אתגר נספח לאתגר דו שבועי - מוסף סיפורי החג סוכות התשפ"ב

AtArA R · 10/9/21

נכתב ע"י נ. גל:
נראה לי שזו העובדה שהוא הבין שזה מה שהקייס היה רוצה שהוא יעשה. או בעומק יותר - מה שהקב"ה רוצה ממנו. כך שהדרך שהביאה אותו לברוח מבית הכנסת - הנאמנות לקייס ולמורשת ביתא ישראל, צריכה דווקא להכניס אותו פנימה.

אוקיי, ברור שזה אמור להיות המסר.
אני שואלת- מה הביא אותו לסוויץ' הזה בחשיבה? מה גרם לו להבין את זה?

נ. גל · 10/9/21

נכתב ע"י AtArA R:
אוקיי, ברור שזה אמור להיות המסר.
אני שואלת- מה הביא אותו לסוויץ' הזה בחשיבה? מה גרם לו להבין את זה?

כמודומני שהתשובה נמצאת בשורות האלה:

נכתב ע"י Nomi10:
בוא, קייס זאידו. בוא וראה את יהודי ארץ ישראל שלך. גם אז תגיד לי ללכת אחריהם?

נכתב ע"י Nomi10:
והוא הלך איתו. שליח הארץ הקדושה, ולא שליחה של האמת.

"לבחור באמת, אפשר גם מפה." אמר לו קייס זאידו. "הרי רבים מאחיך לא עמדו בניסיון, והתנצרו. אבל לדעת מה היא רוצה – זה התפקיד שלך. וכשתהיה בידך התורה השלמה, הכל יהיה קל יותר."

הוא הבין שהקייס כבר הורה לו, 5 שנים קודם, לבצע את ההפרדה בין החברה בארץ (שליח הארץ הקדושה) ובין היהדות (שליח של האמת). כתוצאה מן ההפרדה הזו, עליו כאן ועכשיו להפריד בין העלבונות החברתיים, ובין העובדה שאכן התורה היא תורתו, ובה הוא שמח.

AtArA R · 10/9/21

נכתב ע"י נ. גל:
הוא הבין שהקייס כבר הורה לו, 5 שנים קודם,

למה הוא הבין את זה?
זה מה שאני שואלת.
המסר היה ברור ומובן, ויתכן שאני נתפסת לקטנות. אבל מה שאני ראיתי פה זה סוג של מונולוג במחשבות שלו, הוא מריר וזועף וחושב לעצמו מחשבות, שבתחילתן הן היסחפות של זכרונות ואז באמצע הופכות להיות הבנה של האמת- כי מה? מה קרה פתאום?
זה מסופר כרצף אחד ארוך, נראה שהמחשבות האלה לא חדשות לו בכלל, הן מוצגות כרגע רק כדי לשתף בהן את הקורא,
ופתאום- הופ! הוא משתכנע מהאמת שבסופן...
למה?

נ. גל · 10/9/21

נכתב ע"י AtArA R:
למה הוא הבין את זה?
זה מה שאני שואלת.
המסר היה ברור ומובן, ויתכן שאני נתפסת לקטנות. אבל מה שאני ראיתי פה זה סוג של מונולוג במחשבות שלו, הוא מריר וזועף וחושב לעצמו מחשבות, שבתחילתן הן היסחפות של זכרונות ואז באמצע הופכות להיות הבנה של האמת- כי מה? מה קרה פתאום?
זה מסופר כרצף אחד ארוך, נראה שהמחשבות האלה לא חדשות לו בכלל, הן מוצגות כרגע רק כדי לשתף בהן את הקורא,
ופתאום- הופ! הוא משתכנע מהאמת שבסופן...
למה?

לא רואה את זה ככה... נראה שהזיכרון הנוסף הוא ההסבר של הקייס על שמחת תורה, הביא אותו למקום מעמיק יותר, כאשר הזכרונות מקבלים משמעות ממשית - ללכת לכאן או לשם.
הרי גם בחיים זה ככה. אפשר לשמוע דברים עשרות פעמים, ורק בפעם החמישים ושש פתאום הם יגרמו לשינוי. למה? כי מסיבה כל שהיא (במקרה הזה, התזמון ליום שמחת תורה) האדם חש שהם רלוונטיים עבורו, והאמיתות הישנות מקבלות עיבוד עכשווי.
לי אישית הרצף נשמע הגיוני ביותר, על בסיס ההנחה הזו.

AtArA R · 10/9/21

נכתב ע"י נ. גל:
לא רואה את זה ככה... נראה שהזיכרון הנוסף הוא ההסבר של הקייס על שמחת תורה, הביא אותו למקום מעמיק יותר, כאשר הזכרונות מקבלים משמעות ממשית - ללכת לכאן או לשם.
הרי גם בחיים זה ככה. אפשר לשמוע דברים עשרות פעמים, ורק בפעם החמישים ושש פתאום הם יגרמו לשינוי. למה? כי מסיבה כל שהיא (במקרה הזה, התזמון ליום שמחת תורה) האדם חש שהם רלוונטיים עבורו, והאמיתות הישנות מקבלות עיבוד עכשווי.
לי אישית הרצף נשמע הגיוני ביותר, על בסיס ההנחה הזו.

זה נכון, אם זה היה כתוב איכשהוא.
משום מה, המעבר היה לי חד מדי. לא הצלחתי לשים את האצבע על המהפך בצורת החשיבה שלו ומה בדיוק קרה, והנה הוא כבר נכנס לו לתוך המעגלים בבית הכנסת...

נ. גל · 10/9/21

נכתב ע"י AtArA R:
זה נכון, אם זה היה כתוב איכשהוא.
משום מה, המעבר היה לי חד מדי. לא הצלחתי לשים את האצבע על המהפך בצורת החשיבה שלו ומה בדיוק קרה, והנה הוא כבר נכנס לו לתוך המעגלים בבית הכנסת...

יש מצב מזה עניין אישי. כי עבורי המעבר היה מדויק.
כל אחד והקצב שלו...

נודד · 10/9/21

גילוי נאות!
הסיפור נכתב בעבר כפרולוג לספר מתח שמסרב להיכתב (יש כבר עלילה בנויה לפרטיה, ומספר פרקים) , ועבר שיכתוב מסוים בכדי שיותאם לאתגר.
אולי בהזדמנות אעלה את הפרולוג כפי שהוא.

Nomi10 · 10/9/21

נכתב ע"י נ. גל:
לא רואה את זה ככה... נראה שהזיכרון הנוסף הוא ההסבר של הקייס על שמחת תורה, הביא אותו למקום מעמיק יותר, כאשר הזכרונות מקבלים משמעות ממשית - ללכת לכאן או לשם.
הרי גם בחיים זה ככה. אפשר לשמוע דברים עשרות פעמים, ורק בפעם החמישים ושש פתאום הם יגרמו לשינוי. למה? כי מסיבה כל שהיא (במקרה הזה, התזמון ליום שמחת תורה) האדם חש שהם רלוונטיים עבורו, והאמיתות הישנות מקבלות עיבוד עכשווי.
לי אישית הרצף נשמע הגיוני ביותר, על בסיס ההנחה הזו.

@נ. גל תודה על ההסבר המדויק! ממש הרגשתי שנכנסת לתוך הראש שלי... היה כיף לקרוא את ההסבר שמאחורי הדברים במילים שלך.
מרגישה שהצלחת להסביר אותי טוב.
@AtArA R מבינה מה את אומרת. ואני חושבת שזב באמת עניין של טעם. כמו שיש כאלו שאוהבים סיפורים שנגמרים באמצע הדרמה, ויש שדווקא חייבים סוף שלם ועגול. אם הייתי יוצרת מזה סיפור ארוך יותר, יתכן והסוף היה הדרגתי יותר, אבל כשהסיפוק קצר... אני לא אוהבת למרוח את הרעיון.
ועוד נקודה שהתכוונתי אליה - הזכרתו של הקייס באמצע היום על ידי יצחק אחיו גרמה לו טלטלה והחזירה אותו אחורנית. עד אז הוא היה שקוע יותר במרמורו וכעסיו, וזה קצת הוציא אותו משם. כך בעיני, בכל אופן...
אבל לוקחת לתשומת לב שאולי כדאי לי לכתוב מפורש יותר את הטריגר לשינויים בסיפור קצר. במיוחד שאם אני זוכרת נכון
זה הסיפור השני שלי שמפריע לך בו רעיון כזה...

AtArA R · 10/9/21

נכתב ע"י Nomi10:
ועוד נקודה שהתכוונתי אליה - הזכרתו של הקייס באמצע היום על ידי יצחק אחיו גרמה לו טלטלה והחזירה אותו אחורנית. עד אז הוא היה שקוע יותר במרמורו וכעסיו, וזה קצת הוציא אותו משם. כך בעיני, בכל אופן...

בדיוקקק לזה התכוונתי.
ממש לא למרוח עוד, בוודאי שזה היה גורע. המינון והאורך- מדויק ומתחבר למקומות הנכונים.
התכוונתי לרמז קצת יותר מפורש מהו הטריגר.
גילוי נאות- אני ממש לא מאלה שמאכילים בכפית, לא את המסר וגם לא את כל הכוונות שמאחורי התוכן. אפילו את התוכן עצמו אני כותבת בד"כ בצורה יחסית עקיפה. סולדת ומתרחקת מכתיבה ישירה במילים מפורשות עד פשטות.
בכל זאת- מאז שהעירו לי שוב ושוב על כך שלפעמים הקורא הקלאסי לא מבין מה בעצם התכוונתי להגיד, אני משתדלת מאד שהפואנטה תהיה מובנת, שיהיה משהו שעליו אפשר להצביע. לכן זה כל כך בולט לי גם אצל אחרים... הרגלתי את עצמי לצורת החשיבה הזו

נכתב ע"י Nomi10:
זה הסיפור השני שלי שמפריע לך בו רעיון כזה...

וואלה--- באמת דגדג לי משהו, אבל לא זכרתי אם זו באמת את. חפרתי עכשיו וכן, דומה להדהים.
ואני שוב חוזרת- זה אומר רק דבר אחד: הכתיבה שלך תפסה אותי, עד כדי לקרוא יותר מפעם אחת ולנתח. שזה ממש לא קורה בכל פוסט שעולה כאן...
תודה. שתפי עוד.

שלמה וייס · 12/9/21

נכתב ע"י לאלה:
אני חוזר מהתפילה מלא הוד קדושה, הטלית מונחת על כתפי, רוזמן היה חזן מדהים, אני מזמזם בליבי את המלללךךךך, עולה בנחת לדירתי הקטנה, נכנס לבית שמריח חג, אישה וילדים סביב השולחן הערוך, קידוש, משחק אותה מופתע מהשנות טובות הטמונות מתחת למפית החלות, חלה בדבש לשנה טובה, רימון שירבו זכויותינו, ראש של דג שנהיה לראש.

מההדגשות נראה כי מדובר בבוקרו של חג.

אך מהמשך הטקסט:

נכתב ע"י לאלה:
קידוש, משחק אותה מופתע מהשנות טובות הטמונות מתחת למפית החלות, חלה בדבש לשנה טובה, רימון שירבו זכויותינו, ראש של דג שנהיה לראש.

נראה כי מדובר בסעודת ליל החג.

המלמד מבני ברק · 12/9/21

הערה נכונה @שלמה וייס, אני מרשה לעצמי לנסות להסביר אולי מה הבלבול, יש קהילות שבהן הולכים לבית הכנסת בלילה עם טלית, ופיזום המלך מתנגן בלב כל יהודי כבר כמה ימים לפני ראש השנה, לא כן @לאלה?

שלמה וייס · 12/9/21

נכתב ע"י המלמד מבני ברק:
הערה נכונה @שלמה וייס, אני מרשה לעצמי לנסות להסביר אולי מה הבלבול, יש קהילות שבהן הולכים לבית הכנסת בלילה עם טלית, ופיזום המלך מתנגן בלב כל יהודי כבר כמה ימים לפני ראש השנה, לא כן @לאלה?

יש גם את זה:

נכתב ע"י לאלה:
עשרה ימים חולפים, מוסיף "אבינו מלכינו" משנה "הק-ל" ל"המלך" טובל במקווה בצינת הבוקר, מנסה לחזק עצמי בתפילה מעומק לב, בצדקה לעניים, מכה על חטא בתשובה.

אם זה בבוקרו של חג, כעבור עשרה ימים התאריך הוא לפחות יא בתשרי.

לאלה · 12/9/21

נכתב ע"י שלמה וייס:
נראה כי מדובר בסעודת ליל החג.

צודק.
תודה ל @המלמד מבני ברק על הפלפול שהמשוררת לא חשבה....

נכתב ע"י שלמה וייס:
אם זה בבוקרו של חג, כעבור עשרה ימים התאריך הוא לפחות יא בתשרי.

עשרה ימים חולפים - וכאן בא התיאור איך הם חולפים.

Violinist · 13/9/21

נכתב ע"י הדוויג:
שלח אתרוגך

אומרים שאת ההרינג הכי טוב בירושלים מכינים בכוך החשוך והפינתי של חצק'ל. וכשאומרים 'מכינים' הכוונה לחצק'ל - ולפאיד.
פאיד כבר מכיר היטב את הלקוחות, הוא יודע מי אוהב לקנות כל סוג של הרינג. הוא יודע לומר מזל-טוב למי שבא להצטייד בהרינג לקראת שלום-זכר, אך כפי שאפשר להבין משמו, הוא לא אחד מתושביה של גאולה או מאה שערים. פאיד הוא נכדו הבכור של הקאדי 'פאיד הגדול', שעל שמו הוא נקרא, ומתגורר עם משפחתו הענפה באחד מבתי הכפר הערבי אלקטיפא, אחד מהעוינים שבכפרי הישמעאלים.
תושבי אלקטיפא חדורים בשנאה ואיבה נושנה ליהודים באשר הם. אבוי לו ליהודי שייקלע חס וחלילה לכפר או לקרבתו. בימים כתיקונם אפילו כוחות חמושים יעדיפו להימנע ככל האפשר מלהתקרב לכפר זה.
רוב בני הכפר עבדו בחקלאות לסוגיה השונים, היו מגדלים פירות וירקות, כבשים ותרנגולות. אלו מהם שהתמזל מזלם מצאו עבודה בשטחים הכבושים בפלשתינה. שימשו כפועלי בניין, עובדי ניקיון או כוח עזר בבתי חולים. אבל רק פאיד עובד בחנות של יהודים. יהודים חרדים, אם לדייק. במטבח של 'חצקל'ס'.

פאיד עומד בחדר הפנימי וכובש את ההרינג המושלם. אין כמוהו מומחה לבחור את החומרים הטובים ביותר, לתבל במדויק את פיסות הדג עם הפלפל והבצל, החומץ והמלח. והתוצאה - מעדן מלכים. ללקק את השפתיים.
הקונים הירושלמים שואלים את עצמם לא פעם מהיכן הגריל חצק'ל את הישמעאלי הלז. ספק עם חצק'ל עצמו זוכר מהיכן פאיד הגיע אליו, אבל עם טעם לא מתווכחים. בטח לא עם הטעם המופלא של ההרינג שמכין פאיד.

אך לדידו של חצק'ל, מכירת הרינג היא לא הייעוד שאליו ייחל. הן הוא מגיע ממשפחה מיוחסת ומפוארת. חלום נושן פיעם בליבו עוד מהיותו נער עול ימים – לעסוק במכירת ארבעת המינים, ובפרט אתרוגים. נהג הוא להסתובב בינות לדוכנים בשווקי ארבעת המינים, בין זכוכיות המגדלת לאברכים העבדקנים, בין הסוחרים המתמקחים ובין הקונים השולפים את ארנקיהם ומוזילים מממונם למען המצווה החביבה.
למכור הרינג זה טוב בשביל ה'עולם הזה' היה מהרהר חצק'ל, אך אני חפץ למכור 'עולם הבא'. לעסוק בתשמישי מצווה, בארבעת המינים.
ומי שהכיר את מוצאו של חצק'ל ידע והבין אל נכון מדוע דווקא מצווה זו היא שמושכת את ליבו. הן צאצא הוא להרה"ק ר' יחזקאל זי"ע בעל 'פרי עץ הדר'. אותו צדיק שהתבלט ונודע בעבודת הנענועים שלו בחג הסוכות, ובייחוד בסודותיו הטמירים של האתרוג, שעל ידיו היה משפיע ברכה ופרנסה לכלל ישראל.
אך חלומו של חצק'ל מעולם לא יצא מן הכוח אל הפועל ומן הלב אל הידיים. נדמה היה שלעולם הוא יישאר בגדר חלום רחוק. עד לאותו בוקר אלולי שבו נכנס פאיד לחנות ובידיו... אתרוג מהודר.

היה זה תכף לאחר שחודש אב פינה את מקומו לחודש הרחמים והסליחות. זמן שבו בני עדות המזרח כבר קמים באשמורת לסליחות, ומוכרי ארבעת המינים באים בדברים עם הסוחרים והחקלאים השונים.
התנועה בחנותו של חצק'ל מתמעטת קמעא. חודש אלול הוא לא עונת השיא של תעשיית ההרינג. והנה בבוקר בהיר ושגרתי, נכנס אל החנות פאיד כשאתרוג בידיו. כבר מרחוק הבחין חצק'ל שמדובר באתרוג מהודר ונקי במיוחד.
"מה זה, פאיד? מנין לך האתרוג הזה?"
"אתרוג? מה זה אתרוג?" התפלא פאיד.
"אתה לא יודע מה זה אתרוג? זהו הפרי שאתה אוחז בידיך. מנין הוא הגיע אליך?"
"יש הרבה עצים כאלה אצלנו בכפר, באלקטיפא. אף אחד כמעט לא אוהב לאכול את זה".
כבר עשרות שנים שרגל יהודית לא דרכה בכפר הערבי אלקטיפא. אך בפאתי הכפר, באזור השומם שאין בו בתים, שכן פרדס אתרוגים מרהיב. שורות שורות של עצי אתרוג עמוסים בפירות עץ הדר מפוארים ומשובבי עין. איש אינו יודע מתי ומדוע ניטעו עצי האתרוג.
"לאכול?!" התפלץ חצק'ל. "זה לא מיועד לאכילה, זה פרי מיוחד מאוד אצלנו היהודים. אנחנו נוהגים לנענע אותו בחג הסוכות".
"לנענע?!" הצטחק פאיד. "מנהגים מוזרים יש לכם היהודים..."
למחרת מגיע פאיד שוב ובידיו שקית עם חמישה אתרוגים. "חוואג'ה חסקֶל. קטפתי לך עוד כמה... איך קראת לזה? אקרוגים?"
חצק'ל נוטל לידיו את האתרוגים. הוא בוחן אותם בזהירות, והנה, הפלא ופלא. האתרוגים - אחד אחד. שופרא דשופרא. גידול מושלם, פיטם מהודר, נקיות נדירה.
"כמה עצים כאלה יש אצלכם?" שואל חצק'ל.
"אנא עארף, לא ספרתי. לפחות כמה מאות".
"אני רוצה לבוא לראות את המטעים שלכם" מבקש חצק'ל.
"השתגעת? אין ליהודים מה לחפש באלקטיפא. כולם אצלנו שונאים אתכם. רק יראו אותך, יעשו לך ג'יהאד".
"אתה יודע מה? אני רוצה להציע לך עסקה. תקטוף לי את כל האתרוגים שלכם, ואני אשלם לך עליהם... עשרה שקלים לאתרוג".
"עשר שקל לכל פרי?" עיניו של פאיד נפקחות לרווחה.
חצק'ל מהנהן.
"עם מוזר, היאהוד", ממלמל לעצמו פאיד בתימהון. "הרי זוהי עסקת חיי. מי חשב שהפירות החמוצים הללו שווים משהו..."

בשבוע שלאחר מכן, פאיד מגייס עשרות צעירים מבני הכפר לעבודה. הם קוטפים את האתרוגים בזהירות ומניחים אותם בתוך הקופסאות המשונות שפאיד הביא להם.
פאיד מבטיח לשלם לקוטפים כמה עשרות שקלים לשעה. בתחילה הם לא יודעים את נפשם מרוב שמחה. לא בכל יום מזדמנת להם פרנסה שכזו. אבל אז מתעורר חשדו של אחד מהם, והוא שואל אותו. "תגיד לי, יא פאיד, מאיפה יש לך פתאום כל כך הרבה כסף? מה אתה מתכנן לעשות עם כל הפירות האלה?"
פאיד מספר לו בתמימות. "חסקֶל, הבוס היהודי שלי, משלם לי עליהם עשר שקל לכל אתרוג. היית מאמין מחמוד? עשר שקל לכל פרי..."
"ככה?" שואל מחמוד, "אז למה שאתה תרוויח את כל הכסף? זה לא העצים שלך. גם אני יכול למכור ליהודים ולהרוויח את הכסף".
"אני תפסתי את זה ראשון" עונה פאיד.
"מה זה השטויות האלה? מה זה תפסתי ראשון? מה אתה ילד?" צועק מחמוד.
"אתם שומעים?" קורא מחמוד לחבריו הקוטפים. "פאיד עושה עלינו קופה. הוא משלם לנו גרושים ומוכר את הפירות ליהודים במיליונים".
האווירה מתחילה להתחמם. בליל של צעקות ונאצות נשמע כלפי פאיד ההמום. בדיוק באותו רגע הטלפון שלו מצלצל.
"שלום פאיד, מדבר חצק'ל".
"אני לא יכול לדבר, יש לי פה איזה בעיה עם הקוטפים שלי".
"עצור הכל, עצור", אומר חצק'ל. "אני לא יכול לקנות ממך את האתרוגים".
"מה? למה? אבל כבר קטפתי הרבה אתרוגים".
"האתרוגים שלך נראים מאוד יפים, אבל אני צריך לדעת מה המקור שלהם. הם עלולים להיות מורכבים ואם כך אין לי מה לעשות איתם. ייתכן גם שהם ערלה, הם באו מפרדס לא מפוקח. עד שלא תברר לי בדיוק מה מקורם של האתרוגים ומי נטע אותם - אני לא יכול לקנות ממך אפילו אתרוג אחד".

פאיד עמד באמצע המטע והרגיש שהקרקע נשמטת מתחת רגליו.
הוא עזב את המקום בשקט, פניו עגומות. 'מהיכן נפלה עליי הצרה הזו?' אמר לעצמו בתסכול, 'איך הכל הסתבך פתאום? מה אני עושה עכשיו?'
הוא החל לשוטט ללא מטרה, ולפתע מצא את עצמו עומד ליד הבית המפואר ביותר בכפר. הבית של סבו, הקאדי 'פאיד הגדול'.
'פאיד הגדול' כבר עבר את גיל תשעים. אך זכרונו וחכמתו נותרו צלולים כמו בימי קדם. בכפר סיפרו כי באמתחתו של פאיד הגדול יש ספר קדוש כלשהו, ששומר ומגן עליו מכל רע.

בהבלחה של רגע נכנס פאיד לבית סבו, הוא התיישב מולו וסיפר לו על התסבוכת שנקלע לתוכה. מצד אחד צוות הקוטפים הזועמים עליו, ומצד שני חצק'ל שביטל את העסקה.
הסבא ישב על הכורסה והקשיב לפאיד עד הסוף. לאחר מכן אמר "אני יכול לפתור לך את שתי הבעיות בעת ובעונה אחת. תביא לפה את חצק'ל".
"מה?!" פאיד היה המום, "להכניס יהודי לתוך הכפר שלנו?"
"כן" היה הסבא נחרץ. "תגיד לכולם שאני אמרתי להביא אותו, ושלא יעזו לפגוע בשערה משערות ראשו".

חצק'ל הגיע לכפר במכוניתו של פאיד בלב הולם וחושש. הוא הרגיש את המבטים רוויי השנאה של צעירי הכפר ננעצים בו כמו חיצים.
פאיד עלה לביתו של 'פאיד הגדול', חצק'ל נכנס אחריו. כמה מצעירי הכפר ניצלו את ההזדמנות ונכנסו אחריהם, סקרנים לשמוע מה יש לקאדי לספר ליהודי.

הכל התיישבו מול פאיד הגדול. הוא לקח שאיפה עמוקה מהנרגילה, ופתח בדבריו:
"היה זה לפני... משהו כמו שבעים שנה. היינו נערים צעירים ומלאי אדרנלין. אהבנו הרפתקאות, ושנאנו את כל היהודים".
פאיד זע במקומו באי נוחות. אך הוא המשיך לתרגם לחצק'ל כל מילה.
"בתחילת הסתיו, רצו כמה מחבריי לעשות משהו שכולם ישמעו עליו, מעשה ג'יהאד אמיתי. הם יצאו מחוץ לכפר וחיכו להזדמנות שלהם.
ואז זה קרה. הם ראו עגלה בודדת מתקרבת, רתומה לסוס אחד. על העגלה היו שלושה יהודים. אחד זקן, ושניים צעירים. חבריי התנפלו עליהם בצעקות. שני הצעירים היהודים ניסו להתנגד, חבריי היכו אותם עד זוב דם. היהודים היו חלושים ולא היה להם סיכוי. הם נהרגו במקום.
את היהודי השלישי, הזקן, הם סחבו לתוך הכפר. החביאו אותו במרתף ולא גילו לאיש על המעשה שעשו.
קיווינו שנוכל להשתמש בחטוּף שלנו לצרכי מיקוח מול השלטונות היהודיים".
פאיד הגדול לקח עוד שאיפה מהנרגילה. שקט מוחלט שרר בחדר, הכל כרו את אוזניהם לשמוע את המשך הסיפור.

"אני הופקדתי על הטיפול ביהודי הזקן.
מה אומר לכם? הוא הקסים אותי מהרגע הראשון. היו לו פנים קדושות במיוחד. כל הנהגתו אמרה אצילות ורוממות. בחיי לא ראיתי דבר כזה. כבר ראיתי הרבה קאדים ומוּפתים 'קדושים', אך כזה דבר לא ראיתי מעולם.
פעמיים ביום הכנסתי לו אוכל, אך הוא לא הסכים לאכול שום דבר. רק לשתות מים. הוא אמר שהוא אוכל רק את מה שמותר לאכול על פי ההלכה היהודית. 'כשר', הוא קרא לזה.
היו לי אתו שיחות ארוכות. הוא היה חכם ופיקח מאין כמוהו. הוא הבין היטב את מצבו, אך לא פחד משום דבר. הוא נותר רגוע ושלֵו כל העת.

שיערתי שתוך כמה ימים יהרגו אותו. לכן הצעתי לו שיבקש ממני 'בקשה אחרונה' ואני אמלא אותה, כפי שנוהגים בנידונים למוות.
ציפיתי שהוא יבקש ממני שאביא לו אוכל כשר. אך להפתעתי זה לא מה שהוא רצה. הוא ביקש ממני בקשה מוזרה ביותר. הוא אמר שלמחרת יש ליהודים חג ושמו סוכות, והוא רוצה שאני אביא לו ארבעה צמחים מסוימים, 'דַלֶד מינים' הוא קרא לזה. ממרחק השנים אני לא זוכר במדויק אילו צמחים הם היו. אני רק זוכר שהוא הקפיד במיוחד על ה'אתרוג'. הוא הדריך אותי בדיוק איזה אתרוג הוא רוצה שאביא לו.
לקחתי על עצמי סיכון עצום, נסעתי לשכונות היהודיות וקניתי לו את הצמחים שהוא ביקש. אנשים הרימו גבה מה לערבישער ול'דַלֶד מינים' אך לי לא היה אכפת.
הוצאתי את כל חסכונותיי וקניתי ליהודי הזקן את האתרוג הכי יקר שמצאתי. לפני ששבתי לכפר, נכנסתי שוב לשכונות היהודים וקניתי לו קצת אוכל כשר. איזה דג יהודי שנקרא הרינג.

הזקן נורא שמח. הייתם צריכים לראות את ההתרגשות שאחזה בו כשהוא ראה את האתרוג שהבאתי לו.
לא יכולתי יותר לעמוד באור המיוחד שבקע מפניו. אחרי יומיים באתי באישון לילה ושחררתי אותו מהמרתף שהיה כלוא בו.
הזקן הודה לי מעומק ליבו, והעניק לי את האתרוג. הוא הורה לי לשתול אותו באדמתי ובירך אותי שבזכות העזרה שנתתי לו, צאצאיי יזכו לפרנסה ברווח".

"אתם שומעים?" פנה הקאדי אל הצעירים שהתקבצו בביתו. "נכדִי פאיד מתפרנס עד היום ממכירת הרינג ליהודים. אני מרגיש שזה בזכות אותה פיסת הרינג שהבאתי ליהודי הזקן. גם עצי האתרוגים בפאתי הכפר הם שלי, אני נטעתי אותם, ואני טיפחתי את הפרדס במשך השנים. ולכן אבקש שתתנו לפאיד להתפרנס מהם. זו זכותו ההיסטורית".
"ואתה", פנה הקאדי לחצק'ל, "אין לך מה לדאוג לגבי הכשרות של האתרוגים. הם לא מורכבים. הם ניטעו מהאתרוג הכי מהודר בירושלים".
דממה מוחלטת שררה בחדר. פאיד הגדול עצם את עיניו לכמה רגעים, ואז סיים את סיפורו "כשהחזרתי את הזקן היהודי לירושלים, לפני שנפרדתי ממנו, הוא נתן לי מזכרת, ספר שהוא חיבר. את הספר אני שומר אצלי עד היום והוא שומר עליי מכל פגע ומחלה".
פאיד הגדול קם, הוא ניגש לאחד הארונות, הוציא משם ספר ישן נושן והגיש אותו לחצק'ל. חצק'ל פתח את העמוד הראשון, וראה את שמו של הספר כתוב באותיות מאירות עיניים:
"פרי עץ הדר".