אתגר נספח- יום בחייו של יאן

הנף מקלדת · 6/6/23

אתגר

שוטו!

AUVI · 7/6/23

אתגר מקסים!

נכתב ע"י הנף מקלדת:
כתיבה טובה תעניק נקודות, אבל מקוריות תכפיל אותן.

האתגר ינעל עוד שבועיים
בהצלחה!
ותודה ל @יאן המקורי על הרעיון

הוא מקורי או מקורי?

אש קודש! · 7/6/23

נכתב ע"י הנף מקלדת:
עקבו אחריה במשך תקופה

תקופה קצרה ממש!
תוך שבועיים לעקוב + לתעד. ה' ירחם!

רואים שקוף · 7/6/23

לא יודע מאיפה להתחיל...
ה' יעזור..

רואים שקוף · 7/6/23

נכתב ע"י רואים שקוף:
יתכן ויבוא המשך...

מחצית השעה השניה של היום:

על מפתן ביתו של ידידיה אני נעצר, עיניי אוחזות את גון פני מזרח הרקיע, יחד עם קריאות הגבר הנשמעות, ואני מבין כי תיכף תנץ החמה, ועדיין לא קראתי את שמע. אני מתיישב על שפת האכסדרה שבפתח ביתו, וכדרך קריאתי מדי יום ביומו, אף כאן אני קורא את שמע בברכותיה, ומסמיך גאולה לתפילה, מיד עם הנץ החמה.
עם סיום התפילה, אני נוקש על דלתו של ידידיה, ידידיה פותח לי במאור פנים, כאשר ניתן לראות ממפתן הבית את עושרו הרב שצבר מעסקיו בחופי הים, הוא היה באמצע ארוחת שחרית, עוד קודם נטילת מים אחרונים, כך ניתן לראות מפרורי הקטנית שנותרו על זקנו.
אני מהרהר על פת השחרית שלי, הפת שאפתה אשתי אמש, וכבר יבשה למחצה, שמן הזית העכור שעוד נותר לי בצקלוני, השמן שרכשתי בשבוע שעבר, וחושב, שעד שיבוא הזמן, ואוכל לאכול היום פת שחרית, יהא זה כבר כזורק אבן לחמת ותו לא. אך מילא, כעת אני עוסק במצוה, ופטור מן המצוה.
ידידיה שואל לרצוני בשעה זו, שעה בה כל עובדי הכפיים כבר נמצאים בשדה, ואני מספר לו את פסיקת חוט הטלית שלי, וחש ממש כי את חטאיי אני מזכיר. קצת בושה לספר על כך. זה מראה קבל עם ועולם כי לא נזהרתי בכבוד הציצית כראוי. לו הייתי מדקדק מעט יותר במצות ציצית, הדבר לא היה קורה לי.
ידידיה מוציא לי בשמחה טלית מצוייצת חדשה, טלית שנעשתה עם כל ההידורים, ונוקב במחירה, מאה שבעים וארבעה פרוטות. אני מונה את הפרוטות שבפונדתי, ובבושת פנים מגלה כי אין לי אלא תשעים ושמונה פרוטות. התקופה היא עידנא דריתחא, ואני אנה אני בא.
אני מראה את פרוטותיי הדלות לידידיה, והוא משיב שאוכל להשלים את החסר בפעם אחרת, כמובן בזקיפת המעות במלוה, שייחשב שנתתי את דמי תשלום הטלית במלואם, שאם לא כן, אכנס לחשש כבד שמא אין זה בכלל ועשו להם משלהם.
אחר תיבות פרידה ידידותיות, עוזב אני את ביתו של ידידיה, ומחשב דרכיי, כיצד אוכל לצאת מכאן אל השדה בדרך הכי קצרה. כמה שפחות להפסיד משעות העבודה. גם ככה עליי להגדיל את ההכנסות בכדי שאוכל להשיב את חובי לידידיה, איני חפץ להישאר זמן ממושך מדי בתחושת עבדות. עבד לווה לאיש מלוה.
עיניי נוחתות על שביל העפר בשדה הקוצים שמאחוריי ביתו של ידידיה, שביל זה הוא מצר שהחזיקו בו רבים, מקום ראוי ויאות להילוך, אחר שדעתו של הבעלים נוחה מכך שאנשים צועדים בדרך זו. זה מונע ממזיקים ומשאר מרעין בישין להתהלך שם. אני יודע על כך. ואם זכרוני אינו בוגד בי, בעבר הוא אף פרסם על כך גילוי דעת בכניסה לבית הכנסת המרכזיף פה עכו ת"ו.

נכתב ע"י רואים שקוף:
יתכן ויבוא המשך...

הזדמנות · 7/6/23

@רואים שקוף סליחה על קטיעת הרצף הסיפורי

רואים שקוף · 7/6/23

נכתב ע"י הזדמנות:
@רואים שקוף סליחה על קטיעת הרצף הסיפורי

לא נורא.
מסתמא עוד יהיו הרבה קטיעות באמצע.
אאלץ להתמודד עם זה.

רואים שקוף · 7/6/23

נכתב ע"י רואים שקוף:
יתכן ויבוא המשך...

שעה שניה של היום, מחציתה הראשונה:

אני מתחיל לצעוד באותה הדרך, הדרך שנסללה בתוך שדה הקוצים, עוד לא צעדתי אפילו שבעה צעדים, ואני חש במעין עקיצה ברגלי הימנית, באזור הקרסול, גלגלי מוחי יחד עם כליותיי היועצות פועלים כעת בזריזות יתירה, ומורים לי לעמוד על מקומי ולתור אחר מקור העקיצה, שמא פן ואולי הייתה זו עקיצה מזוחל ארסי כל-שהו, ועליי להזדרז ולהקיז דם, בטרם יספיק הארס להתפשט בכל גופי, יותר מכאן לא נתתי למרוץ מחשבתי להלך. חששתי מכך.
חששתי מכך, ובצדק, זה מפחיד לחשוב על יום המוות, המחשבות על יום המוות, ובעיקר המחשבות על המתרחש לאחר המוות, מחייבות אותי לשנות אורח חיים, לא אוכל עוד להמשיך את אורח חיי כפי שהם, כפלגס הזה שיצא מכלל גדי ולכלל איל לא בא, המחשבות הללו מחייבות אותי ללכת ישר כפי שעשה האלוקים את האדם, ישרות מושלמת. ישרות תמימה. כנראה שכשאמר החכם מכל אדם כי טוב יום המוות מיום היוולדו הוא לא כיוון עליי.
כל אותן המחשבות עלו במוחי באותם רגעים מועטים, עד שראיתי בבירור כי אין מקום לפחד ולחרדה, היה זה רק שיח קוצני הגדל פרע ויוצא אל מחוץ לסבך הקוצים שבצד הדרך, בו ברגע נרגעתי, והרהורי התשובה והחרטה שעלו בי הלכו והתפוגגו, עד אשר נמוגו כלא היו, אנחת הרווחה שהוצאתי מפי, מן הסתם נשמעה היטב, שכן אני שמעתי את קולה של שלשלת מגופת החלון בביתו של ידידיה, מה שמורה שמתוך תאוות הידע שלו, הוצרך לראות ולדעת מה היה.
המשכתי בהליכתי המהירה, ולו בכדי שידידיה לא יעכבני עכשיו בתישאול ותיחקור אודות אותה אנחה, די היה לי בכך שהתעכבתי אצלו לצורך מניין הפרוטות, ויעכבני זה פעמיים... ומזווית עיני, אני כבר יכול לראות עכשיו את שדות אנשי העיר ניצבות בקמתן, זהרורי החמה המתנפצים עלי שיבלי התבואה, ופועלים העמלים במלאכתם, לקראת הקציר הממשמש ובא.
ריח מחשיד עולה באפי, אני מריח ואיני יודע מה, אך הדבר ברור לי, ריח של עיכוב נוסף הוא הריח הזה. אני מנסה להסיח דעתי מן הריח, עליי להמשיך ולהתקדם לשדה העבודה בכל מחיר, ויעבור עליי מה. אני חייב את יום העבודה הזה. אל לי להפסידו כשוטה המאבד מה שנותנים לו, או לכל הפחות בכדי לא למנוע טוב מבעליו.
בעיקול הדרך בואכה שדות אנשי העיר, עוד בתוך שדה הקוצים, בעודי מתהלך במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, רואה אני לנגד עיניי נבלת סוס שהתפגר לבעליו, המקום ימלא חסרונו, ולא שאיסטניס אני שאיני מסוגל לעבור על ידו, ולא שאין בי את הכוחות הנדרשים בכדי לדלג מעל גופת הסוס, גורם אחר הוא המונע ממני לעבור דרך שם. התפילין שבראשי ובזרועי, ההלכה הקובעת שאסור להלך בהם במקומות המטונפים, מחייבת אותי לסוב על עקבותיי.
מאבק קצר עם יצר פנימי הלוחש לי לחלוץ את תפיליי, ולהניחן בכיסן בעת שאעבור באותו מבוא מטונף, אך בסופו של דבר גבר בי הקול האומר, כל רגע בתפילין - מצות עשה היא, ואם תורידם עכשיו, היאך תוכל לברך לעת ערב את ברכת לשמור חוקיו? או שמא גם הורדת תפילין בשל מעבר במבואות המטונפות בכלל לשמור חוקיו היא?
סבתי על עקבותיי, החלתי לצעוד את אותה הדרך שצעדתי בכיוון ההפוך, צעידה באיטיות מה, גם בשל תחושת האכזבה, וגם בשל הכאב בקרסולי הימני, משריטת הקוץ, מהורהר אודות התחלת היום שלי דרמיא על אפי, (על הפנים) ומה ה' אלוקיי דורש מעמי. תחושת עקיצה ברגל שמאל באזור הקרסול, העירה אותי מהרהוריי, ולימדה אותי כי בעוד שבעה צעדים אני יוצא מדרך הקוצים לעבר דרך המלך.

מחציתה השניה:

שוב עברתי על פתח ביתו של ידידיה, הפעם עם טלית מצוייצת כבר, אין לי באמת מה לחפש בביתו, אילולא רגליי הכואבות, לא הייתי משתהה שם כלל, ואדרבא להיפך, ממשיך הייתי בהליכה מהירה אל עבר שדות אנשי העיר, כולי תקווה שעיסוקי הקבוע בדאגה לתחזוקה שוטפת של בית הגרנות נשאר פנוי גם ביום זה, שלא יאמרו לי כי הזריז נשכר והיפוכיהן בגולם.
כוחותיי לא עמדו לי. הייתי חייב לפוש קמעא מטלטולי הדרך שעברתי מאז עלה השחר. ישבתי לכמה רגעים על האכסדרה שלפני ביתו של ידידיה, אותו מקום בו קראתי את שמע של שחרית, חש משל היה זה מזה עידן ועידנים, כמעט ולא מעלה על דעתי שהיה זה אך היום, לפני שעה קלה.
צרעות סליחה על התיאור, זה כנראה המקקים המעופפים הנקראים גם 'מקק בני ברקי' שרחשו באותה עת על האכסדרה, הבהירו לי שלא אוכל אף לפוש מעמל הדרך, כי נפש עמל עמלה לו, הנפש עמלה להמציא לי עמל נוסף, שחלילה לא אפול לידיו של השעמום המביא לידי חטא. וכך בעודי מחשב את מניין המלקיות שעלול להתחייב מי שיאכל את אותן צרעות, אני קם, ומתחיל לצעוד בדרך המלך לעבר השדות. יהיה מה שיהיה.
הגעתי לשוקה של עכו, אבן הטוען של עירנו, כל מי שרק יחפוץ לצאת את העיר, מוכרח יהיה לעבור שם, השוק היה מלא ברוכלים המציעים את מרכולתם, אך לא, לא היה שם איש שיציע איזה סמא דחיי, או לכל הפחות סם פלא להגברות על מצב רוח עכור. המשכתי.
בעודי מהרהר כי הנה, בשעה טובה ומוצלחת אוכל לבוא אל המנוחה ואל הנחלה, קרי אל העבודה ואל הכלכלה, הרי שלוויית המת שעברה שם באותו הזמן אילצה אותי להתעכב מעט עד שיעברו כל המלווים. בעלי השדות לא יחפצו כי טמא לנפש יבוא בשדותיהם. אך זאת הוברר לי, המגיפה עוד כאן. ובשפה המדוברת, חיה קיימת ובועטת.

יתכן ויבוא המשך...

brachy 100 · 7/6/23

@מ. י. פרצמן לדעתי עדיף לאחד את כל הקטעים של @רואים שקוף
@רואים שקוף מה דעתך?

רואים שקוף · 7/6/23

נכתב ע"י brachy 100:
@מ. י. פרצמן לדעתי עדיף לאחד את כל הקטעים של @רואים שקוף
@רואים שקוף מה דעתך?

בשמחה
רק יהיה המשך.
גם אני חשבתי שאולי זה באמת כדאי.
או שיתנו לי אופציה לערוך את ההודעה עד סוף היום
(היום של גמליאל...)

נ. גל · 8/6/23

קטעים אחד אחד... תענוג לקרוא. מזמן לא הוספתי למעקב אתגר פשוט כדי להנות מהתוצרים.

נכתב ע"י ףץףץ:
ילדים זה הדבר הזה שרץ בוכה קם נופל ובאופן כללי צורח. הוא תפס בראשון בזרועות פלדה והצרחות התחזקו, צפצוף פנימי נשמע, אנשים קוראים לו מצפון.

גאוני בעיניי.

ניהול קהילת כתיבה · 8/6/23

נכתב ע"י רואים שקוף:
או שיתנו לי אופציה לערוך את ההודעה עד סוף היום
(היום של גמליאל...)

אין אופציה כזו

נכתב ע"י רואים שקוף:
בשמחה
רק יהיה המשך.

אז בבקשה לעדכן כשיסתיים

רואים שקוף · 8/6/23

נכתב ע"י כותב השורות:
יאן קי נכנס לבית המדרש בסערה, הוא קיבל עדכון שחייבים אותו עכשיו לשעתיים תורה, הזהירו אותו שאם הוא יפסיק באמצע כל העסק יקרוס וזה יהיה עליו

אהבתי את יענקי הזה...

רואים שקוף · 8/6/23

נכתב ע"י רואים שקוף:
יתכן ויבוא המשך...

השעה השלישית של היום, מחציתה הראשונה:

בתחילת השעה השלישית של היום, אחרי שכבר האיר היום ללא ספק, הגעתי אל השדות, הפועלים כולם כבר היו עסוקים במלאכתם, זה להם שתי שעות מאז בואם לשדה העבודה. מזווית עיניי רואה אני את אחד הפועלים עוסק בקריאת שמע, תוך הפסקה קלה ממלאכתו. הפסקה שארכה משך זמן, שאני עצמי יכול הייתי לסיים בה קריאת שמע בברכותיה. לבי יוצא מקנאה כשאני מתבונן בגדולתו של אותו פועל.
אך אל לי להתעכב במחשבות אלו כעת, עליי להתחיל במלאכה. הנחתי את תרמילי בקצה שדהו של יהוידע, תר בעיניי אחריו לדעה מה יעשה בי, אם עוד נותרה איזו מלאכה שלא נתמנה עליה פועל מן הפועלים הרבים המצויים בשדה, דבר מה שאוכל לעסוק בו. אם בפרוטות שאקבל לא יהיה די בכדי להניח את חלקם למשמרת, לתשלום חובי לידידיה, אייחל שיהיה די בהן לרכוש ביצת תרנגולת לסעודת בין הערביים לי ולרעייתי.
את יהוידע מצאתי בעומק השדה, מתהלך בינות לפועלים לבל יפסיד ממונו בידיו, כיף להם לפועלים, השכר הרבה, ובעל הבית שלהם הוחרג מהמאמר שבעל הבית דוחק, הוא אמנם דואג לראות שאינם בטלים לריק, אך אינו לוחץ אותם יתר על המידה. כבועז בשעתו, התעניינותו של יהוידע בשלומו של כל אחד ואחד מפועליו, היא היא הגורמת להם להשקיע במלאכה כדבעי. אדם בעל רוח הוא, יהוידע.
יהוידע מקדם אותי בחביבות, כדרכו מדי יום ביומו, ואמר לי, מקדם כבר אמרתי לך שיש חסרון במדורים בבית אפל, לו הייתה אמירה זו נאמרת מפי אדם אחר, אולי הייתה זו פגיעה, אך כשנאמרו הדברים מפיו של יהוידע, בשפת החיבה שלו, הרי שהדברים התקבלו בצורה טובה וראויה. במין נינוחות רוגע ושלוה. רק לבל תצא תקלה מתחת ידי, שלא תחסר לכם ההבנה, אף פעם לא נחלקתי עמו על אמירה זו.
חוששני שהדבר היה אכן צפוי מראש, אך כשבאים בשעה אשר כזו אל השדה, אין לתלות תקוה שתישאר איזו שהיא עבודה לעבוד בה. יהוידע נאלץ לאכזב אותי. אין לו עבודה בשבילי.
באותם רגעים חשתי שחשך עולם בעדי, גם כך כליתי בשחרית את פרוטותיי האחרונות, ואם ברצוני להביא מעט אוכל לביתי, שיהיה גם לאליצור כיצד להתקיים, עליי לעשות מעשה. איני יכול לשוב כך לביתי בבושת פנים. אמרתי בלבי כי אפנה לאכול פת שחרית, ולכשתתיישב דעתי, אוכל להתבונן כדבעי כיצד אוכל להביא מזון לפי הטף, ולכלכלת אנשי ביתי.
גם אם סברתי שתחושת ה'חשך עולם בעדי' הייתה זו תחושתי האישית בלבד, עד מהרה התברר שטעיתי, העולם אכן חשך, השמים נתקדרו בעבים, ומטר עז החל ניתך ארצה. חישוב מהיר בדעתי מעלה, כי עד שאבוא אל צקלוני המונח בצד השדה, הרי שהפת שבו תאבד צורת פת, מרוב מי הגשמים שירדו עליה, ובודאי שלא אוכל לברך עליה המוציא, גם אם עוד תהיה ראויה לאכילת אדם.

יתכן ויבוא המשך...

brachy 100 · 8/6/23

רעיון טוב
@ניהול קהילת כתיבה , @מ. י. פרצמן

נ. גל · 8/6/23

נכתב ע"י רואים שקוף:
ידידיה

נכתב ע"י רואים שקוף:
יהוידע

מה שם הבוס?

רואים שקוף · 8/6/23

נכתב ע"י נ. גל:
מה שם הבוס?

שם הבוס הוא יהוידע
לידידיה הוא חייב כסף מרכישת הטלית המצוייצת בבוקרו של היום

נ. גל · 8/6/23

נכתב ע"י רואים שקוף:
שם הבוס הוא יהוידע
לידידיה הוא חייב כסף מרכישת הטלית המצוייצת בבוקרו של היום

אם כך:

נכתב ע"י רואים שקוף:
כבועז בשעתו, התעניינותו של ידידיה בשלומו של כל אחד ואחד מפועליו, היא היא הגורמת להם להשקיע במלאכה כדבעי. אדם בעל רוח הוא, יהוידע.

יש כאן טעות, וצ"ל התעניינותו של יהוידע.

רואים שקוף · 8/6/23

נכתב ע"י רואים שקוף:
יתכן ויבוא המשך...

השעה השלישית של היום, מחציתה השניה:

חשתי אבוד. המעט שבמעט שעוד נותר לי, תקוותי האחרונה שאוכל באופן כל-שהוא לשנות את גורלי המר באותו היום, ליישב את דעתי הסוערת, גם זה כבר אין באפשרותי לעשות. כבשת הרש האחרונה נעשקה ממני בכוח על-טבעי, מי היה צופה גשם שכזה בשלהי ירח זיו. חשתי כי לא נותר בי עוד כוח, אשוב לביתי לקבל את גערותיה של פנינה על ה'עם-הארץ' שגדל לו בביתה, וכאשר אבדתי אבדתי.
דוקא ראייתי השלילית בכל מקום, הייתה בעוכריי, והתבררה כאן כלא נכונה בעליל, עובדה זו, שגשם רב ירד בעונה שכזו, באופן בלתי צפוי בעליל, גרמה לי במהירות לעבודה עבורי, עבודה שיהיה לי את האומץ לחזור לביתי בגו זקוף ובראש מורם. ממש סייעתא מן שמיא.
בעודי מסרך את צעדיי אל עבר קצה השדה, ברגליים חבולות כשמטר עז ניתך ארצה, שומע אני את ידעיה קורא בקול, 'איה גמליאל. איה גמליאל', כבר חששתי שלקיתי באיזו מחלה כל-שהיא, שהוזה אני מהרהורי לבי, (פטה-מורגנה) אך לא, פועל זריז שקרב לעברי הודיעני בבירור כי אכן ידעיה זקוק לעזרתי כעת. החשתי את צעדיי לכיוונו של ידעיה, והודעתיו כי כל אשר יאמר אליי אעשה.
גמליאל החל לתנות בפניי את צערו, כי החטים הראשונות שקצר בשדהו, אותן חטים שפיקח על קצירתן בדקדוק רב, לצורך מצות עשה דאורייתא של ושמרתם את המצות, אותן חטים נרטבו במטר העז, וקיים חשש גדול להחמצת התבואה. בשל כך ביקש ממני ידעיה לגשת לבית הגרנות, ולראות את שלום החטים, האם אכן ראויות הן עוד למצת מצוה, או שמא אינן ראויות לזה כבר.
ששתי על הדבר כמוצא שלל רב. זו זכיה בכפליים, גם עבודה בכדי להכניס מעט שכר הבייתה, וגם פת שחרית בכסיסת חטין, אחרי הכל, איני גרוע משור שנאסר בלא תחסום...
בעוד אחרוני הפועלים עוד מספיקים לקרוא בזריזות את קריאת שמע של שחרית, אני ארזתי את מטלטלי הדלים, לקחתי את תרמילי, והחלתי לצעוד אל עבר בית הגרנות, הממוקם במרחק מה משדה העבודה, ובתוכי אני מהרהר, חבל שלא אזכה למילותיו המחממות של ידעיה במהלך עבודתי, אך בכל אופן, לכל הפחות יש לי במה לעבוד. אקווה שתהיה לי סייעתא דשמיא בזה.