן וכבר התחילה חזרת הש"ץ. למזלו התפזרו היהודים העמלים איש למלאכתו והוא נשאר בודד בחצר בית הכנסת.
בדחילו ורחימו פתח את השקית ושפך את החלות. כעת תפס מרחק בטוח. מה היה צריך להגיד עכשיו? מזמור לדוד. כן. וה'יהי רצון'. יונים מהדסות התקרבו לאט לאט אל התל וליקטו ממנו איש כפי אוכלו. היונים היו בעלות תיאבון רב והאוכל התחסל בקצב.
אבל לזה הוא לא ציפה. חתול כרסתן ומשופם התקרב במהירות מפתיעה, תפס לו יונה, וגרר אותה במהירות אל שיח. שאר היונים נסו בבהלה.
גדליה קפא. משמים לא רצו את הקורבן שלו. מה עושים עכשיו. האם זה חל? האם הוא צריך לדאוג לשחרר את היונה? הוא לא יודע מה עושים. היונים לא יחזרו כל כך מהר לסעודה.
הוא עצם את עיניו בחוזקה וחג סביב עצמו. איזה מעצבן. עד שכבר השפיל את עצמו עם כל הטקס הזה. התיישב על אבן מזדמנת וניסה לסדר את המחשבה. לכאורה, רובו ככולו. הרי היונים אכלו את רוב הפת. מצד שני הוא לא הספיק להגיד את הבקשה. והאם היונה נהייתה טריפה מחמת החתול? אולי היונה בלעה פירור כשכבר היתה טריפה ושוב נמצא שנתן מהפירורים לסטרא דטומאה. כבר מזמן לא חזר על אלו טריפות. תמיד היה נראה לו כהלכתא למשיחא. מוחו הלמדני ייצר ספיקות במהירות מסחררת. הוא חייב תשובות כאן ועכשיו. אבל את מי ישאל? בושות, בושות.
הוא החליט לשאול בטלפון מו"ץ מזדמן ומה שיענה יהיה בשבילו כתורה מסיני.
שלף את הפלאפון והתחיל לחפש מהר. הנה... בית הוראה. צליל חיוג.
הלו?
כן, שולם הרב. אני שמתי את הפירורים ליונים ופתאום בא חתול ותפס...
מי זה? גדליה???
טו טו טו טו - - -
וזה דבר הסגולה: בסעודת ליל שבת ישייר כזית פת ויאמר בפה מלא: 'זה אני משייר לז"נ הרב בעל הזובח זכותו יגן עלינו. וכן יעשה בסעודת היום וכן בסעודה שלישית. לאחר שיהיו בידו ג' כזיתות יצררם ויניחם במקום המשתמר. למחרת יום א' ישכים להתפלל שחרית עם הנץ החמה, ולאחר מכן יקח הכזיתות הנ"ל ויניחם לפני תורים ובני יונה שיאכלו מהם. ואם יראה עוף טמא עמהם יגרשנו ואל יניחנו לאכול כי קודש הוא. ובזמן אכילת בעלי הכנף יאמר מזמור לדוד ואחר כך יאמר 'כשם שאני זן ומפרנס לאלו עופות הטהורים, כן בעל הרחמים יזונני ויפרנסני מאוצר מתנת חינם'. כן יאמר עד אם תם הלחם.
הסגולה כוונה במקור לפעול פרנסה בשפע, אולם לאחר שכמה אמיצים ניסו גם על זיווג של קיימא וזרע הגון וראו כי טוב, התפרסם שמועיל לכל מילי דמיטב.
מקום קבורתו של בעל הזובח זיע"א לא היה ידוע. השמועות דיברו על אזור חמג'ין בטגי'קיסטן, לשם הוגלה על ידי ג'ינג'יס חאן במלחמת חמשת החודשים, ונפטר שם מחמת התלאות.
קופת הצדקה 'שקל הקודש' שכונתה בפי הציניקנים 'שקר הקודש' תפסה טרמפ על הענין. בעזרתה התמסדו המנהגים ואף נערך שו"ת עם רבני הקופה:
שאלה א': מה יעשה מי שאינו נוהג לאכול פת בסעודה שלישית. ת. ישייר ממיני תרגימא. וצ"ע אם מועיל פירות.
שאלה ב': מי שאיחר לקום ביום א' האם יתפלל וימשיך או ימתין ליום ב'. ת. לא ימתין, שלא תתעפש הפת.
שאלה ג': האם אין בשיור הכזיתות משום מכין משבת לחול. ת. מותר כיון דאיתמחי קמיעא.
הונהג שהשבת הראשונה לאחר הפסח תהיה שבתא דנהמא, ובה מרן שליט"א בעצמו ישייר מן הפת ויצא ביום א' במעמד אדיר לחלוקת הלחם.
כמובן תמורת ח"י פעמים פ"ת היה ניתן לקבל שקיק ובו שיירי לחם הקודש של מרן בעצמו. שקיקים כאלו היו ללא הגבלה ויהי לנס.
ר' גדליה היה אברך ליטאי טיפוסי. מאז ומעולם התנגד לכל מיני סגולות מדיפות ריח של עמרצות, אבל הסגולה הזו בכלל עלתה לו על העצבים.
פעם כשתפס את בנו מטמין חלקיק חלה בסעודת ליל שבת, חייב אותו לאכול אותו בו במקום, ונשא דרשה נלהבת בגנות מפריחי היונים, כפי שכינה אותם. מה שהציק לו היה, שכמה שזלזל בסגולה, היה נראה שהיא עובדת. מפעם לפעם הופיעו בלוחות המודעות בכולל פתקים קטנים של אברכים המבשרים פיזרתי ונושעתי, והשמות היו מחשובי הכולל. הוא התבייש בשבילם ובו בזמן קינא בהם.
גם הוא היה זקוק לישועה. ישועה פרטית. אפילו לאשתו התבייש לספר.
הוא והחברותא שלו סיימו לאחרונה לעשות שימוש בבית ההוראה של ר' שמחה רוטוויילר. בית ההוראה פעל שלוש פעמים ביום והם שובצו כמו"צים במשמרות. משום מה, היתה לו הרגשה שלא באים אליו. לא היתה לו דרך להוכיח את זה. אולי לאנשים אין שאלות? אבל הוא צפה פעם ממרחק בטוח וראה שדווקא לחברותא שלו מגיע זרם יפה של פונים. זה כאב. על זה, הוא היה מוכן אפילו לעשות את סגולת המפריחי יונים המוזרה.
הוא התחיל לחשוב איך וכיצד. אם המשפחה תראה אותו מחביא איזה פירור של חלה, כל הדוגמא האישית שלו עלולה להתקלקל. בסוף הילדים יזלזלו גם בגנרטור ומי יודע מה עוד. הדבר הטריד אותו כמה ימים ולבסוף מצא פיתרון. הרי תמיד בימי ששי הוא נעדר מהבית ויוצא ללמוד כשעתיים לפני שבת. באותה שבת מצא לו מנין נידח של פלג, התפלל, קידש, סעד בבית הכנסת מיין וחלות שהביא מבעוד יום, ושייר לעצמו את הפירור הנכסף. אך מכיון שלא רצה לטלטל, הטמין אותו מאחורי כמה כרכי שו"תים עבים. גם בסעודת היום התפלל מוקדם והתארגן, ובסעודה שלישית כבר העיז בחסות הגנרטור שקפץ להטמין את הפירור מעל המקרר.
כעת עמדה בפניו בעיה אחרת. הרי הוא לא יעמוד בכיכר המרכזית של השכונה ויפזר שם פירורים. הוא לא מתאבד. צריך ללכת לאיזה מושב נידח, להתפלל שם נץ, ולגמור עם הענין המביך הזה מהר. רכב אין לו, וזה אומר שצריך מונית. אבל שוין, אומרים שזה עובד אז זו הפעם האחרונה שהוא עושה את השטויות האלה.
שחרית היתה מזעזעת. איזה מנין. בעלי בתים אחד אחד. הוא בקושי הגיע לאתה חונן וכבר התחילה חזרת הש"ץ. למזלו התפזרו היהודים העמלים איש למלאכתו והוא נשאר בודד בחצר בית הכנסת.
בדחילו ורחימו פתח את השקית ושפך את החלות. כעת תפס מרחק בטוח. מה היה צריך להגיד עכשיו? מזמור לדוד. כן. וה'יהי רצון'. יונים מהדסות התקרבו לאט לאט אל התל וליקטו ממנו איש כפי אוכלו. היונים היו בעלות תיאבון רב והאוכל התחסל בקצב.
אבל לזה הוא לא ציפה. חתול כרסתן ומשופם התקרב במהירות מפתיעה, תפס לו יונה, וגרר אותה במהירות אל שיח. שאר היונים נסו בבהלה.
גדליה קפא. משמים לא רצו את הקורבן שלו. מה עושים עכשיו. האם זה חל? האם הוא צריך לדאוג לשחרר את היונה? הוא לא יודע מה עושים. היונים לא יחזרו כל כך מהר לסעודה.
הוא עצם את עיניו בחוזקה וחג סביב עצמו. איזה מעצבן. עד שכבר השפיל את עצמו עם כל הטקס הזה. התיישב על אבן מזדמנת וניסה לסדר את המחשבה. לכאורה, רובו ככולו. הרי היונים אכלו את רוב הפת. מצד שני הוא לא הספיק להגיד את הבקשה. והאם היונה נהייתה טריפה מחמת החתול? אולי היונה בלעה פירור כשכבר היתה טריפה ושוב נמצא שנתן מהפירורים לסטרא דטומאה. כבר מזמן לא חזר על אלו טריפות. תמיד היה נראה לו כהלכתא למשיחא. מוחו הלמדני ייצר ספיקות במהירות מסחררת. הוא חייב תשובות כאן ועכשיו. אבל את מי ישאל? בושות, בושות.
הוא החליט לשאול בטלפון מו"ץ מזדמן ומה שיענה יהיה בשבילו כתורה מסיני.
שלף את הפלאפון והתחיל לחפש מהר. הנה... בית הוראה. צליל חיוג.
הלו?
כן, שולם הרב. אני שמתי את הפירורים ליונים ופתאום בא חתול ותפס...
מי זה? גדליה???
טו טו טו טו - - -
