סיפור בהמשכים נקודת שבירה

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק א

בקבוק הבירה שבידו מתרוקן בקצב מסחרר. המוזיקה גוברת על קולות הצחוק והפטפוטים.
"הי, אחי, תנמיך קצת ת'מוזיקה." צועק אבי לעברו. "עוד רגע השכנים באים."
"צודק." כבר שתיים עשרה בלילה, אם השכנים יחליטו שוב להתלונן תהיה להם סיבה מעוגנת בחוק.
הוא שולח יד אל הבוקסה, מסובב את כפתור הווליום. קולות הצחוק מתגברים.

מהלומות נשמעות מהדלת. מעניין כמה זמן הם דופקים, טוב שהנמיך. שלא יתקשרו ל...
"משטרה" קול גבוה וסמכותי. הוא קופץ מהכיסא הגבוה, מניח את הבקבוק על השולחן. החבר'ה מתגלגלים מצחוק מאיזה אמירה שמסנן יהודה על היחידים שמצליחים להפריד אותו מהבקבוק.
הוא פותח את הדלת.

שלושה גברים עומדים שם, לבושים אזרחית. הוא מגחך "הצלחתם לגרום לי לפתוח את הדלת, אה?" מתעלם מההבעה חמורת הסבר שהם עוטים. "הנמכתי כבר ת'ווליום? צ'כים עוד משו?" ענן שקוף ממלא את מוחו, חיוך רחב מדי נתלה על שפתיו.
"אוריאל בן חיים?" זה שעומד קצת מאחורה שואל. הוא מהנהן בבלבול.
"תתלווה אלינו בבקשה." זו לא בקשה מנומסת, בפרוש לא. "אה?" מאנפף.
"זריז, שלא יהיו אי נעימויות." מורה הגבוה.

"אבי" הוא צועק, מכוון לחבר'ה. זה לא מוצא חן בעיני האנשים בדלת. שניים מהם קופצים עליו וגוררים אותו איתם השלישי הולך מאחוריהם. "תגיד להורים שלי שהם משטרה." הוא מספיק לצעוק לפני שדלת הרכב הלבן נטרקת עליו. הרכב מתחיל לנסוע.

---
"הוא נעצר היום"

"שמעתי" יבש.

"תצטרך לחכות שישתחרר."

"חה" זחוח. "ולמה שלא אגרום להם לחשוב שהוא הבוס?"

"הוא רק בן 19" מתרה.

"הוא מתוחכם." החלטי.

ניתוק.

---

הקיר, חלק ולבן, מסנוור את עיניו. שקט עומד בחדר. מה הם רוצים ממנו? לא הגיוני שזה בגלל המוזיקה. הידיים שלו אזוקות לאחור ותחושת נימול חזקה מציקה לו. כבר ישן קצת, השפעת האלכוהול עברה. הוא ערני, חד. יש לו תחושה רעה. הוא הסתבך במשהו. אבל במה? הקיר שותק מולו, לא מוכן להסביר מה קורה פה. זה מאפיה? הוא לא לקח הלוואות. בשביל זה הוא עובד בפלאפל וגם אבא ואמא מעבירים לו מידי פעם קצת. הוא לא טיפש. לא עד כדי כך.

יש פה איזה שעון שמתקתק. סופר לו את שניות האין אונים האלו. הוא לא אזוק לכיסא בעיקרון. אבל הוא לא יקח סיכון ויקום. לא כשהוא לא יודע מי הם. ומה הם רוצים. הוא מזיז ראש לצדדים, מנסה לקלוט מידע. בצד ימין הקיר נמצא במרחק חמש פסיעות בערך. בצד שמאל יספיקו שלוש גדולות בשביל להגיע לפינה.

פסיעות נשמעות מאחוריו. הוא מנסה להסתובב לראות את הבא, אך נראה שהצורה בה הושב על הכיסא תוכננה בדיוק בשביל שלא יצליח לראות את הנכנסים לחדר.
הוא מרפה. ממשיך לבהות בקיר בדריכות. קול הפסיעות מפסיק. כתפיו של אוריאל מתרוממות מילימטר. "שם-" גבר צרוד מעט פוקד מעל עורפו.
"אוריאל בן חיים" הוא מכווץ את שפתיו מעט. "מה אתם רוצים ממני?"
"עוד נגיע לזה." בקולו יותר מרמז של שעשוע. "כתובת מגורים-"
"כאילו אתם לא יודעים." נושף אוריאל.
"תסתכל אלי" אוטומטית מנסה אוריאל להסתובב, האזיקים שורטים את פרקי ידיו והוא מרפה.
צחוק קר מתגלגל בחדר. "אמרתי - תסתכל - אלי."
"אני לא יכול" אוריאל מנסה לשלב את אצבעותיו הפוך, הם קרות.
אגודל חדה נתחבת מתחת אחת החוליות העליונות בעמוד השדרה שלו. הוא מתפתל, מנסה להתחמק ממנה. היא מחטטת בסחוס, גלי כאב מצומררים נשלחים לכל גבו. "מה אתה רוצה?" אוריאל נאנק.
"כבר אמרתי" נשמע שהוא מחייך.
אוריאל מתפתל שוב, מסתובב. "עוד קצת" מבקש הקול הצרוד. שריר הצוואר שלו נמתח חזק מידי, האזיקים יוצרים פסים אדומים על ידיו. הוא רואה חולצה לבנה, שרוול קצר וכפתורים שחורים 'איש עסקים'
"עלי"
במאמץ מרים אוריאל את עיניו. כפי ששיער, שפתיו של הצרוד משוכות כלפי מעלה.
"כך טוב. כתובת מגורים" הוא נינוח עד כדי יאוש.
הוא נושם עמוק. "חבצלת 30" יורה.
"יופי, מקום לימודים"
"אני לא לומד"
"שם אב"
"בנימין" הפלורסנט מסנוור את עיניו, מדמיע אותן.
"שם אם"
"יעל"
"במה עוסק האב?"
"אברך"
"מה אתה עושה בשעות הפנאי" הוא לא מתעכב על המילה הלא מוכרת.
היסוס "מבלה"
"אה?"
אוריאל היה רוצה למשוך בכתפיו אך האזיקים לוחצים גם כך.
"בטוח?"
"לא הבנתי מה אתה רוצה." מתיז אוריאל ומסתובב בהפגנתיות אל הקיר.

החדר דומם לכמה דקות ואז לחשושים נשמעים מעל עורפו , לאחריהם חריקה קלה של דלת ופסיעות. אור מוקרן על הקיר הבוהק מולו. תמונה של אדם בעל רעמה מתולתלת ועיניים ירוקות.
"מי זה?" שואל קול שני.
"לא יודע." תוהה.



אשמח לקבל ביקורת.
 
נערך לאחרונה ב:

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
פרק א

בקבוק הבירה שבידו מתרוקן בקצב מסחרר. המוזיקה גוברת על קולות הצחוק והפטפוטים.
"הי, אחי, תנמיך קצת ת'מוזיקה." צועק אבי לעברו. "עוד רגע השכנים באים."
"צודק." כבר שתיים עשרה בלילה, אם השכנים יחליטו שוב להתלונן תהיה להם סיבה מעוגנת בחוק.
הוא שולח יד אל הבוקסה, מסובב את כפתור הווליום. קולות הצחוק מתגברים.

מהלומות נשמעות מהדלת. מעניין כמה זמן הם דופקים, טוב שהנמיך. שלא יתקשרו ל...
"משטרה" קול גבוה וסמכותי. הוא קופץ מהכיסא הגבוה, מניח את הבקבוק על השולחן. החבר'ה מתגלגלים מצחוק מאיזה אמירה שמסנן יהודה על היחידים שמצליחים להפריד אותו מהבקבוק.
הוא פותח את הדלת.

שלושה גברים עומדים שם, לבושים אזרחית. הוא מגחך "הצלחתם לגרום לי לפתוח את הדלת, אה?" מתעלם מההבעה חמורת הסבר שהם עוטים. "הנמכתי כבר ת'ווליום? צ'כים עוד משו?" ענן שקוף ממלא את מוחו, חיוך רחב מדי נתלה על שפתיו.
"אוריאל בן חיים?" זה שעומד קצת מאחורה שואל. הוא מהנהן בבלבול.
"תתלווה אלינו בבקשה." זו לא בקשה מנומסת, בפרוש לא. "אה?" מאנפף.
"זריז, שלא יהיו אי נעימויות." מורה הגבוה.

"אבי" הוא צועק, מכוון לחבר'ה. זה לא מוצא חן בעיני האנשים בדלת. שניים מהם קופצים עליו וגוררים אותו איתם השלישי הולך מאחוריהם. "תגיד להורים שלי שהם משטרה." הוא מספיק לצעוק לפני שדלת הרכב הלבן נטרקת עליו. הרכב מתחיל לנסוע.

---
"הוא נעצר היום"

"שמעתי" יבש.

"תצטרך לחכות שישתחרר."

"חה" זחוח. "ולמה שלא אגרום להם לחשוב שהוא הבוס?"

"הוא רק בן 19" מתרה.

"הוא מתוחכם." החלטי.

ניתוק.

---

הקיר, חלק ולבן, מסנוור את עיניו. שקט עומד בחדר. מה הם רוצים ממנו? לא הגיוני שזה בגלל המוזיקה. הידיים שלו אזוקות לאחור ותחושת נימול חזקה מציקה לו. כבר ישן קצת, השפעת האלכוהול עברה. הוא ערני, חד. יש לו תחושה רעה. הוא הסתבך במשהו. אבל במה? הקיר שותק מולו, לא מוכן להסביר מה קורה פה. זה מאפיה? הוא לא לקח הלוואות. בשביל זה הוא עובד בפלאפל וגם אבא ואמא מעבירים לו מידי פעם קצת. הוא לא טיפש. לא עד כדי כך.

יש פה איזה שעון שמתקתק. סופר לו את שניות האין אונים האלו. הוא לא אזוק לכיסא בעיקרון. אבל הוא לא יקח סיכון ויקום. לא כשהוא לא יודע מי הם. ומה הם רוצים. הוא מזיז ראש לצדדים, מנסה לקלוט מידע. בצד ימין הקיר נמצא במרחק חמש פסיעות בערך. בצד שמאל יספיקו שלוש גדולות בשביל להגיע לפינה.

פסיעות נשמעות מאחוריו. הוא מנסה להסתובב לראות את הבא, אך נראה שהצורה בה הושב על הכיסא תוכננה בדיוק בשביל שלא יצליח לראות את הנכנסים לחדר.
הוא מרפה. ממשיך לבהות בקיר בדריכות. קול הפסיעות מפסיק. כתפיו של אוריאל מתרוממות מילימטר. "שם-" גבר צרוד מעט פוקד מעל עורפו.
"אוריאל בן חיים" הוא מכווץ את שפתיו מעט. "מה אתם רוצים ממני?"
"עוד נגיע לזה." בקולו יותר מרמז של שעשוע. "כתובת מגורים-"
"כאילו אתם לא יודעים." נושף אוריאל.
"תסתכל אלי" אוטומטית מנסה אוריאל להסתובב, האזיקים שורטים את פרקי ידיו והוא מרפה.
צחוק קר מתגלגל בחדר. "אמרתי - תסתכל - אלי."
"אני לא יכול" אוריאל מנסה לשלב את אצבעותיו הפוך, הם קרות.
אגודל חדה נתחבת מתחת אחת החוליות העליונות בעמוד השדרה שלו. הוא מתפתל, מנסה להתחמק ממנה. היא מחטטת בסחוס, גלי כאב מצומררים נשלחים לכל גבו. "מה אתה רוצה?" אוריאל נאנק.
"כבר אמרתי" נשמע שהוא מחייך.
אוריאל מתפתל שוב, מסתובב. "עוד קצת" מבקש הקול הצרוד. שריר הצוואר שלו נמתח חזק מידי, האזיקים יוצרים פסים אדומים על ידיו. הוא רואה חולצה לבנה, שרוול קצר וכפתורים שחורים 'איש עסקים'
"עלי"
במאמץ מרים אוריאל את עיניו. כפי ששיער, שפתיו של הצרוד משוכות כלפי מעלה.
"כך טוב. כתובת מגורים" הוא נינוח עד כדי יאוש.
הוא נושם עמוק. "חבצלת 30" יורה.
"יופי, מקום לימודים"
"אני לא לומד"
"שם אב"
"בנימין" הפלורסנט מסנוור את עיניו, מדמיע אותן.
"שם אם"
"יעל"
"במה עוסק האב?"
"אברך"
"מה אתה עושה בשעות הפנאי" הוא לא מתעכב על המילה הלא מוכרת.
היסוס "מבלה"
"אה?"
אוריאל היה רוצה למשוך בכתפיו אך האזיקים לוחצים גם כך.
"בטוח?"
"לא הבנתי מה אתה רוצה." מתיז אוריאל ומסתובב בהפגנתיות אל הקיר.

החדר דומם לכמה דקות ואז לחשושים נשמעים מעל עורפו , לאחריהם חריקה קלה של דלת ופסיעות. אור מוקרן על הקיר הבוהק מולו. תמונה של אדם בעל רעמה מתולתלת ועיניים ירוקות.
"מי זה?" שואל קול שני.
"לא יודע." תוהה.



אשמח לקבל ביקורת.
מסקרן.
כתוב ממש יפה!
מחכה לפרק הבא.
 

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה לכולם.
תמיד טוב לקבל מילים טובות.
מלחיץץץ
אל תסבכי אותו מדי..
אממ...לצערי הוא כבר הסתבך.
ממש אוהבת את הסגנון!!!
מרגישה את הדם רץ בעורקים
כיף טהור
תודה
כ"כ התאכזבתי לגלות שאין המשך לבנתיים. זה סיפור סוחף ומרתק. והכתיבה מושלמת.
בעז"ה יהיה המשך. אולי בתחילת שבוע הבא.
 

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אשמח לקבל ביקורת על הפרק הנוכחי ועל העלילה בכללי.
תודה מראש:love:


"קום" הוא מתלבט אם להיענות. "קום" שוב נשמעת הקריאה.
הוא קם ומסתובב. שני אנשים עומדים שם, אחד גבוה עם החולצה הלבנה והכפתורים השחורים והשני, קצת מלא בגובה סטנדרטי עם חולצה תכלכלה בשרוול ארוך.
"תתקרב לפה" מורה השמנמן. הוא מתקרב אל השולחן באיטיות, אזיקי הרגליים משקשקים.
הגבוה עוקף אותו ופותח את אזיקי הידיים מעביר את האיזוק לקדימה.
"תניח את הידיים על השולחן." הוא מציית, ומתכופף מעט אל השולחן. השמנמן נעמד מעבר לשולחן בגמישות מפתיעה. הגבוה מתרחק לצד החדר והחיוך לא עוזב אותו.
"אתה לא נמצא במסיבת עיתונאים, ילד." מתיז לעברו בעל החולצה התכולה. "ואתה תענה על מה ששואלים אותך, ברור?" קולו עולה בסוף המילה ואוריאל נסוג מעט לאחור.
"לא אמרתי לך לזוז" מציין השמנמן. "שים את הידיים חזרה על השולחן." פוקד שוב ושולף צרור מפתחות אליו מחובר מנעול בעל צורה מוזרה. הוא רוכן לעבר ידיו של אוריאל, תופס את החולייה הקצרה המחברת בין קצות האזיקים ונועל אותה אל השולחן.

"ועכשיו, די עם התמימות. איך הצלחת לעלות על הרשת שלנו?"
אוריאל, כפוף בעל כורחו, ממצמץ בעיניו. "אני לא מבין" קולו רועד בקצוות.
"באמת" יורק האיש בפרצופו.
"אני..." מתחיל שוב ומשתתק.
"אתה-" מעודד אותו השמנמן. קליק קטן מכיוון הדלת מעיר את תשומת ליבו של הנער לכך שהחוקר הקודם יצא מהחדר. הוא בוהה בדלת, תוהה מה מתרחש סביבו.
"התחלת להגיד משהו" דוחק בו בעל החולצה התכולה.
ראשו של אוריאל מושפל לשולחן הוא ממצמץ במהירות. "אני רוצה עורך דין"
דפיקה חזקה על השולחן מרעידה את ידיו. "די" צועק השמנמן, מתיז רוק אל פניו. "מספיק."
הוא מתפתל מנסה למחות את הרטיבות בכתפיו, מכאיב לעצמו, לא מצליח.
"אתה יודע מה זה נוהל פצצה מתקתקת?" השאלה תוקפת אותו באמצע ניסיון התפתלות נוסף.
המום מעט מרים אוריאל את עיניו אל העיניים החומות שמולו. "יודע?"
"ש...תופסים מחבלים?" קולו צרוד.
"מצוין. זה המצב שלך עכשיו." יורה האיש, מסתובב ויוצא מהחדר.

---

"סת'כל אותו" אדם מחווה בסנטרו על המסך.
"שחקן לא רע" נבו מסתובב חצי סיבוב עם כסאו ונועץ מבט ביושב לידו. "אולי נצליח לגייס אותו "
"אתה צוחק, כן? יודע כמה נזק הוא גרם לנו?"
"דווקא בגלל זה." הדלת נפתחת. נתי, כוסות קרטון מעלות אדים בשתי ידיו. אדם לוקח אותן מציע אחת לנבו. "הוא רב תחומי."
"בבקשה" מעיר לשניים.
"אה" נבו נועץ בו עיניים שחורות.
"אמרתי בבקשה" חוזר נתי על עצמו.
"שיהיה" מפטיר וחוזר להתבונן בעניין באוריאל העומד כפוף, קשור אל השולחן בחדר הריק. "לא פולט מילה, אה?" ממלמל למסך הגדול.
"כן, עקשן" נתי סוחב לעצמו כיסא מקצה החדר ומתיישב ביניהם. "מה אומרים, ניתן לו להתבשל קצת?"
"קצת" מגחך אדם.
---
הרגליים כואבות לו, גם הכתפיים. החדר קר. מה זה אומר שהוא פצצה מתקתקת? הוא הרי לא מחבל. מה הם רוצים ממנו? כבר ניסה להתיישב על הרצפה, לא הצליח. העיניים שלו נעצמו מידי פעם אבל בעמידה לא באמת שייך לישון, במיוחד לא בתנוחה כפופה כזו.
שיגידו מה הם רוצים ממנו, הוא ישתף פעולה הכי שאפשר רק שיגמר הסיוט הזה. האור, עדיין לבן מידי, מסנוור את עיניו. די שיבואו כבר. דמעות יורדות על לחייו ללא שליטה. החבר'ה לא היו מאמינים שזה הוא, אוריאל, הקשוח שבחבורה.

הדלת נפתחת סוף סוף, נדמה לו שעברו חודשים מאז הגיע לחדר הזה. הוא מרים עיניים אדומות מביט בתקווה על הנכנס. שוב הגבוה ועדין יש חיוך על הפנים שלו. הוא מתכווץ טיפה. מה יקרה עכשיו?
"איך עבר עליך הלילה?" לועג הגבוה. הפעם החולצה שלו ארוכה, הכפתורים עדיין שחורים.
אוריאל ממצמץ, לא מצליח לעצור את עצמו. לילה? זה היה רק לילה?
"שותק, אה?" הוא בוחן אותו בדקדקנות. "טוב, באמת אין לנו זמן להעביר חוויות. נתחיל" הוא מושך לעצמו כיסא משרדי מסתובב ומתרווח עליו בנוחות במרחק מהשולחן.
"מה ההשכלה שלך?"
"תיכונית רגילה"
"אאה" עט כדורי מופיע פתאום בידיו של החוקר, אוריאל לא מצליח להבין מהיכן. הוא לוחץ על ראשו. אין לפניו דפים. "עברת בגרויות?"
אוריאל מהנהן.
"בכמה?" אם לא היו בחדר חקירות ואוריאל לא היה אזוק אל השולחן היה ניתן לחשוב שזהו ראיון קבלה לפרויקט מחקר.
"שמונים, תשעים."
"מה ההשכלה הטכנולוגית שלך?"
שוב אוריאל ממצמץ. "מה הכוונה?"
"מה הידע שלך במחשבים, טכנולוגיה..."
"אממ... רגיל"

---
"תגיד זה הגיוני מה שקורה כאן?" שואל נבו את המסך.
"הוא טוב, ידענו את זה." אדם מרוכז בכוס הקפה שלו.
"נו, באמת. לא אמור להיות לו ניסיון בחקירות." נבו ממשיך לגעור במסך הגדול.
"טוב, זה לא אני שאמרתי שהוא רב תחומי." הוא מערבב בנחת את הקפה, נושם את הארומה.
"אני מקווה שלא פספסנו משהו." נבו מוטרד.
 

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק יפה. הרבה עירפול אבל כנראה מכוון...
תודה.
אשמח לשמוע מה מעורפל לך.
זה פרק שני אז בהחלט לא הכל אמור להיות ברור עדיין,
אבל יש דברים שכן אמורים להיות ברורים בשלב הזה.
קראתי את מה שהעלית באתגר,
אז בעצם כבר סיימת לכתוב את כל הספר,
או שהעלילה בנויה לך בראש?
עוד לא סיימתי לכתוב. הלוואי.
כתובה לי ההתחלה (-12000 מילה בערך) שכמובן צריכה עריכה וכו'.
אבל העלילה די בנויה לי. כמובן, תמיד יש שינויים...
בכל אופן מה שכתבתי באתגר זה רק ממה שכתוב לי כך שזה ממש לא הכריכה שתהיה לסיפור אם וכאשר הוא יצא כספר.
 

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אשמח לביקורת.


"מה אתה יודע על המזרח התיכון?" נתי מתרווח על הכיסא. הנחקר מנסה להזדקף ומתייאש.
"אנחנו עכשיו במזרח התיכון..." מתחיל הנחקר.

"אנחנו" מגחך אדם, עדיין עסוק בקפה "איזו אחדות לאומית, אני- אתה- והוא."
"ששש" משתיק אותו נבו.

"רובו ערבים, הוא נמצא ליד הים התיכון, באסיה."
"איפה פועל עצבת אל אנצאר?"
הנחקר ממצמץ במהירות. "לא יודע"

"עלינו עליו?" נבו שואל את אדם שמרוכז סוף סוף במסך. "יש מצב, מה זה המצמוץ הזה?"

"איפה חיזבאללה אתה כן יודע?" סרקזם בקולו של נתי.
"בלבנון." אוריאל נושם בהקלה.

"זה - זה." אדם בטוח. נבו לוחץ על כפתור של טלפון נייח קומפקטי. "עלית על זה, תחפור טוב." הוא אומר לתוך האפרכסת. במסך נראה נתי מוריד את רגלו מהשנייה ומהנהן.
---
פתאום החוקר נדרך, מהנהן לעצמו ונעמד. אוריאל נושם עמוק וממצמץ בלי שליטה. מה הוא רוצה?
"את החזית העממית של ג'יבריל אתה מכיר?" אוריאל משליל.
"מיהו פתח אל איסלאם?"
"ארגון ערבי?" מנחש.
הגבוה מתחיל לפסוע הלוך ושוב נעצר מולו ונועץ מבט בעיניו. "מי מממן אותך?" מטיח בו.
אוריאל נרתע, האזיקים מיצרים על פרקי ידיו סימנים אדומים. "מה?"
"אם אתה לא מכיר שום ארגון, מי מממן אותך, אה?" קולו קר ועל פניו עדיין חיוך מוזר.
"א...ף אחד" אוריאל משפיל מבט, בוהה באצבעותיו.
"רק מה? זה אידיאולוגיה?" מלגלג הגבוה.
"אני לא יודע מה אתם רוצים ממני, באמת." אצבעותיו רועדות.
"אתה בטוח? אנחנו יכולים לעזור לך להבין. זה לא יהיה נעים, אם אתה מבין אותי."
"אני מבטיח," הוא שוב בוכה "תסביר לי במה אני אשם. אני לא מחבל, לא פגעתי באף אחד."
"לא פגעת באף אחד?" חוזר אחריו החוקר עם סימן שאלה.
"כן" אוריאל לא יכול לנגב אל הפנים, הם רטובות כולם. אין לו סיכוי.

הדלת נפתחת, בחור צעיר מניח תיקיית קרטון על השולחן ויוצא. הגבוה פותח את התיקייה ומניח תמונה על השולחן. בחור בגובה ממוצע, רעמת תלתלים ועיניים ירוקות.
"מה אתו?"
"אני לא מכיר אותו" אוריאל צועק, גבו כואב והוא רק רוצה לשכב.
"תירגע" מסנן האיש. "אנחנו יודעים שאתה מכיר אותו, גם אם לא אישית. אין לך עניין להכחיש את זה."
"אבל אני לא." אוריאל מתעקש. "אני לא מכיר אותו ולא פגעתי באף אחד, זו טעות." אף אחד לא יאמין לו.
"נכון, לא פגעת בו פיזית" מסכים אתו הגבוה. "אבל אין לנו זמן לקטנות, ואם כן תשתף פעולה נוכל להכניס לפה כיסא נוסף."
סחרחורת שואבת אותו, רגליו רועדות, הגב שלו גם מאותת. "איך?" הוא מרגיש כאילו הוא צועק, בפועל לאוזניו מגיעה לחישה חלושה בלבד.
"רק תענה על כמה שאלות."

---

לבנון, מחנה פליטים.

הקומקום שורק. עומר מרים אותו, שופך את המים הרותחים לכוס. ריח חזק של קפה מרחיב לו את הנשימה. צליל קצר מהמחשב מפריע לו באמצע. הוא מניח את הכוס על השיש וניגש אל המחשב.
'הודעה התקבלה מאת חסן אבו שקירי' כך טוען המסך. הוא חורק שיניים, פותח את המייל.

"שקירי כבר גדל. אולי התמונה תשכנע אותך לבוא לראות אותו בגודל טבעי?" כתוב מעל תמונה של ילד יחף משחק עם תרנגולים.

עומר פותח את התמונה. מגדיל. העיניים של הילד שחורות. סוגר את התמונה, פותח חזרה את המייל. "הוא חמוד." הוא משיב לחסן. "אולי שבוע הבא." הוא סוגר את המחשב בטפיחה ונפנה לארוז כמה דברים לתוך תיק גב מאובק. שניה לפני שהוא סוגר את הרוכסן הוא דוחף את המחשב. הוא יצטרך אותו. הולך אל השיש, שופך את הקפה, משאיר שאריות בוץ בתחתית הכוס, שוטף את הכיור. "בי" הוא מפטיר אל הבית בשקט וסוגר את הדלת.

הזקן מקומה ראשונה יושב בחוץ, צופה בו בעניין. "הי" הוא מנפנף לו, מתניע את האופנוע. הוא היה פה.

עומר טס בכבישים, הרוח מרעידה את מעיל האופנוענים שלו. עיניים שחורות. זה לא מבשר טוב. המנוע מרעיש באוזניו קצת יותר ממה שהיה אמור להרעיש. הוא מצמצם עיניים מבעד לקסדה. חותך שמאלה, ידיו על הכידון. התרמיל נחבט לו בגב שוב ושוב. הכלי מתחיל להאט. הוא מנסה להגביר מהירות. אין לו הרבה זמן. האופנוע לא נשמע לו.

המהירות הולכת ופוחתת בהדרגה. האופנוע עוצר. עומר יורד ומתכופף אל הכלי. מאחורי השיחים שבצידי הכביש יוצאים חמישה גברים לבושים שחור. לבליטות שבאזור המותן אין שתי משמעויות. הוא מתרומם במהירות. האופנוע לא יעזור לו. מה כן? הוא מתחיל לרוץ לכיוון השני של הכביש. מהאדמה מתרוממים מולו שניים בבגדי הסוואה. מפילים אותו ארצה.

מישהו דורך לו על העורף, מצמיד את ראשו אל האספלט. טעם אבק ממלא את פיו. "הוא אצלינו." אומר מישהו בערבית. קושרים לו את הידיים מאחורי הגב. מישהו מרים אותו, זורק על רצפת טויוטה לבנה גדולה שמופיעה פתאום. החמושים נכנסים לרכב. שלושה זוגות רגליים מצמידות אותו לקרקעית. הרכב מתניע. הוא מנסה לזוז טיפה. האמצעי בועט בו. הוא משתנק. הרכב נוסע, עוצר בבת אחת. הראש שלו נחבט בכיסא. הוא מתערפל.
 

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ואווו מטורףף
קראתי בלי לנשום
סיפור מדהים!!
עלילה יפה ובנויה מושלם.
מחכים לפרק הבא!
יש פרק חדש באופק? אם כן, וגם אם לא, מחכים לו בקוצר רוח...
וואווווווו
כתיבה מעולה
מחכה להמשך!!!
תודה לכולם.
כבר מעלה פרק נוסף.
רק מזכירה לכם שאני מחכה לביקורת כי:
"מילים טובות מחממות את הלב, ביקורת מחממת את העלילה. " (אני;))
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צח

א מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיי שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ:ב הוֹדִיעַ יי יְשׁוּעָתוֹ לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ:ג זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ:ד הָרִיעוּ לַיי כָּל הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ:ה זַמְּרוּ לַיי בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה:ו בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יי:ז יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:ח נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ:ט לִפְנֵי יי כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים:
נקרא  3  פעמים

אתגר AI

ותשובה ותפילה וצדקה • אתגר 111

לוח מודעות

למעלה