נעשיתי מנהל! חלום חיי...

מוטי נאה · 29/10/17

שאפו על המינוי!

הגיע הזמן באמת שמישהו ירים את הכפפה ויהפוך את הפורום הספציפי למשהו שכיף להתהלך בו גם ביומיום (ולא רק כשתקף אותך השבץ כשכתבת כוסות יפות במקום כוסות יפים).

Natan Galant · 29/10/17

נכתב ע"י מוטי נאה:
שאפו על המינוי!

הגיע הזמן באמת שמישהו ירים את הכפפה ויהפוך את הפורום הספציפי למשהו שכיף להתהלך בו גם ביומיום (ולא רק כשתקף אותך השבץ כשכתבת כוסות יפות במקום כוסות יפים).

מוטי, ניתן לך 23 שעות עד שאתה מעלה לפה טור...
כולנו רוצים ראות חומרים שלך כאן.

מוטי נאה · 29/10/17

נכתב ע"י פנס בערפל:
מוטי, ניתן לך 23 שעות עד שאתה מעלה לפה טור...
כולנו רוצים ראות חומרים שלך כאן.

וואו... כזה דד ליין רצחני, ועוד בעונת המלפפונים החמוצים, זה יהיה קשה אני מניח.
אבל אם ישרה המשרה ותושרה ההשראה אז יאללה.

בנתיים העליתי טור עתיק יומין (יחסי, יחסי, הכל יחסי בחיים) שכתבתי עם היוודע דבר רציחתם של שלושת הנערים (מה הקשר??? תמיד טוב להתחזק באהבת חינם, זה לא יזיק, גם לא עולה כסף זה בחינם

)

ו'פנס בערפל' יקר, לא פתחתי אשכול מיוחד בשביל זה, יען יחשבו שהשתבשה דעתי כשהעלתה באוב טור עתיק שכזה, אז אם חושב הנך שטועה אנוכי, אז וואלה... ידך נטויה

על פרחים שנקטפו

הם היו שני אחים שנולדו בפולין, תאומים זהים כמו שתי טיפות מים, אהובים ואוהבים, מוותרים על כל משחק נחשק, בכדי שיוכל השני לשחק בו. משחקים בצוותא, לומדים יחדיו, הקהילה כולה התלחששה כי תאומים אלו, נשמה אחת בגוף מפוצל.

גדלו הם הוסיפו עוד ועוד שנים, למדו באותה הישיבה, ואז הגיע היום בו נישאו, בהפרש של שבוע אחד בלבד נישאו, והקימו את ביתם כל אחד בעיירת חותנו, כמובן שנכתבו מכתבים מלאי גיל וחדווה בין השניים והחיים המשיכו לזרום על מי מנוחות, אבל שלא כמו בדברים שהאדם כביכול מרגיש כי אחראי הוא על החלטותיו, בנושא המזל והגלגל לא הטיב עם האחד כמו עם השני, בזמן שאח אחד גילגל מליונים, פוטר משנהו מעבודה אחרי עבודה, בזמן שהראשון מיטיב ליבו במשתה בשר ויין, חטב השני עצים ביער וכל גופו דואב, כואב, ואז הגיע הכאב... הכעס... מה חושב הוא אחי, מדוע אני חייב לעבוד כל חיי, לאכול פת במלח, מים במשורה, והוא מיטיב ליבו בבשר אווזים, ויין בוטיק...

וכך נכנס הכאב, וצרב, וצרב, כארסו של עכנאי הוא נכנס, לא מותיר חלקה שאינה חרוכה, והייתה גדולה השנאה ששנא העני את אחיו העשיר, מאהבתו אותו כל ימי חייו.

***

האח העשיר מטבעו רחום היה, אך כאשר הוא ראה שהאח השני לא מתייחס למכתביו, וכמובן לכסף שהוא שולח לו מפעם לפעם, הבין כי זנבו של החתול השחור חזר לכשכש והוא חיפש היכן יוכל להטיל רפשו, נו... הפטיר האח, אם אחי אינו רוצה בקשר איתי מה לי כי אלחץ אותו לקיר, אני איני אתון, ואחי בכל אופן אינו בלעם. לא נביא היה ולא בן נביא היה שידע כי האח הפך לעני מרוד, על פי מכתביו הראשוניים היה נראה כי ההצלחה מאירה לו פנים, האח המתמרמר לא העז להזכיר את מר גורלו, וכי בושה חסרה לו.

***

עברו שנים על גבי שנים, ויום אחד הגיעה השמועה, בן העשיר התארס עב"ג בת הגביר קלמן מעיירת קלצענבורגענייר, השמחה ששררה בחווילתו של העשיר פרצה כל גבול וכטוב ליבו בשמחה, גמר אומר בליבו "אולי הגיע הזמן, להשלים... להשלים עם אח שלי, אשר כועס עלי כל כך ממש בלי שאני יבין אותו".

ממחשבה למעשה, הוא התיישב לכתוב מכתב מלא בשירות ותשבחות, בו הוא מזמין את אחיו לחתונת בנו בכורו, החתונה תתקיים הוא מבשר במכתבו "ברחבת כיכר העיירה", הוא צירף למכתב סכום כבד של מזומנים לתשלום הוצאות האכסניה והנסיעות, בגדים נאים כיאה לאחי המחותן, ועבר לארגון החתונה הגדולה.

***

לאחר שעות מספר הגיע המכתב אל האח העני, לקראת לילה, עת חוזר הוא עייף ממלאכת חטיבת העצים, אך ראה את השליח הבין מיד מהו תוכן המכתב, בכעס גדול טרק את הדלת על פני השליח, והלך לישון מלא בזעם...

יום החתונה הגיע, והאח העני לא מתייחס, הוא מבכר להתעלם מהחתונה כאילו לא הייתה, בשעת צהריים הוא כבר נכנס למיטתו מעדיף שהיא תבלע אותו מאשר להתחבט עם מצפונו, אך לא... בליבו עדיין מפעמת הנקודה, האש, אחים בדם...

עוד רוחו בו, עם בגדיו הבלויים, הוא מקפץ ומנתר, מוציא את כל חסכונותיו, שוכר עגלה, ואץ רץ לדרך, הוא מגיע באמצע הריקודים, ובבכי נופל לחיק אחיו, האח העשיר, לא נבהל ממראה אחיו על בגדיו העשויים תלאי על גבי תלאי, אך הוא לא מתאפק, ובבכי החרישי הוא אומר, להגיע לחתונה הגעת, ובאמת אני כל כך שמח, אך...

מדוע?

מדוע עם הבגדים הבלויים האלה?

מדוע...

והשאלה נותרה תלויה...

***

בשבוע זה התבשרנו בשורת איוב, התבשרנו כי רוצחים שפלים צמאי דם, רצחו שלושה בחורי ישיבות את אייל נפתלי וגיל-עד הי"ד, נערים צעירים בשיא פריחתם.

כאשר אני אישית התבשרתי בבשורה המרה הזו, הייתי במתחם יש ברמה א' שבבית שמש, קול טרטור הקופות התדמה עלי באותה שעה לצפצוף המוניטור בבית החולים.

הכל נדם. הלב היהודי התעורר בלב כולם!!! כל גווני הקשת נאלמו, מגלגלים עגלותיהם בחולשה, פיהם קמוץ, מנסה לאצור דמעות, לעצור אותם, כשהם מתפלחות להם בין חרכי העינים.

לא, לא ראיתי הבדל, מי, מה... כיפות צבעוניות שחורות ושקופות. כולנו עמדנו שם ובכינו את בכי שלושת האימהות שפרחיהם נקטפו באחת, החומות התנפצו, הלבנים קרסו בזו אחר זו. היה שם דבר אחד בלבד "אהבת ישראל".

אבל אני שואל את עצמי, למה??? למה??? מדוע האהבה הזו חייבת לקבל ביטוי רק במקרים כאלה טראגיים...

מדוע?

מדוע עם הבגדים הבלויים האלה?

מדוע...

והשאלה נותרה תלויה...

פנינה ריימונד · 29/10/17

נכתב ע"י מוטי נאה:
ו'פנס בערפל' יקר, לא פתחתי אשכול מיוחד בשביל זה, יען יחשבו שהשתבשה דעתי כשהעלתה באוב טור עתיק שכזה, אז אם חושב הנך שטועה אנוכי, אז וואלה... ידך נטויה

וואו!!!
אני לא מנהלת כאן, אבל זה פשוט חייב אשכול בנפרד!
במיוחד שזהו הפוסט הראשון... (קראו לו "שיתוף"...)

Natan Galant · 29/10/17

נכתב ע"י מוטי נאה:
וואו... כזה דד ליין רצחני, ועוד בעונת המלפפונים החמוצים, זה יהיה קשה אני מניח.
אבל אם ישרה המשרה ותושרה ההשראה אז יאללה.

בנתיים העליתי טור עתיק יומין (יחסי, יחסי, הכל יחסי בחיים) שכתבתי עם היוודע דבר רציחתם של שלושת הנערים (מה הקשר??? תמיד טוב להתחזק באהבת חינם, זה לא יזיק, גם לא עולה כסף זה בחינם )

ו'פנס בערפל' יקר, לא פתחתי אשכול מיוחד בשביל זה, יען יחשבו שהשתבשה דעתי כשהעלתה באוב טור עתיק שכזה, אז אם חושב הנך שטועה אנוכי, אז וואלה... ידך נטויה

על פרחים שנקטפו

הם היו שני אחים שנולדו בפולין, תאומים זהים כמו שתי טיפות מים, אהובים ואוהבים, מוותרים על כל משחק נחשק, בכדי שיוכל השני לשחק בו. משחקים בצוותא, לומדים יחדיו, הקהילה כולה התלחששה כי תאומים אלו, נשמה אחת בגוף מפוצל.

גדלו הם הוסיפו עוד ועוד שנים, למדו באותה הישיבה, ואז הגיע היום בו נישאו, בהפרש של שבוע אחד בלבד נישאו, והקימו את ביתם כל אחד בעיירת חותנו, כמובן שנכתבו מכתבים מלאי גיל וחדווה בין השניים והחיים המשיכו לזרום על מי מנוחות, אבל שלא כמו בדברים שהאדם כביכול מרגיש כי אחראי הוא על החלטותיו, בנושא המזל והגלגל לא הטיב עם האחד כמו עם השני, בזמן שאח אחד גילגל מליונים, פוטר משנהו מעבודה אחרי עבודה, בזמן שהראשון מיטיב ליבו במשתה בשר ויין, חטב השני עצים ביער וכל גופו דואב, כואב, ואז הגיע הכאב... הכעס... מה חושב הוא אחי, מדוע אני חייב לעבוד כל חיי, לאכול פת במלח, מים במשורה, והוא מיטיב ליבו בבשר אווזים, ויין בוטיק...

וכך נכנס הכאב, וצרב, וצרב, כארסו של עכנאי הוא נכנס, לא מותיר חלקה שאינה חרוכה, והייתה גדולה השנאה ששנא העני את אחיו העשיר, מאהבתו אותו כל ימי חייו.

***

האח העשיר מטבעו רחום היה, אך כאשר הוא ראה שהאח השני לא מתייחס למכתביו, וכמובן לכסף שהוא שולח לו מפעם לפעם, הבין כי זנבו של החתול השחור חזר לכשכש והוא חיפש היכן יוכל להטיל רפשו, נו... הפטיר האח, אם אחי אינו רוצה בקשר איתי מה לי כי אלחץ אותו לקיר, אני איני אתון, ואחי בכל אופן אינו בלעם. לא נביא היה ולא בן נביא היה שידע כי האח הפך לעני מרוד, על פי מכתביו הראשוניים היה נראה כי ההצלחה מאירה לו פנים, האח המתמרמר לא העז להזכיר את מר גורלו, וכי בושה חסרה לו.

***

עברו שנים על גבי שנים, ויום אחד הגיעה השמועה, בן העשיר התארס עב"ג בת הגביר קלמן מעיירת קלצענבורגענייר, השמחה ששררה בחווילתו של העשיר פרצה כל גבול וכטוב ליבו בשמחה, גמר אומר בליבו "אולי הגיע הזמן, להשלים... להשלים עם אח שלי, אשר כועס עלי כל כך ממש בלי שאני יבין אותו".

ממחשבה למעשה, הוא התיישב לכתוב מכתב מלא בשירות ותשבחות, בו הוא מזמין את אחיו לחתונת בנו בכורו, החתונה תתקיים הוא מבשר במכתבו "ברחבת כיכר העיירה", הוא צירף למכתב סכום כבד של מזומנים לתשלום הוצאות האכסניה והנסיעות, בגדים נאים כיאה לאחי המחותן, ועבר לארגון החתונה הגדולה.

***

לאחר שעות מספר הגיע המכתב אל האח העני, לקראת לילה, עת חוזר הוא עייף ממלאכת חטיבת העצים, אך ראה את השליח הבין מיד מהו תוכן המכתב, בכעס גדול טרק את הדלת על פני השליח, והלך לישון מלא בזעם...

יום החתונה הגיע, והאח העני לא מתייחס, הוא מבכר להתעלם מהחתונה כאילו לא הייתה, בשעת צהריים הוא כבר נכנס למיטתו מעדיף שהיא תבלע אותו מאשר להתחבט עם מצפונו, אך לא... בליבו עדיין מפעמת הנקודה, האש, אחים בדם...

עוד רוחו בו, עם בגדיו הבלויים, הוא מקפץ ומנתר, מוציא את כל חסכונותיו, שוכר עגלה, ואץ רץ לדרך, הוא מגיע באמצע הריקודים, ובבכי נופל לחיק אחיו, האח העשיר, לא נבהל ממראה אחיו על בגדיו העשויים תלאי על גבי תלאי, אך הוא לא מתאפק, ובבכי החרישי הוא אומר, להגיע לחתונה הגעת, ובאמת אני כל כך שמח, אך...

מדוע?

מדוע עם הבגדים הבלויים האלה?

מדוע...

והשאלה נותרה תלויה...

***

בשבוע זה התבשרנו בשורת איוב, התבשרנו כי רוצחים שפלים צמאי דם, רצחו שלושה בחורי ישיבות את אייל נפתלי וגיל-עד הי"ד, נערים צעירים בשיא פריחתם.

כאשר אני אישית התבשרתי בבשורה המרה הזו, הייתי במתחם יש ברמה א' שבבית שמש, קול טרטור הקופות התדמה עלי באותה שעה לצפצוף המוניטור בבית החולים.

הכל נדם. הלב היהודי התעורר בלב כולם!!! כל גווני הקשת נאלמו, מגלגלים עגלותיהם בחולשה, פיהם קמוץ, מנסה לאצור דמעות, לעצור אותם, כשהם מתפלחות להם בין חרכי העינים.

לא, לא ראיתי הבדל, מי, מה... כיפות צבעוניות שחורות ושקופות. כולנו עמדנו שם ובכינו את בכי שלושת האימהות שפרחיהם נקטפו באחת, החומות התנפצו, הלבנים קרסו בזו אחר זו. היה שם דבר אחד בלבד "אהבת ישראל".

אבל אני שואל את עצמי, למה??? למה??? מדוע האהבה הזו חייבת לקבל ביטוי רק במקרים כאלה טראגיים...

מדוע?

מדוע עם הבגדים הבלויים האלה?

מדוע...

והשאלה נותרה תלויה...

צודקת לגמרי.
תפתח אשכול חדש, עם כותרת מתאימה...

מדהים.

עדיאל · 30/10/17

מרטיט לבבות, מחזק, כובש, תובע, דורש, מייסר. ומה לא בעצם.
כל כך נכון.

מקור המשל, אגב, הוא סיפור שסיפר הרה"ק מרוזין לחסידו שסרח, שנים ע"ג שנים חלפו עד שפגש לפתע עגלת חסידים נוסעת לשמוח בשמחת רבם מרוזין, געגועיו תכפו/תקפו עליו וקפץ על העגלה להצטרף עמם, וכך, עם בגדיו הגויים/הצואיים, הגיע לשמוח בשמחת רבו, אשר שמח עמו במאד-מאד, אך הצר על מראהו, ופתח במשל זה פיו.

מוטי נאה · 30/10/17

אכן, אכן.
את הסיפור אני מכיר משיר מפורסם של הזמר מיכאל שניצלער בדיסק 'די נשמה פלאם'.
ושם אכן מסופר הסיפור כנ"ל.

vhsvchch · 30/10/17

כמה חברים יש לנו היום בקהילה כבר?

vhsvchch · 31/10/17

נו??? אולי מישהו יודע????????

גרונים · 31/10/17

נכתב ע"י הרהור עמוק:
נו??? אולי מישהו יודע????????

כבוד המנהל מר 'פנס בערפל' הטיל עירפול מלא על המידע בענין כמות חברי קהילתנו הק'.
בנתיים זה בגדר סוד כמוס...

Natan Galant · 31/10/17

לא חושב שיש ערפול, כרגע בסביבות 60 חברים. לא ממש ספרתי ויותר חשוב לי האיכות מאשר הכמות.

Natan Galant · 31/10/17

תופס טרמפ על האשכול:
העליתי בס"ד את כללי הפורום בצורה מסודרת וברורה, לעיונכם...
שמרתי כמובן את האשכול הקודם ובו הערותיכם המועילות, ראו שם.
נעלתי את האשכול החדש על מנת לשמור על המקום.

שלכם בהכנעה, פנס.

גרפולוג · 31/10/17

נכתב ע"י פנס בערפל:
תופס טרמפ על האשכול:
העליתי בס"ד את כללי הפורום בצורה מסודרת וברורה, לעיונכם...
שמרתי כמובן את האשכול הקודם ובו הערותיכם המועילות, ראו שם.
נעלתי את האשכול החדש על מנת לשמור על המקום.

שלכם בהכנעה (ההבלטה לא במקור), פנס.

בשעה טובה ומווווצלחת, נותרה רק ההכנעה שאין בה מן ה'גב איי'....
יישר כח @פנס בערפל מנהלנו המסור.
קראתי, ונהנתי מהרשמיות שעטפה את המילים.

ותודה על הביקורת דלהלן...

Natan Galant · 31/10/17

@גרפולוג
שמע, באמת אכפת לי שאנשים לפעמים יורדים לגופו של כותב.
חשוב לי שאנשים ישמרו על נכבדות בתגובות, ויקחו בחשבון שלא תמיד הקורא מבין את ההומור.

אני סבור אישית שאף אחד לא אוהב הומור על חשבונו.

Tweenset · 1/11/17

נכתב ע"י מוטי נאה:
וואו... כזה דד ליין רצחני, ועוד בעונת המלפפונים החמוצים, זה יהיה קשה אני מניח.
אבל אם ישרה המשרה ותושרה ההשראה אז יאללה.

בנתיים העליתי טור עתיק יומין (יחסי, יחסי, הכל יחסי בחיים) שכתבתי עם היוודע דבר רציחתם של שלושת הנערים (מה הקשר??? תמיד טוב להתחזק באהבת חינם, זה לא יזיק, גם לא עולה כסף זה בחינם )

ו'פנס בערפל' יקר, לא פתחתי אשכול מיוחד בשביל זה, יען יחשבו שהשתבשה דעתי כשהעלתה באוב טור עתיק שכזה, אז אם חושב הנך שטועה אנוכי, אז וואלה... ידך נטויה

על פרחים שנקטפו

הם היו שני אחים שנולדו בפולין, תאומים זהים כמו שתי טיפות מים, אהובים ואוהבים, מוותרים על כל משחק נחשק, בכדי שיוכל השני לשחק בו. משחקים בצוותא, לומדים יחדיו, הקהילה כולה התלחששה כי תאומים אלו, נשמה אחת בגוף מפוצל.

גדלו הם הוסיפו עוד ועוד שנים, למדו באותה הישיבה, ואז הגיע היום בו נישאו, בהפרש של שבוע אחד בלבד נישאו, והקימו את ביתם כל אחד בעיירת חותנו, כמובן שנכתבו מכתבים מלאי גיל וחדווה בין השניים והחיים המשיכו לזרום על מי מנוחות, אבל שלא כמו בדברים שהאדם כביכול מרגיש כי אחראי הוא על החלטותיו, בנושא המזל והגלגל לא הטיב עם האחד כמו עם השני, בזמן שאח אחד גילגל מליונים, פוטר משנהו מעבודה אחרי עבודה, בזמן שהראשון מיטיב ליבו במשתה בשר ויין, חטב השני עצים ביער וכל גופו דואב, כואב, ואז הגיע הכאב... הכעס... מה חושב הוא אחי, מדוע אני חייב לעבוד כל חיי, לאכול פת במלח, מים במשורה, והוא מיטיב ליבו בבשר אווזים, ויין בוטיק...

וכך נכנס הכאב, וצרב, וצרב, כארסו של עכנאי הוא נכנס, לא מותיר חלקה שאינה חרוכה, והייתה גדולה השנאה ששנא העני את אחיו העשיר, מאהבתו אותו כל ימי חייו.

***

האח העשיר מטבעו רחום היה, אך כאשר הוא ראה שהאח השני לא מתייחס למכתביו, וכמובן לכסף שהוא שולח לו מפעם לפעם, הבין כי זנבו של החתול השחור חזר לכשכש והוא חיפש היכן יוכל להטיל רפשו, נו... הפטיר האח, אם אחי אינו רוצה בקשר איתי מה לי כי אלחץ אותו לקיר, אני איני אתון, ואחי בכל אופן אינו בלעם. לא נביא היה ולא בן נביא היה שידע כי האח הפך לעני מרוד, על פי מכתביו הראשוניים היה נראה כי ההצלחה מאירה לו פנים, האח המתמרמר לא העז להזכיר את מר גורלו, וכי בושה חסרה לו.

***

עברו שנים על גבי שנים, ויום אחד הגיעה השמועה, בן העשיר התארס עב"ג בת הגביר קלמן מעיירת קלצענבורגענייר, השמחה ששררה בחווילתו של העשיר פרצה כל גבול וכטוב ליבו בשמחה, גמר אומר בליבו "אולי הגיע הזמן, להשלים... להשלים עם אח שלי, אשר כועס עלי כל כך ממש בלי שאני יבין אותו".

ממחשבה למעשה, הוא התיישב לכתוב מכתב מלא בשירות ותשבחות, בו הוא מזמין את אחיו לחתונת בנו בכורו, החתונה תתקיים הוא מבשר במכתבו "ברחבת כיכר העיירה", הוא צירף למכתב סכום כבד של מזומנים לתשלום הוצאות האכסניה והנסיעות, בגדים נאים כיאה לאחי המחותן, ועבר לארגון החתונה הגדולה.

***

לאחר שעות מספר הגיע המכתב אל האח העני, לקראת לילה, עת חוזר הוא עייף ממלאכת חטיבת העצים, אך ראה את השליח הבין מיד מהו תוכן המכתב, בכעס גדול טרק את הדלת על פני השליח, והלך לישון מלא בזעם...

יום החתונה הגיע, והאח העני לא מתייחס, הוא מבכר להתעלם מהחתונה כאילו לא הייתה, בשעת צהריים הוא כבר נכנס למיטתו מעדיף שהיא תבלע אותו מאשר להתחבט עם מצפונו, אך לא... בליבו עדיין מפעמת הנקודה, האש, אחים בדם...

עוד רוחו בו, עם בגדיו הבלויים, הוא מקפץ ומנתר, מוציא את כל חסכונותיו, שוכר עגלה, ואץ רץ לדרך, הוא מגיע באמצע הריקודים, ובבכי נופל לחיק אחיו, האח העשיר, לא נבהל ממראה אחיו על בגדיו העשויים תלאי על גבי תלאי, אך הוא לא מתאפק, ובבכי החרישי הוא אומר, להגיע לחתונה הגעת, ובאמת אני כל כך שמח, אך...

מדוע?

מדוע עם הבגדים הבלויים האלה?

מדוע...

והשאלה נותרה תלויה...

***

בשבוע זה התבשרנו בשורת איוב, התבשרנו כי רוצחים שפלים צמאי דם, רצחו שלושה בחורי ישיבות את אייל נפתלי וגיל-עד הי"ד, נערים צעירים בשיא פריחתם.

כאשר אני אישית התבשרתי בבשורה המרה הזו, הייתי במתחם יש ברמה א' שבבית שמש, קול טרטור הקופות התדמה עלי באותה שעה לצפצוף המוניטור בבית החולים.

הכל נדם. הלב היהודי התעורר בלב כולם!!! כל גווני הקשת נאלמו, מגלגלים עגלותיהם בחולשה, פיהם קמוץ, מנסה לאצור דמעות, לעצור אותם, כשהם מתפלחות להם בין חרכי העינים.

לא, לא ראיתי הבדל, מי, מה... כיפות צבעוניות שחורות ושקופות. כולנו עמדנו שם ובכינו את בכי שלושת האימהות שפרחיהם נקטפו באחת, החומות התנפצו, הלבנים קרסו בזו אחר זו. היה שם דבר אחד בלבד "אהבת ישראל".

אבל אני שואל את עצמי, למה??? למה??? מדוע האהבה הזו חייבת לקבל ביטוי רק במקרים כאלה טראגיים...

מדוע?

מדוע עם הבגדים הבלויים האלה?

מדוע...

והשאלה נותרה תלויה...