כתבתי שיר זה במקום מסויים, אך לדאבוני שכחתי אותו שם. ב"ה הצלחתי לשחזר את רובו וזה די קרוב למקור. מבוסס בעיקר על המשך המאמרים של הרבי מליובאוויטש מתשכ"ג ומאמרים נוספים כמצויין בהערות. מתנצל על כמות ההערות והמראי מקומות. בקובץ המקורי היו יותר...
אבלה ודוויה, בעלוה פריצים
נשמתה כבויה, נשרפה כקוצים
בשדה חבויה
[1], פרועת הקווצים
[2]
בזדונים רוויה
[3], שכחה הרובצים
[4]
ברם היא שבויה, ובתחילתה נאנסה
[5]
נצבת היום
[6], אבריה רועדין
מול רוכב עבים
[7], דן גס ועדין
[8]
מלך איום, יושב על כסא דין
[9]
קרועה בפוך לעוגבים
[10], בת מלך מאבידין
[11]
בשווקים מתגוללת בזויה, ולתשובת השנה
[12] יכנסה
[13]?
על מפתן הייאוש, תלויה על בלימה
[14]
מבין גלי כאבה, בת מלך פנימה
[15]
מבעד לקרוש
[16], מעצם הנשמה
[17]
"מלוך באהבה", מזדעקת בצמא
מעומק
[18] בו שרויה, יעלה עלסה
[19]
לשדה נעבד מלך
[20], מאין ישועתו
[21]
אסור ברהטים
[22], לא יפר בריתו
מדין יהלך, ברחמים ישם שבתו
[23]
יאריך לחוטאים, מעצם בחירתו
[24]
כי גם בעריה, היתה באמנה איתו
[25].
[1] "אית שדה דכל חירוב ומסאבי ושיצאה וקטולין וקרבין ביה שריין" (זח"א קכב, א).
[2] להיפך מ: "קוצותיו תלתלים" (שה"ש ה, יא).
[3] כפי' רשב"ם, אלשיך ועוד (נצבים כט, יח) ש"רווה" אלו הזדונות (משא"כ כרש"י).
[4] מבואר במד"ר כמדומני עה"פ בפ' ויצא "שלושה עדרי צאן רובצים" שהכוונה לג' האבות.
[5] דברים כב, כז: "
כי בשדה מצאה צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה". כתובות נא, ב: "אמר רבא: כל שתחִלתה באונס וסוף ברצון - אפילו היא אומרת 'הניחו לו, שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו' - מותרת. מאי טעמא? יצר אלבשה"
[6] "אתם נצבים היום זה ר"ה" – ראה תורת הבעש"ט עה"פ (היום יום כ"ה אלול). לקו"ת (לבעל התניא) ר"פ נצבים. פענח רזא ס"פ נצבים.
[7] ע"פ תהילים קד, ג.
[8] ראה גם במפרשים לנצבים שם.
[9] משלי כ, ח. ר"ה לב, ב (בקשר עם ר"ה).
[10] ראה ירמיהו ד, ל.
[11] להעיר משבת קט, א: "פוך מעביר בת מלך".
[12] סוף השנה (ת"י ורש"י מ"א כ, כב ועוד), וגם רומז על חזרה בתשובה.
[13] בניסוח – מלשון נישואין, אבל כולל גם לשון הכנסה (במקור גם הנישואין הוא מלשון הכנסה). פירוש הקטע: כל השנה מסתובבת ברחובות וברגע האחרון של השנה רוצה להיכנס לארמון ולהתחתן עם המלך?! "אם מלך אנא עד השתא מ"ט לא אתית לגבי'?!"
[14] ע"פ איוב כו ז.
[15] תהילים מה, יד. כאן במשמעות של פנימיות הבת מלך.
[16] כמו "נקרש הדם". היינו היובש וכו'. (נראה לי שצ"ל בסגו"ל).
[17] ראה באריכות במאמר יבחר לנו ה'תשכ"ג (סה"מ מלוקט ה' בתחילתו) ס"ו ואילך ובלקוטי שיחות ח"ד שיחה לר"ה, שבקשת ישראל שהקב"ה יהי' מלך עליהם (שמתבטאת ב(קול פשוט שב)שופר מגיעה מעצם הנשמה יעויי"ש באריכות הביאור.
[18] בעיקר הפירוש לגריעותא. אבל רומז גם על המקום העמוק בנפש ממנו מגיעה קריאה זו ("ממעמקים קראתיך ה'" – וגם בזה ב' פירושים כנ"ל).
[19] אהבתה, דביקותה, חיבורה (ע"ד "עלס אהבים" (משלי ז, יח)). אם כי הפירוש המדוייק יותר למילה זו הוא לכאו' שמחתה (יעויין במפרשים למשלי שם. איוב כ, יח ועוד – אך וודאי שיש הסוברים שאי"ז התחלפות עם יעלוץ יעלוז אף שזו הדעה הרווחת במפרשים) ובספרי השותי"ם נראה שיש כל מיני משמעיות רחבות לשורש זה. והלכך הרשיתי לעצמי גם. ואכמ"ל.
[20] ע"פ קהלת ה, ח. ומבואר בזהר (שבהע' 1) שמלך עילאה נעבד גם לשדה דלעומ"ז. והרבי מליובאוויטש (לא היו ימים טובים תשל"ה ס"ו – סה"מ מלוקט ג ע' רמז) מבאר שג"ז למעליותא, שהעליה אחרי הירידה היא גדולה יותר כי עיי"ז נפעל חידוש בכוונת הבריאה, ולכן המשכת הכתר (הנק' מלך עילאה) היא באופן נעלה יותר ע"י הירידה. ובמ"א מבאר (אני לדודי תשכ"ו ס"ז – סה"מ מלוקט ח"ד) שע"י המשכת מלך עילאה (בכללות – יגמה"ר) לעמ"י מתגלה בו שכוונתו הוא "בשביל ישראל שנקראו ראשית" (ר"פ בראשית) שקשורים עם עצמותו ומהותו ית'. ובעיקר כאשר מתגלה לבנ"י הנמצאים בשדה דלעומ"ז כי דווקא בהם מתגלה קשרם העצמי לאלוקות שגם בהיותם בשדה עד ש"עשו איש שדה" "החזיק בה וכו'" הרי "צעקה הנערה" כי רצונם האמיתי הוא בקדושה ולכן עושים תשובה. יעויי"ש בביאורים מפליאים ועמוקים.
[21] כ"ק אדמו"ר הצ"צ מבאר שכאשר "צעקה הנערה" בתשובה גם בהיותה בשדה דלעומ"ז (ראה הע' קודמת) זוכה לישועה מבחי' האין שלמע' מהשתלשלות (וע"ד "מאין יבוא עזרי" כמבואר בספה"ק).
[22] שה"ש ז, ו. וראה מד"ר עה"פ (ועד"ז במפרשים נוספים): "אסור ברהטים שאסר עצמו בשבועה שהוא משרה שכינתו בתוך ישראל".
[23] כמבואר בויק"ר פכ"ט ועוד שע"י תק"ש הקב"ה עובר מכסא דין לכסא רחמים. וראה ביבחר לנו שם שזהו מאחר שבתק"ש מתגלה הקשר העצמי של עמ"י והקב"ה בבקשתם 'תמליכוני עליכם' יעויי"ש בהביאור (בעיקר סי"א).
[24] ראה במאמר שם באריכות ובמאמרים שבהערה הבאה שמה שישראל שרשם בעצמותו ית' כביכול וזה שע"י תק"ש ובקשת תמליכוני עליכם פועלים שהקב"ה יהי' מלך זהו רק מאחר שכן הקב"ה בחר בבחירתו החופשית בעמ"י אך לא שמעשי הנבראים מצ"ע תופסים מקום). אך ראה במאמר תורה ציווה תשכ"ג (סה"מ שם) באו"א).
[25] תניא פכ"ד. וראה במאמרים וכל אדם ובסוכות תשבו תשכ"ג (בהמשך למאמר סה"מ מלוקט שם) שעניין זה הוא מצד בחירתו העצמית של הקב"ה בעמ"י.