דיון נספח לאתגר דו שבועי - ביקורת ספרות

לוטם · 2/8/23

נכתב ע"י הפצחן:
אנשים עושים מה שקל להם לעשות

נפש · 2/8/23

נכתב ע"י לוטם:
סתם מעניין, למה רוב הכותבים 'ביקורת ספרות' באתגר, הלכו על שירים ולא ספרים...?!

אנשים אולי יותר מתחברים חזק לשיר מאשר לספר... או שזה רק אני..?

tmr · 2/8/23

נכתב ע"י אריה גלבר:
את מפחדת להסכים
שזו לא סתם תקופה חולפת

דווקא זה לדעתי מהמילים הכי חזקות בכתיבה הזאת.

אבל כל מילה.

7שבע7 · 2/8/23

נכתב ע"י הפצחן:
לגבי הדיבור שהיה שם אודות מעשה בחמישה בלונים
להלן דברי הסופרת עצמה

[TR]
[TD]
"הבלונים הם החלומות והחלומות מתנפצים. רק אחד נשאר: הבלון האדום. ואני לא יודעת איפה הוא. הרוח נשאה אותו, תרתי משמע, והוא ממשיך לרחף. לאן שהרוח תישא אותי, לשם אגיע."

[/TD]
[/TR]

אכן, ראיתי את הציטוט הזה, והוא אמור (בעתו ובזמנו) להיכנס לחלק השני של המאמר הזה.
(ממה שקלטתי או שיערתי היא כנראה מדברת על אנשים שנפטרו...)

הפצחן · 2/8/23

נכתב ע"י 7שבע7:
אכן, ראיתי את הציטוט הזה, והוא אמור (בעתו ובזמנו) להיכנס לחלק השני של המאמר הזה.
(ממה שקלטתי או שיערתי היא כנראה מדברת על אנשים שנפטרו...)

מעניין.
הכל נתון לפרשנות, ככה זה בכתיבה.
ואני מעריך שזו גם הסיבה שלה לדבר בעמימות.

ניק 70107 · 6/8/23

אם אפשר להעלות כאן עוד קטע ולהתלבט מה להעלות לשיפוט הסופי

שה שה שה ישן לו אבא
אותו לא נעיר
בשקט אשחק
אשמור על אח צעיר

שה שה שה הנה כאן אמא
ישנה לה נמה
אלחש לא אדבר בקול
אעשה בשקט הכל

האח האח/חיים בנט/נראה לי

ובכן לניתוח:
שימו לב כשמדובר באבא קודם כל הוא ישן. משאכ האמא ישנה לה נמה. הבדל זה מהותי רבותי, הנה כי כן הכותב מניח כשאשר אבא ישן הרי הוא ישן אך כאשר אמא ישנה שינתה היא בבחינת נמה, נמנום קל חפוז אשר העומק נעדר ממנו מכל וכל.
יותר מכך, הנה כאן אמא - כשאבא ישן הרי קבע לו טריטוריה משל עצמו ובל יהין איש להכנס, אך כאשר אמא נמה הרי היא כאן איתנו וכניסה חופשית יש אל מיטתה הקדושה.

הבדל דרמתי זה משתקף גם בחינוך אותו הכותב מנחיל לילד כך: כשאבא ישן אותו כמובן לא נעיר! אך כאשר אמא נמה לא באה אזהרה זו, וכי מה בכך אם נעיר את אמא ממילא ישנה לה נמה היא. ולא עוד אלא שמנחה הכותב את הילד אלחש לא אדבר בקול - כמנהג צאן קדשים אשר באים לאמא ולוחשים לה "אמא את ערהההה?" בשקט כמובן, כן דבר זה וודאי מותר הוא שהרי בלחש נעשה.

כמוכ אצל אבא מצינו בשקט אשחק, ואצל אמא - אעשה בשקט הכל, ולא אפרט כאן מה כולל הכל עקב כי קצרה היריעה. ולא נזכיר את היעדר הציווי לשמור על אח קטן עת האמא 'נמה'.

וכעת רבותי מה תאמרו על השיר החינוכי ועל ערכי השוביזינם המשתקפים בו מכל צליל ומילה?

הא.

סיפור8 · 7/8/23

בעז"ה

נספח לביקורת : הבינה, החמות ומה שביניהן

הסיפור מאת הבינה המלאכותית:

המטבח היה שוקק פעילות כאשר ניחוחות של בצל רוחש ורטבים מבעבעים מילאו את האוויר. מרים, בשלנית חרוצה ומיומנת, חתכה ירקות בקפידה בזמן שבעלה אלי ערבב סיר מרק עוף ריחני. דירתם הקטנה והנעימה הייתה סימפוניה של יצירה קולינרית, והתשוקה המשותפת לאוכל קירבה אותם זה לזה.

אבל כשהם עבדו זה לצד זה, מתח רתח מתחת לפני השטח. לא האתגרים של המתכונים שבחרו הם שגרמו לאי-נחת הזה; זה היה רוח הרפאים התמידית של אמו של אלי, רבקה. היא הייתה אישה אדירה, הידועה בכישורי הקולינריה יוצאי הדופן שלה, והמוניטין שלה נשא על מרים מהיום שבו נישאה לאלי.

מרים תמיד הרגישה כאילו היא בתחרות קולינרית שקטה עם חמותה. הכמיהה להרשים את החיך של אלי, הרצון ליצור מנות שישכיחו ממנו את הבישולים של אמו, הכל הפך בלבה לקרב מתמיד שלא נאמר.

אלי הציץ במרים, חש בסערה הפנימית שלה. "הכל בסדר, יקרה?" הוא שאל, חשש מהבהב בעיניו.

מרים הכריחה חיוך. "כמובן, פשוט איבדתי את מחשבותיי לרגע."

אלי הנהן, אם כי אי הנוחות נמשכה. כשהמשיכו להכין את הארוחה, נראה היה שצלצול הכלים וזמזום הכיריים הגבירו את המתח ביניהם. הסכין של מרים החליקה, והיא התכווצה כשהיא חרכה בטעות את אצבעה. היא טיפלה במהירות בפצע הקטן, אבל התסכול שלה היה מורגש.

בדיוק אז, דלת הדירה נפתחה, ומשב של היכרות שטף פנימה כשרבקה נכנסה פנימה, נוכחותה ממלאה את החדר. "אה, יקירי, חשבתי לקפוץ ולתת יד!" היא הכריזה באווירה של סמכות.

החיוך של מרים התהדק, ואלי העיף בה מבט אוהד. "אמא, זה ממש לא הכרחי. יש לנו הכל בשליטה".

רבקה התעלמה מהמחאות שלהם וללא מאמץ השתלטה על המטבח. אלי נסוג לאחור, לכאורה השלים עם חדירתה של אמו, בעוד שלבה של מרים שקע עוד יותר. היא יכלה להרגיש את הלחץ גובר - משקל חוסר הביטחון שלה והצורך המתמיד להוכיח את עצמה.

כשרבקה חתכה במומחיות ירקות והוסיפה את התבלינים המיוחדים שלה למנות המבעבעות, מרים הרגישה שהתסכול שלה מגיע לנקודת רתיחה. היא קפצה את אגרופיה, המאבק הפנימי שלה הגיע סוף סוף לשיאו.

"מספיק!" קולה של מרים צלצל, הפתיע אפילו את עצמה. "די לתחרות השקטה הזו. אני לא כאן כדי לשחזר את המנות שלך או להוכיח את עצמי לאף אחד. אני כאן כי אני אוהב את אלי, ואני אוהב לבשל. ואני לא אתן להשוואה הקבועה הזו לשלוט באושר שלי".

רבקה השתתקה, עיניה התרחבו בהפתעה. הלסת של אלי נשמטה, המום מההתפרצות של אשתו.

רגע של שקט היה תלוי באוויר, ואז פרץ צחוק ספונטני מרבקה. היא צחקה כל כך עד שדמעות זלגו בעיניה, ועד מהרה הצטרפו מרים ואלי. המתח שאחז בהם כל כך הרבה זמן כאילו התנדף באותו רגע של שמחה משותפת.

"את צודקת, מרים", הצליחה לבסוף רבקה לומר בין התקפי צחוק. "הייתי זקנה טיפשה, מנסה למדוד את הערך שלך באמצעות מתכונים ותבלינים. אתה חלק מהמשפחה הזו, והבישול שלי הוא לא מדד לאהבתך".

מרים מחתה דמעה, ולבה הרגיש קל יותר ממה שהיה במשך עידנים. "תודה רבקה."

מאותו יום הפך המטבח למרחב של שיתוף פעולה ולא תחרות. מרים ורבקה החליפו מתכונים, חלקו טכניקות וצחקו יחד כשהן מבשלות זו לצד זו. האווירה העמוסה של פעם הפכה לאווירה של אחווה ואהבה משותפת לאוכל.

בעוד ניחוח מאמציהם המשולבים עבר בדירה, אלי לא יכול היה שלא לחייך אל שתי הנשים החזקות והמדהימות בחייו – אשתו ואמו – שמצאו סוף סוף דרך להשתחרר מכבלי ההשוואה. ולאמץ את השמחה המשחררת של חברות קולינרית.

משולש ברמודה · 7/8/23

@סיפור8 אהבתי את הרעיון לבקר את הבינה המלאכותית

, סתם מעניין לדעת באיזה כלי השתמשת לסיפור ומה הפרומפט שכתבת?

סיפור8 · 7/8/23

זה GPT, והפרומפט זה בדיוק מה שכתבתי בביקורת, רק כמובן באנגלית...

אש קודש! · 10/8/23

נכתב ע"י סיפור8:
אני כאן כי אני אוהב את אלי, ואני אוהב לבשל

איך לא נתת ביקורת על זה???

סיפור8 · 10/8/23

נכתב ע"י אש קודש!:
איך לא נתת ביקורת על זה???

זה בנפרד.. יום אחד אני אכתוב ביקורת על גוגל טרנסלייט

AUVI · 10/8/23

@ifatrosh , ביקורת יפה על ספר מקסים!
@Natan Galant

נכתב ע"י ifatrosh:
תן לישון געציל,

ספר די חדש, ולא רק הספר, גם הסוגה.

כתיבה הומוריסטית, צינית, משוחררת שנונה, אסוציאטיבית ונוגעת בחלקים מחיי היהודי (תפילה, שבת, מוסר)

זה היה ביום חם, אולי הכי חם במאה השנה האחרונות, ככה אמרו באותו יום ולאחריו באו עוד הרבה ימים יותר חמים.

לקחתי את הספר הצהוב שעל המדף בספרייה, הוא היה הכי מתאים לי למזג האוויר, והתיישבתי לקרוא. נשאבתי לעלילה מרתקת ומצחיקה, חשבתי שסוג כתיבה כזה מתאים לטור בעיתון או לסיפור קצר אבל הכותב התעלה על עצמו וכתב ספר על ארבעה ימים, אם אני לא טועה, אבל עם ההקשרים בעצם זה ספר על שנים בחייו של הגיבור.

געציל, גיבור הסיפור, המספר את קורותיו בגוף ראשון, משתף אותי בשיחה שלו עם נחמן, שמציע לו לטוס איתו לחופשה בחו"ל במחיר מוזל במיוחד. הרעיון לא נשמע לי טוב, אבל געציל מסכים והשניים מתארגנים לטיול. אני מחליטה לא לעזוב אותם ולראות איך זה אפשרי, וכך צעד אחר צעד אני מצטרפת כמלווה נסתרת לנופש בחו"ל, בלי כסף ועם הרבה אלתור ומזל.

כתבתי הרבה מזל, הם מוצאים מקום לינה כולל אוכל ללא עלות (חבר של געציל), הם מחפשים לאורך כל הספר מניין לתפילות וגם מוצאים ברוך ה' (סאטמר ועוד), געציל יוצא לבקר את דודו החילוני (שיש לו ולמשפחתו דעות לא מחמיאות על חרדים) ומסיים את הביקור באווירה טובה ומקדש שם שמים,

כתבתי מקדש שם שמים, געציל מתגלה בעיני כבחור מאוד מוסרי, בעל ערכים, עם רצון להיות טוב ולעשות את הישר והנכון. אמנם לא תמיד מצליח לו אבל הוא משתדל. המסע עם געציל מזמן לי הרבה חוויות, מחשבות ותובנות רציניות במעטפה של כתיבה צינית, משוחררת, כנה, ואסוציאטיבית.

כתבתי אסוציאטיבית, וכאן הגעתי אל הדובדבן שבקצפת, היהלום שבכתר, הצימוק שבעוגה, השאור שבעיסה, האסוציאציות שעוברות בראשו של געציל בכל אירוע, הם הסיפור. המעברים בין אירועים מהעבר לעתיד מהווה לציווי, התייעצויות עם נשיאים ורודנים, ראשי ישיבה וידידים, קצת מבלבל אך עם התקדמות העלילה אני מגלה שאני אוהבת אסוציאציות כסיפור.

בטיסה חזרה לארץ, נחמן מתארגן להשלים שינה, אבל געציל מלא חוויות ושאלות ותמיהות ורוצה לשתף את רעהו, כואב לי מעט שנחמן חסר סבלנות לידידו החביב וגוער בו... "תן לישון, געציל".