הנושאים החמים
הנושאים החמים
מתרגשת לפרסם את סיפור ההשגחה האחרון מסוף שבוע.
מרגישה שהסיפורים התחילו לקפוץ עלי בהמוניהם, מאז שהחלטתי לכתוב אותם ובפרט כאן בפורום החביב הזה.
זה פשוט מחזק אותי ההתבוננות הזו אחורה. מקווה שאי מי מכם יתחזק איתי ביחד. ואולי מהכוח של הקוראים- של המענה והעידוד- זה נהיה לי קולח כל כך. בלע"ה, שה' תמיד ייתן לי השגחות סביבי שנראה אותו מחייך אלינו, כי הוא רק מחכה שנחפש ונסתכל אליו.
מקווה שזה בסדר לפרסם בתדירות גבוהה, אם לא- תגידו לי. ואת הסיפורים הקודמים אפשר פשוט למחוק.
תודה רבה! נקודת אמת.
נעלים שנותנת מענה
היא שאלה, אז התלוננתי. לא חשבתי הרבה. לא על כך שיום חמישי היום, ולא על כך שהשבת הקפואה שלי מחכה שאפשיר אותה לתוך סירים נותני משמעות, ובטח לא על כך שטיול ספונטני לעיר משמעו בית שיישאר על עומדו ללא יד מכוונת עוד שעתיים לפחות, זמן איכות יקר מאוד שמוקדש לו פעם אחת בשבוע ולא יותר.
פשוט התלוננתי שהמגפיים היקרות להחריד משנה שעברה, לא שוות את הכסף, והן אפילו מעיזות להציק לפעמיים בעליות. אמי לקחה זו באופן אישי וגררה אותי אחריהם לחנות של סיגי! אני ביקשתי מגפים? סליחה!! יש לי כבר זוג! הן טובות, מצוינות אפילו, רק תנו לי לבשל שבת. ובטח גם לסיגי לא יהיו נעליים משעממות מהסוג שנלבש אצלי. אמא לא ויתרה.
"השבת תחכה, אני אעזור לך. את באה איתנו! אני אקנה, אלי יקנה וגם את תקני!" ההתלהבות מקניית מגפים לא נחוצות בסדר סיטונאי שכזה קצת התמיה אותי ובפרט שכל זוג עולה כמו שלוש בחנות רגילה, נדמה לי שידעתי את הסיבה האמיתית.
"תגידי אמא, את באמת צריכה מגפים או שפשוט מתחשק לך לפגוש את סיגי?" לשמע שמה של זו, התעוררה אימי בפרץ התלהבות מחודש.
"אוי, סיגי, אין כמו סיגי בעולם! בטח שאני שמחה לפגוש את סיגי, אשה מיוחדת, נשמה אמיתית, אבל כן, אני צריכה נעלים, כלומר- מגפיים יפות נוחות וטובות" כנראה שמשהו לא היה מספיק צריך כאן כי אחרי שניה הוסיפה "אומנם הן נראות טוב עדיין, אבל אם אנחנו כבר כאן, אז בואי ונראה אולי יש משהו טוב? וחוץ מזה לא יכול להיות שאת תסבלי כך! את חייבת שיהיה לך נוח, את הולכת ברגל כל יום, ואת צריכה ללכת בנוחות!". כתגובה התלוננתי מידית על התלונה הקודמת: "אוי אמא, לא התכוונתי ממש, זה לא בדיוק לא נוח, אל תעשי עסק, באמת הכל טוב! טוב מידי!'" אמי כאילו לא שמעה, מבטה היה ממוקד עתה באלי שצעד מעדנות לפנינו, ובשקט סיננה "אני לא יכולה לסבול את הזוג האחרון שהוא קנה. תגידי לי, מזה החורים האלו? והצבע החרדלי הזה.. חייבים למצוא לו משהו יותר מענטש, הבחור כמעט בשידוכים!"
הנעלים של אלי הבריקו בחרדליותן על ריצפת האספלט מוסיפות נופך למכנסים הירקרקים והחולצה הכחולה. אין מה לומר, לאחרונה פיתח אלי תרבות לבוש שאינה ברורה לאיש מאיתנו חוץ מלו עצמו, ונראה שהוא נהנה להפתיע כל פעם מחדש.
נכנסו לחנות הצנועה חיצונית אך היקרה פחד, "נעלי שלום" שמה. שלום הוא הבעל של סיגי, ויש לו תעודת "אומן" המתנוססת בקדמת החנות, הוא מכין מדרסים ונעלי איכות ללקוחות כואבים במיוחד, אשתו סיגי מוכרת בזמן זה נעלים, במחיר איכותי במיוחד ללקוחות שלא מוותרים על נוחות. אם תגידו יקר? זה משתלם. אלו נעלים שנותנת לך מענה. מצטטת לכל המעוניין. זוג נעליים כאלו, ואתה מסודר, גם יופי וגם אופי, והעיקר- נוחות! אין לזה מחיר. אמא שלי מסכימה בכל לב, ועוד יותר נהנית מהיחס הלבבי והמפרגן של סיגי.
וכך ההסכם ממשיך, אמי נטשה בהדרגתיות את כל חנויות הנעלים ברמת גן ועברה לקנות רק אצלנו במדרחוב הקטן והצנוע, אצל סיגי שלה, וסיגי מצידה לא מאכזבת בסחורה משובחת והיצע גדול ומתאים מלווה ביחס אישי חם.
הפגישה הייתה לבבית כתמיד, לכאורה אין שום מכנה משותף בין אמי הלבושה פאה ושומרת תורה ומצוות לבין סיגי הזו המסורתית, חילונית למראה, אבל זר לא יבין את שפת הלב, וסיגי מצאה שפת לב לכל סוגי האנושות בכלל, חרדים כחילונים מגיעים לחנות ונהנים מהלב הרחב שלה ומתבונתה בוקעת המגזרים, ובעיקר מהעין הטובה בה היא רואה כל אחד שנכנס. לסיגי יש משנה סדורה על יחסי אנוש תקינים. היא מתנגדת בעקשנות לכל מכשיר אלקטרוני מנטרל אנושיות כפי שמכנה את האיפונים לסוגיהם, אפילו פלאפון פשוט אין לה. רק טלפון קווי שמצלצל בחדר השני באין עונה. למה צריך את כל הרעש המצפצף הזה כשאפשר להסתכל אחד לשני בעיניים ולהבין הכל? ואם יש ניסים ונפלאות שם בפנים, הרי היא סיגי, מאושרת עד מאוד בחיה כפי שהם כעת ואין לה צורך בתוספות מרתקות. תודה ולהתראות! היא מודה במתק שפתיים לכל דורשי טובתה, אני מסתדרת, באמת שלא צריך כלום, תודה.
עתה סיגי התבוננה בבחור החמודות בעל החולצה הכחולה ונעלי החרדל שעמד סמוך לאמי ורוותה נחת אמיתית "זה הבן שלך? מה את אומרת, חמד!! חמד של בחור בלי עין הרע טפווו" החמד התפתל בהתפדחות קלה מחייך חיוך מנומס "גם לי יש בחור בבית, כפרה עליו, חמוד כזה, רק שיהיו לי בריאים! הוא והבנות.. ושאלוקים ישמור לי עליהם, עם כל הרעיונות שלהם, רק שישמור!" סיגי חוזרת מהניתוק וממשיכה בענייניות: "אז מה היום אסנתוש, הא? מה אנחנו מחפשים, לחמד? לך?"
"היום אנחנו צריכים מגפיים לי ולבת שלי (אל תדאגו, סיגי התייחסה לבבית גם אליי, ונדלג על כך כעת) ונעלים לחמד שלנו, משהו טוב אולי נתחיל איתו!"
בעוד סיגי מציעה נעליים, סרקנו בעיננו את החנות הססגונית. אם פעם נעלי איכות היו נוחות וזהו, היום הן גם יפות, ויופי זה עניין של טעם, שהולך ומדרדר לדעתי בקצב ירידת הדורות לפחות. צבעים חסרי שחר ודגמים מגוחכים להחריד נפרשו על כל קירות החנות. אחי דווקא התלהב הוא אחז בידו נעל שנראה שמישהו דרך עליה בכוונה. "תגיד אתה רציני?" שאלתי אותו בזעזוע קל "לא, סתם הסתכלתי אבל תראי את זאתי שם" החווה דעתו על נעל בורדו-שחור עם שרוכים אפורים. "היא לא מעוררת השראה?" אמי נלחצה שכמעט כלתה עליה הרעה עם עוד יצירת מופת ורמזה לסיגי להציע את החומות שנראו אנושיות יותר. סיגי לא אכזבה "אתה נראה לי בחור רציני, יש לי כאן משהו שלא תוכל לסרב לו" אחי הרים את החומות ובחן אותן מכל הכיוונים אחר לבש את אותן. "זה של איכרים, אלו נעלי עבודה בכלל!" סיגי התלהבה ועלתה על הגל "בטח נעלי עבודה, הכי טובות שיש, לעבודה, לפנאי, ללימודים. נעלים שנותנות מענה אמיתי! לא תתחרט, תנעל תנעל!" אלי לא התלהב, "אני לא איכר, ובקושי עובד, לכן אני מחפש משהו אחר. למשל כמו אולי אלו שם, הבורדו האלו" אמי תקעה בסיגי מבט רב משמעות שגרם למילות השבח לזוג הבורדו להיהפך להסתייגות קלה "אני לא יודעת אם יש לי את המידה שלך אדון צעיר, בזוג הנחמד שם למעלה, אבל המתן קמעה אני כבר חוזרת" לפני שאחי הספיק לומר מילה סיגי שבה ובידה קופסה, היא תחבה לו אותה בחיוך צופן סוד. "אלו הן הדובדבן שבקצפת, תפתח לאט, זה של ספודיק!" אלי התרשם מהמילה האחרונה ופתח את הקופסא החומה, נעלים אפורות ומרשימות שכבו שם בפנים.
"נחמד מאוד" אמר אלי וחלץ את נעלי האיכר הקודמות
"רק נחמד?" נעלבה סיגי בשביל הנעלים. "אלו נעלים שהולכות היום, זו המילה האחרונה, נעלים של.."
"אומן" לחשה אמי היישר לאוזנה של סיגי
"נעלים של אומן, הכי אומן שיכול להיות, אוהו איזה אומן! חזקות, נוחות, וגם, שים לב לצבע שלהם, ממש אומנותי"
עכשיו עמד אלי מול המראה ובחן את נעלי האומן החדשות
"מה הצבע שלהם באמת?" תהה
"תלוי מה אתה לובש, הן מחליפות מראה, משהו לא רגיל. הנה עם המכנס הירוק שלך הן נראות כחול- אפור, אך אם תלבש מכנסים חומות- יראו אפורות ירקרקות, תאמין לי, אין דברים כאלו!"
אלי נראה מתרשם, סיגי הוסיפה עוד כמה מילות עידוד וכבר שקעה בכורסאות המיוחדות לשיחות הנפש, היא ואמי גם יחד, משאירה את אלי על גל ההצלחה מחליף הצבעים.
אמי שכחה את הצורך במגפיים דחופים, ואני לא ראיתי שום מגף הראויה ללבישה, אי לכך, הזמן עבר בנעימים, כמעט וקמנו לשלם, והנה, אישה כבת 45 מתולתלת ונעימת סבר, נכנסה לחנות עם קופסת נעלים חתומה "סיגי, מה נשמע?"
סיגי נפנתה אליה עם החיוך והחום המזמין, לראות על מה חזרה הלקוחה עם הנעלים שקנתה שבוע שעבר.
אמי התבוננה בה. היא הייתה מוכרת. לפתע פלטה:
"אתי??"
"כן, נכון! מי את?" הסתובבה לאמי פוערת זוג עיניים ירוקות ותמהות.
"אני אסי, אוסנת קורצ'ק זוכרת?!"
"אסי?! לא זוכרת.."
"את אחות של מרים חברה שלי!" הוסיפה אמי מנסה לעורר את הזיכרון
"נכון! אבל מי את?" אימצה אתי עיניה אמץ היטב "האם אנחנו מכירות?" ביררה
"את היית ילדה קטנה בת שלוש שהכרנו, הייתי באה אליכם המון, כל הילדות עברנו ביחד, מרים ואני, הייתי עושה לך צמות, ועוזרת למרים לשמור עליך במגרש, איזה הורים היו לכם! אצילי נפש כאלו.. ועדיין?"
"אסי!! אוי.. אסי מרחוב החלוצים! עכשיו אני נזכרת! שיחקת עם מרים כדורגל במגרש, אוי! וודאי! אסי. וההורים.." החלישה קולה "אבא ואמא כבר הלכו, הלכו מזמן.."
חיבוק נרגש, ובירורים שונים החלו, בחסדי ה' אמי חזרה בתשובה, ויש לה ארבעה ילדים, אתי לעומת זאת, מאמינה, מזה מאמינה, אין מילים לאמונה שלה! הכל ממנו ואין עוד מלבדו. ב"ה יש לה שלושה ילדים מדהימים, הגדול ביניהם התחתן ואפילו נכדה יש. איזה מותק, בלי עין הרע, טפו! וחבל שאין לה פלאפון, הייתה מראה לאמי תמונות..
סיגי עומדת בצד עם קופסת הנעלים נהנית מהנוסטלגיה המתגלה למול עיניה. השגחה שכזו! סופקת כף. אמא שלי נסחפת אחורה בזמן. ואתי מתפוררת עם כל זיכרון עולה.
"איזה קוסקוס אמא שלך הייתה מכינה, תמיד נתנה גם לי, ואת.. היית כזו מתוקה, נשארת אותו הדבר. כמה פינקו אותך כולם. בת הזקונים"
"נכון.. הייתי הקטנה עכשיו כבר גדלתי.."
"איזה הורים היו לך" נזכרה שוב אמי. הדמעות הקטנות שהיו במעמקי העיניים פרצו ללא מעצור. הן בכו שם כולן, איתי, שגדלה והיא כבר סבתא בעצמה, ואמא שלי, שהספיקה לחזור בתשובה ולעזוב את כל העולם ההוא מאחור אבל ברגע אחד חוזרת לשם נזכרת בנקודות אור שנשארו לנצח נצחים בליבה..
"איזה אנשים פשוטים וחמים" "נכון" מאשרת אתי ובוכה.
"איזה הכנסת אורחים" "אין מה לומר" מסכימה אתי "כולם מציינים את זה, כולם"
"והלבביות" הלב של שתיהן נמס והן החלו מתייפחות, בעלה של אתי, יהודי צנום ומאפיר, נכנס מנופף אייפון גדול בידו "אתי? מה קורה? מצאתי אותו מאחורה, שוב זרקת אותו בין הדלת למושב, למה את לא חוזרת" עכשיו שם לב שהאווירה הייתה נרגשת ורווית דמעות. "ולמה את בוכה?!" קרא בהלם אמיתי. "מה עשיתם לאשתי" פנה לאשמות, קרי אמי וסיגי המוכרת.
"אוי רונן, אל תשאל. זו אסי! חברה של מרים, היא הכירה את ההורים.. היא הייתה בת בית אצלנו היא זיהתה אותי מגיל שלוש, היית מאמין?!"
רונן נראה שבע רצון. הוא נרגע באחת ואמר "אישה רגישה יש לי, אלוקים ישמור אותה, אישה רגישה מאוד"
השיחה הערה המשיכה והדמעות איתן. אמי ניסתה למחות דמעותיה אבל הן המשיכו לזלוג בעיקשות מפליאה.
"תגידי, על מה אנחנו בוכות?" הצטרפו דמעותיה של סיגי שהחלו לזלוג גם ודרשו את שלהן.
"אנחנו בוכות על הטוב שהיה" אמרה אתי.
"אנחנו בוכות על טוב שנשאר תמיד" הוסיפה אמי.
"מה שעשו ההורים, הטוב שהם נתנו לי, לך ולעולם, זה נשאר לנצח, והדמעות האלו.. אלו הדמעות לגאולה השלמה, של כל הטוב של כולנו, אלו דמעות שבונות את הבית הקדוש, את בית המקדש" אתי התרגשה מהדיבור האחרון וחיבקה בעוז את אמי.
אני ואלי הרגשנו מיותרים בתפאורה המרגשת הזו, ויצאנו החוצה.
"תגיד אלי, אתה שם לב, שכל החילונים האלו מדברים עם המילים שלנו?
ב"ה ובלי נדר, בלי עין הרע וכפרה עליך, מילים של אמונה, איך זה ככה?"
"לא יודע" אמר אלי, "מי אמר שחרדים מדברים ככה?"
"מה הם לא מדברים ככה?"
"בכזו התלהבות, לא נראה לי, ובלי הכפרה זה בטוח"
"אז מה זה אומר?"
"לא יודע" סינן שוב. "אולי שזה רק נראה, משהו דומה מבפנים"
התבוננתי בנעלים החדשות שלי אלי, בשמש הצבע שלהם הפך לאפור-כחלחל מבריק כזה, זה באמת רק נראה ככה, ברגע אחד הצבע שלהם משתנה, והם מאירים כמו יהלומים. ככה זה יהודים.
ומי יודע את האמת איך המענה של העם הזה יגיע, מכל מיני חנויות נעלים שנותנות מענה אמיתי בתוך הנשמות.
מכל מיני יהודים שגם אם האפירו, הם יכולים להחליף צבע ברגע, תלוי איך מעוררים את הנשמה שלהם. כי כולנו מאוד דומים מבפנים. וכולנו מחפשים מענה.
מרגישה שהסיפורים התחילו לקפוץ עלי בהמוניהם, מאז שהחלטתי לכתוב אותם ובפרט כאן בפורום החביב הזה.
זה פשוט מחזק אותי ההתבוננות הזו אחורה. מקווה שאי מי מכם יתחזק איתי ביחד. ואולי מהכוח של הקוראים- של המענה והעידוד- זה נהיה לי קולח כל כך. בלע"ה, שה' תמיד ייתן לי השגחות סביבי שנראה אותו מחייך אלינו, כי הוא רק מחכה שנחפש ונסתכל אליו.
מקווה שזה בסדר לפרסם בתדירות גבוהה, אם לא- תגידו לי. ואת הסיפורים הקודמים אפשר פשוט למחוק.
תודה רבה! נקודת אמת.
נעלים שנותנת מענה
היא שאלה, אז התלוננתי. לא חשבתי הרבה. לא על כך שיום חמישי היום, ולא על כך שהשבת הקפואה שלי מחכה שאפשיר אותה לתוך סירים נותני משמעות, ובטח לא על כך שטיול ספונטני לעיר משמעו בית שיישאר על עומדו ללא יד מכוונת עוד שעתיים לפחות, זמן איכות יקר מאוד שמוקדש לו פעם אחת בשבוע ולא יותר.
פשוט התלוננתי שהמגפיים היקרות להחריד משנה שעברה, לא שוות את הכסף, והן אפילו מעיזות להציק לפעמיים בעליות. אמי לקחה זו באופן אישי וגררה אותי אחריהם לחנות של סיגי! אני ביקשתי מגפים? סליחה!! יש לי כבר זוג! הן טובות, מצוינות אפילו, רק תנו לי לבשל שבת. ובטח גם לסיגי לא יהיו נעליים משעממות מהסוג שנלבש אצלי. אמא לא ויתרה.
"השבת תחכה, אני אעזור לך. את באה איתנו! אני אקנה, אלי יקנה וגם את תקני!" ההתלהבות מקניית מגפים לא נחוצות בסדר סיטונאי שכזה קצת התמיה אותי ובפרט שכל זוג עולה כמו שלוש בחנות רגילה, נדמה לי שידעתי את הסיבה האמיתית.
"תגידי אמא, את באמת צריכה מגפים או שפשוט מתחשק לך לפגוש את סיגי?" לשמע שמה של זו, התעוררה אימי בפרץ התלהבות מחודש.
"אוי, סיגי, אין כמו סיגי בעולם! בטח שאני שמחה לפגוש את סיגי, אשה מיוחדת, נשמה אמיתית, אבל כן, אני צריכה נעלים, כלומר- מגפיים יפות נוחות וטובות" כנראה שמשהו לא היה מספיק צריך כאן כי אחרי שניה הוסיפה "אומנם הן נראות טוב עדיין, אבל אם אנחנו כבר כאן, אז בואי ונראה אולי יש משהו טוב? וחוץ מזה לא יכול להיות שאת תסבלי כך! את חייבת שיהיה לך נוח, את הולכת ברגל כל יום, ואת צריכה ללכת בנוחות!". כתגובה התלוננתי מידית על התלונה הקודמת: "אוי אמא, לא התכוונתי ממש, זה לא בדיוק לא נוח, אל תעשי עסק, באמת הכל טוב! טוב מידי!'" אמי כאילו לא שמעה, מבטה היה ממוקד עתה באלי שצעד מעדנות לפנינו, ובשקט סיננה "אני לא יכולה לסבול את הזוג האחרון שהוא קנה. תגידי לי, מזה החורים האלו? והצבע החרדלי הזה.. חייבים למצוא לו משהו יותר מענטש, הבחור כמעט בשידוכים!"
הנעלים של אלי הבריקו בחרדליותן על ריצפת האספלט מוסיפות נופך למכנסים הירקרקים והחולצה הכחולה. אין מה לומר, לאחרונה פיתח אלי תרבות לבוש שאינה ברורה לאיש מאיתנו חוץ מלו עצמו, ונראה שהוא נהנה להפתיע כל פעם מחדש.
נכנסו לחנות הצנועה חיצונית אך היקרה פחד, "נעלי שלום" שמה. שלום הוא הבעל של סיגי, ויש לו תעודת "אומן" המתנוססת בקדמת החנות, הוא מכין מדרסים ונעלי איכות ללקוחות כואבים במיוחד, אשתו סיגי מוכרת בזמן זה נעלים, במחיר איכותי במיוחד ללקוחות שלא מוותרים על נוחות. אם תגידו יקר? זה משתלם. אלו נעלים שנותנת לך מענה. מצטטת לכל המעוניין. זוג נעליים כאלו, ואתה מסודר, גם יופי וגם אופי, והעיקר- נוחות! אין לזה מחיר. אמא שלי מסכימה בכל לב, ועוד יותר נהנית מהיחס הלבבי והמפרגן של סיגי.
וכך ההסכם ממשיך, אמי נטשה בהדרגתיות את כל חנויות הנעלים ברמת גן ועברה לקנות רק אצלנו במדרחוב הקטן והצנוע, אצל סיגי שלה, וסיגי מצידה לא מאכזבת בסחורה משובחת והיצע גדול ומתאים מלווה ביחס אישי חם.
הפגישה הייתה לבבית כתמיד, לכאורה אין שום מכנה משותף בין אמי הלבושה פאה ושומרת תורה ומצוות לבין סיגי הזו המסורתית, חילונית למראה, אבל זר לא יבין את שפת הלב, וסיגי מצאה שפת לב לכל סוגי האנושות בכלל, חרדים כחילונים מגיעים לחנות ונהנים מהלב הרחב שלה ומתבונתה בוקעת המגזרים, ובעיקר מהעין הטובה בה היא רואה כל אחד שנכנס. לסיגי יש משנה סדורה על יחסי אנוש תקינים. היא מתנגדת בעקשנות לכל מכשיר אלקטרוני מנטרל אנושיות כפי שמכנה את האיפונים לסוגיהם, אפילו פלאפון פשוט אין לה. רק טלפון קווי שמצלצל בחדר השני באין עונה. למה צריך את כל הרעש המצפצף הזה כשאפשר להסתכל אחד לשני בעיניים ולהבין הכל? ואם יש ניסים ונפלאות שם בפנים, הרי היא סיגי, מאושרת עד מאוד בחיה כפי שהם כעת ואין לה צורך בתוספות מרתקות. תודה ולהתראות! היא מודה במתק שפתיים לכל דורשי טובתה, אני מסתדרת, באמת שלא צריך כלום, תודה.
עתה סיגי התבוננה בבחור החמודות בעל החולצה הכחולה ונעלי החרדל שעמד סמוך לאמי ורוותה נחת אמיתית "זה הבן שלך? מה את אומרת, חמד!! חמד של בחור בלי עין הרע טפווו" החמד התפתל בהתפדחות קלה מחייך חיוך מנומס "גם לי יש בחור בבית, כפרה עליו, חמוד כזה, רק שיהיו לי בריאים! הוא והבנות.. ושאלוקים ישמור לי עליהם, עם כל הרעיונות שלהם, רק שישמור!" סיגי חוזרת מהניתוק וממשיכה בענייניות: "אז מה היום אסנתוש, הא? מה אנחנו מחפשים, לחמד? לך?"
"היום אנחנו צריכים מגפיים לי ולבת שלי (אל תדאגו, סיגי התייחסה לבבית גם אליי, ונדלג על כך כעת) ונעלים לחמד שלנו, משהו טוב אולי נתחיל איתו!"
בעוד סיגי מציעה נעליים, סרקנו בעיננו את החנות הססגונית. אם פעם נעלי איכות היו נוחות וזהו, היום הן גם יפות, ויופי זה עניין של טעם, שהולך ומדרדר לדעתי בקצב ירידת הדורות לפחות. צבעים חסרי שחר ודגמים מגוחכים להחריד נפרשו על כל קירות החנות. אחי דווקא התלהב הוא אחז בידו נעל שנראה שמישהו דרך עליה בכוונה. "תגיד אתה רציני?" שאלתי אותו בזעזוע קל "לא, סתם הסתכלתי אבל תראי את זאתי שם" החווה דעתו על נעל בורדו-שחור עם שרוכים אפורים. "היא לא מעוררת השראה?" אמי נלחצה שכמעט כלתה עליה הרעה עם עוד יצירת מופת ורמזה לסיגי להציע את החומות שנראו אנושיות יותר. סיגי לא אכזבה "אתה נראה לי בחור רציני, יש לי כאן משהו שלא תוכל לסרב לו" אחי הרים את החומות ובחן אותן מכל הכיוונים אחר לבש את אותן. "זה של איכרים, אלו נעלי עבודה בכלל!" סיגי התלהבה ועלתה על הגל "בטח נעלי עבודה, הכי טובות שיש, לעבודה, לפנאי, ללימודים. נעלים שנותנות מענה אמיתי! לא תתחרט, תנעל תנעל!" אלי לא התלהב, "אני לא איכר, ובקושי עובד, לכן אני מחפש משהו אחר. למשל כמו אולי אלו שם, הבורדו האלו" אמי תקעה בסיגי מבט רב משמעות שגרם למילות השבח לזוג הבורדו להיהפך להסתייגות קלה "אני לא יודעת אם יש לי את המידה שלך אדון צעיר, בזוג הנחמד שם למעלה, אבל המתן קמעה אני כבר חוזרת" לפני שאחי הספיק לומר מילה סיגי שבה ובידה קופסה, היא תחבה לו אותה בחיוך צופן סוד. "אלו הן הדובדבן שבקצפת, תפתח לאט, זה של ספודיק!" אלי התרשם מהמילה האחרונה ופתח את הקופסא החומה, נעלים אפורות ומרשימות שכבו שם בפנים.
"נחמד מאוד" אמר אלי וחלץ את נעלי האיכר הקודמות
"רק נחמד?" נעלבה סיגי בשביל הנעלים. "אלו נעלים שהולכות היום, זו המילה האחרונה, נעלים של.."
"אומן" לחשה אמי היישר לאוזנה של סיגי
"נעלים של אומן, הכי אומן שיכול להיות, אוהו איזה אומן! חזקות, נוחות, וגם, שים לב לצבע שלהם, ממש אומנותי"
עכשיו עמד אלי מול המראה ובחן את נעלי האומן החדשות
"מה הצבע שלהם באמת?" תהה
"תלוי מה אתה לובש, הן מחליפות מראה, משהו לא רגיל. הנה עם המכנס הירוק שלך הן נראות כחול- אפור, אך אם תלבש מכנסים חומות- יראו אפורות ירקרקות, תאמין לי, אין דברים כאלו!"
אלי נראה מתרשם, סיגי הוסיפה עוד כמה מילות עידוד וכבר שקעה בכורסאות המיוחדות לשיחות הנפש, היא ואמי גם יחד, משאירה את אלי על גל ההצלחה מחליף הצבעים.
אמי שכחה את הצורך במגפיים דחופים, ואני לא ראיתי שום מגף הראויה ללבישה, אי לכך, הזמן עבר בנעימים, כמעט וקמנו לשלם, והנה, אישה כבת 45 מתולתלת ונעימת סבר, נכנסה לחנות עם קופסת נעלים חתומה "סיגי, מה נשמע?"
סיגי נפנתה אליה עם החיוך והחום המזמין, לראות על מה חזרה הלקוחה עם הנעלים שקנתה שבוע שעבר.
אמי התבוננה בה. היא הייתה מוכרת. לפתע פלטה:
"אתי??"
"כן, נכון! מי את?" הסתובבה לאמי פוערת זוג עיניים ירוקות ותמהות.
"אני אסי, אוסנת קורצ'ק זוכרת?!"
"אסי?! לא זוכרת.."
"את אחות של מרים חברה שלי!" הוסיפה אמי מנסה לעורר את הזיכרון
"נכון! אבל מי את?" אימצה אתי עיניה אמץ היטב "האם אנחנו מכירות?" ביררה
"את היית ילדה קטנה בת שלוש שהכרנו, הייתי באה אליכם המון, כל הילדות עברנו ביחד, מרים ואני, הייתי עושה לך צמות, ועוזרת למרים לשמור עליך במגרש, איזה הורים היו לכם! אצילי נפש כאלו.. ועדיין?"
"אסי!! אוי.. אסי מרחוב החלוצים! עכשיו אני נזכרת! שיחקת עם מרים כדורגל במגרש, אוי! וודאי! אסי. וההורים.." החלישה קולה "אבא ואמא כבר הלכו, הלכו מזמן.."
חיבוק נרגש, ובירורים שונים החלו, בחסדי ה' אמי חזרה בתשובה, ויש לה ארבעה ילדים, אתי לעומת זאת, מאמינה, מזה מאמינה, אין מילים לאמונה שלה! הכל ממנו ואין עוד מלבדו. ב"ה יש לה שלושה ילדים מדהימים, הגדול ביניהם התחתן ואפילו נכדה יש. איזה מותק, בלי עין הרע, טפו! וחבל שאין לה פלאפון, הייתה מראה לאמי תמונות..
סיגי עומדת בצד עם קופסת הנעלים נהנית מהנוסטלגיה המתגלה למול עיניה. השגחה שכזו! סופקת כף. אמא שלי נסחפת אחורה בזמן. ואתי מתפוררת עם כל זיכרון עולה.
"איזה קוסקוס אמא שלך הייתה מכינה, תמיד נתנה גם לי, ואת.. היית כזו מתוקה, נשארת אותו הדבר. כמה פינקו אותך כולם. בת הזקונים"
"נכון.. הייתי הקטנה עכשיו כבר גדלתי.."
"איזה הורים היו לך" נזכרה שוב אמי. הדמעות הקטנות שהיו במעמקי העיניים פרצו ללא מעצור. הן בכו שם כולן, איתי, שגדלה והיא כבר סבתא בעצמה, ואמא שלי, שהספיקה לחזור בתשובה ולעזוב את כל העולם ההוא מאחור אבל ברגע אחד חוזרת לשם נזכרת בנקודות אור שנשארו לנצח נצחים בליבה..
"איזה אנשים פשוטים וחמים" "נכון" מאשרת אתי ובוכה.
"איזה הכנסת אורחים" "אין מה לומר" מסכימה אתי "כולם מציינים את זה, כולם"
"והלבביות" הלב של שתיהן נמס והן החלו מתייפחות, בעלה של אתי, יהודי צנום ומאפיר, נכנס מנופף אייפון גדול בידו "אתי? מה קורה? מצאתי אותו מאחורה, שוב זרקת אותו בין הדלת למושב, למה את לא חוזרת" עכשיו שם לב שהאווירה הייתה נרגשת ורווית דמעות. "ולמה את בוכה?!" קרא בהלם אמיתי. "מה עשיתם לאשתי" פנה לאשמות, קרי אמי וסיגי המוכרת.
"אוי רונן, אל תשאל. זו אסי! חברה של מרים, היא הכירה את ההורים.. היא הייתה בת בית אצלנו היא זיהתה אותי מגיל שלוש, היית מאמין?!"
רונן נראה שבע רצון. הוא נרגע באחת ואמר "אישה רגישה יש לי, אלוקים ישמור אותה, אישה רגישה מאוד"
השיחה הערה המשיכה והדמעות איתן. אמי ניסתה למחות דמעותיה אבל הן המשיכו לזלוג בעיקשות מפליאה.
"תגידי, על מה אנחנו בוכות?" הצטרפו דמעותיה של סיגי שהחלו לזלוג גם ודרשו את שלהן.
"אנחנו בוכות על הטוב שהיה" אמרה אתי.
"אנחנו בוכות על טוב שנשאר תמיד" הוסיפה אמי.
"מה שעשו ההורים, הטוב שהם נתנו לי, לך ולעולם, זה נשאר לנצח, והדמעות האלו.. אלו הדמעות לגאולה השלמה, של כל הטוב של כולנו, אלו דמעות שבונות את הבית הקדוש, את בית המקדש" אתי התרגשה מהדיבור האחרון וחיבקה בעוז את אמי.
אני ואלי הרגשנו מיותרים בתפאורה המרגשת הזו, ויצאנו החוצה.
"תגיד אלי, אתה שם לב, שכל החילונים האלו מדברים עם המילים שלנו?
ב"ה ובלי נדר, בלי עין הרע וכפרה עליך, מילים של אמונה, איך זה ככה?"
"לא יודע" אמר אלי, "מי אמר שחרדים מדברים ככה?"
"מה הם לא מדברים ככה?"
"בכזו התלהבות, לא נראה לי, ובלי הכפרה זה בטוח"
"אז מה זה אומר?"
"לא יודע" סינן שוב. "אולי שזה רק נראה, משהו דומה מבפנים"
התבוננתי בנעלים החדשות שלי אלי, בשמש הצבע שלהם הפך לאפור-כחלחל מבריק כזה, זה באמת רק נראה ככה, ברגע אחד הצבע שלהם משתנה, והם מאירים כמו יהלומים. ככה זה יהודים.
ומי יודע את האמת איך המענה של העם הזה יגיע, מכל מיני חנויות נעלים שנותנות מענה אמיתי בתוך הנשמות.
מכל מיני יהודים שגם אם האפירו, הם יכולים להחליף צבע ברגע, תלוי איך מעוררים את הנשמה שלהם. כי כולנו מאוד דומים מבפנים. וכולנו מחפשים מענה.
