נספח לאתגר הכתיבה הגדול

אבימי · 25/10/18

כאן כתבו את הגיגיכם בנוגע לאתגר הגדול
הפעם הנושא הוא אור וחושך - לקראת חנוכה.
באשכול האתגר הגדול - פרסמו רק חומרי כתיבה.

מ"ם · 29/10/18

יש לי כבר איזה רעיון, נראה מתי נתפנה לכתוב אותו.
כמדומה שגם שאר החברים לא ממש ממהרים...

אגב, אם יורשה לי: ה"פרס" שם אכן קורץ למישהו?

מוישה · 6/11/18

מה התאריך האחרון לשליחה?

אבימי · 6/11/18

קדימה חברים.
אני חושב שהפרס שווה ביותר. רק חשבו על כל עורכי העיתונים שמשוטטים בפורומים, מחפשים כתיבה איכותית. התאריך האחרון יח כסליו.

גדי ישראלי · 6/11/18

מ"ם ורבקי פרידמן, הסיפורים שלכם עשו לי את הערב. התחלתם את האתגר עם רף גבוה.
עכשו צריך למצא הקשרים אחרים לאור וחושך. חתיכת אתגר.
עד כאן להערב וכו'

רבקי פרידמן · 6/11/18

נכתב ע"י גדי ישראלי:
מ"ם ורבקי פרידמן, הסיפורים שלכם עשו לי את הערב. התחלתם את האתגר עם רף גבוה.
עכשו צריך למצא הקשרים אחרים לאור וחושך. חתיכת אתגר.
עד כאן להערב וכו'

תודה.
אני רק מקווה שההקשר שלי לאור וחושך מובן מספיק כי זה קצת מטעה..

גדי ישראלי · 6/11/18

נכתב ע"י רבקי פרידמן:
תודה.
אני רק מקווה שההקשר שלי לאור וחושך מובן מספיק כי זה קצת מטעה..

חיברת את האור וחושך רוחני-דתי כהתניה לאור וחושך ממשקעי המלחמה של ג'רי, לא?

רבקי פרידמן · 7/11/18

נכתב ע"י גדי ישראלי:
חיברת את האור וחושך רוחני-דתי כהתניה לאור וחושך ממשקעי המלחמה של ג'רי, לא?

לקח לי זמן להתעמק במה שכתבת.. ניתחת בעצם הכל בשורה אחת ממצה.

בפשטות היה לי חשש שיראה שנפלתי לקלישאת המחזירה בתשובה כשבפועל זה בכלל לא שם.

יוצרת כתיבה · 7/11/18

אפשר להעלות כמה סיפורים, בתקווה שלפחות אחד יהיה נורמלי?

אבימי · 8/11/18

נכתב ע"י יוצרת כתיבה:
אפשר להעלות כמה סיפורים, בתקווה שלפחות אחד יהיה נורמלי?

לא. סיפור אחד.
תוכלי להעלות באשכול נפרד ולשאול לדעת החברים פה.

מ"ם · 9/11/18

נכתב ע"י RACHELIZ:
בס"ד

דואט

דובי יושב על קצה המיטה, כפות ידיו אוחזות את ראשו השמוט לבל יפול. החושך עוטף את כל כולו. רק אור קלוש מבליח מהמסדרון.
שותפיו לדירה הלכו ל'סיבוב חנוכיות', כך קראו לטיולי החנוכה הליליים שלהם, שלעיתים הסתיימו אי שם בשעות הבוקר.
לא היה לו חשק להצטרף. הוא העדיף להישאר קצת עם עצמו.

בהתחלה עוד נהנה מה'לבד' ומהפרטיות; פרט על הגיטרה שלו את הסינגל החדש שיצא בשבוע שעבר, שהתחשק לו לנסות בלי אוזניים נוספות ומבקרות; הכין לעצמו קפה רותח לצד עוגיות חמאה נימוחות; פתח, שלא לומר קרע, חטיף שמצא בארון; העיף מבט על העיתון שהיה מונח לידו, עד שמאס בו; אך לאחר מכן הרגיש חלול.

מן דכדוך החל לטפס בו. חש כיצד הוא עולה מקצות אצבעות רגליו, עובר דרך בטנו שהחלה להבחיל, ומגיע לבסוף אל ליבו השרוט.

הריקנות זועקת אליו מכל פינה בדירה הקטנה. אומנם יש בה כל מה שהוא זקוק לו: אוכל, מיטה ומקלחת חמה, אך בית לא ניתן לקרוא לה. חסרו לה האור והחום הטבעיים שכל בית רגיל מעניק. אור וחום - מהסוג שאתה לא יודע להעריך את הימצאותם עד שאתה חסר אותם.

החנוכיה, העומדת על עדן החלון, מזכירה לו שעליו להדליק נרות.
נס שהניח אותה שם מבעוד מועד, אחרת עלול היה לשכוח מהעניין.
הוא קם מהמיטה בחוסר חשק מופגן, מברך בלי שמץ שמחה, מדליק את הנר הראשון והשמש ואחר גורר כיסא מהמטבחון.

דובי יושב קפוא מול הנרות.
מביט איך החלב אט אט נמס. הוא חש כי גם הנשמה שלו מתנמסת ועוד מעט תיעלם.
'ולמי בכלל יהיה אכפת? מי ישים לב שהתנמסתי? שאני לא נמצא כאן יותר? מקסימום, על המיטה שלי ישן בחור אחר, ואולי השותפים כאן אפילו יצליחו להוציא ממנו שכר דירה גבוה יותר שיממן את כל הסיגריות שלהם' מחשבות ציניות עוברות בראשו. מעמיקות את הדכדוך.

קשה לו להיות לבד. רע לו! רעעע!!
המשפחה שלו מהעבר האחד והוא מן העבר השני. כל אחד מתבצר בעמדה שלו וחומת הקרח עולה ומתגבהת.

נכון, הוא קצת שונה. לא הולך בתלם כמו כולם, אבל הוא כאן, ולא מתכוון לעזוב. אבא שלו בשמים חשוב לו מידי. הוא כלל לא חושב לוותר עליו.
הוא רק צריך מרווח נשימה לעצמו. לא יכול להיות חנוק. הנפש שלו רוצה וצריכה אחרת. הוא אוהב לנגן, אוהב להתלבש יפה, קצת לטייל פה ושם... ולכן, לכן הוא גר כאן.
מרגיש לא שייך.
תלוש.

הנרות מרצדים למולו כאילו מהנהנים ומשקפים את רגשותיו.
פתאום עיניו מתמלאות בלחלוחית.
דמעה אחת חצופה נושרת, מרטיבה את הסוודר החדש שקנה קודם, זה שחשב שיפיג במעט את העצבות. חה! הוא אולי רק הגביר אותה. תפקידו המוגדר היה להסיח את הדעת, את העצב. בדיוק לכן זה לא צלח. וכי כיצד ניתן להסיח את הדעת כאשר פועלים במודע להסיח אותה?

דובי מדמיין עתה את כל המשפחה סביב הנרות. כל ילד מדליק בתורו ואז כולם שרים יחד "מעוז צור", מדמיין אותם יושבים ומדברים וצוחקים, אולי סבתא גם שם, מספרת על חנוכה בימים ההם, אמא בטח מחלקת עכשיו את הלביבות שלה, המסורתיות, נוטפות השמן הטרי.
ותמיד, תמיד כשהוא חושב על אמא, העיניים שלו מבריקות.

הוא מוצא את עצמו בוכה את הנשמה שלו שקצת נאבדת בעולם הגדול, לא מוצאת לה מנוח. בוכה את הבדידות, המרירות, הכעסים והעלבונות. בוכה את כל השנים ההן שהדמעות עמדו לו בגרון ויצרו גוש גדול, חנוק וכואב. בוכה את הזכרונות, את הימים הקשים שפקדו אותו לעיתים כל כך קרובות.

הוא משתנק, אף פעם לא בכה כך. אף פעם לא הרשה לעצמו להתפרק באמת.
אבל עכשיו, עכשיו הבכי מטהר אותו, שוטף את כל השחור, הרע והחושך, מצליל את הראש ואת הדיוק של הלב ומאיר אותו.

דובי שוטף את הפנים וממתין כמה דקות שעור פניו האדום - ילבין במקצת, הוא לא רוצה שהמשפחה שלו תראה שבכה. אחר כך לובש את המעיל, פותח את הדלת וקופץ לאחור בצעקת בהלה.

תוך כדי צעקתו, נשמעת צעקת הבהלה של אמא שעומדת בפתח, ידה האחת בעמדת נקישה וידה השניה אוחזת במגש עם לביבות ריחניות.

דואט הצעקות נשמע לדובי כמו המנגינה הכי עריבה ששמע מעודו.

מיוחד!
מרגש ולבבי כלביבה כלבבי.

הייתי כבר בעבר בכמה קהילות כתיבה, ו - בלי לזלזל חלילה! - זו פעם ראשונה שאני באמת מוצא את עצמי זנב לאריות...
(בלי קשר לכותב השנון @ראש לשועלים שמסתובב כאן)

ויישר כוח על 620 מילה...

RACHELIZ · 9/11/18

תודה!
אני רואה שאני לא היחידה שסופרת כאן מילים...
במקרה הזה, הסיפור שלי עמד בהתחלה על כ- 250 מילה ומבחינתי, לאן שהוא הגיע עכשיו, צלחתי את האתגר… (מבלי לוותר על ההצלחה הנוספת כמובן

)
תודה למארגנים!