הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה.
מוצאי שבת של שעון חורף. 6 שעות מצאת השבת ועד לחצות. 360 דקות שיש הרבה מה לעשות בהן, לכאורה.
לכאורה.
ההתחלה הייתה אמנם אופטימית. שולי יצאה עם חברה לממילא לגהץ כרטיסים ואני כבר התחלתי לתכנן את הערב. התלבטתי בין ספר שמזמן שמתי עליו עין, לבין עבודה שמצריכה מינימום שלוש שעות של ריכוז.
ואז, משום מקום, נשמעו דפיקות בדלת. שמשון, אלא מי.
שמשון הוא השכן מהדלת ממול. אברך ותיק לכל דבר, גבות שחורות עבות, משקפיים, עיניים קטנות ומימיות, אף ארוך (ותיכף תראו עד כמה) וזקן שהאפור מתחיל לאחוז בקצותיו.
"א גוט וואך!" הוא אומר במאור פנים.
"נכון..." אני ממלמל בפיזור הדעת ומיד מכריח את עצמי להיכנס לפוקוס. "כלומר, בוודאי. שבוע טוב גם לכם".
הוא צועד צעד נוסף פנימה.
"חשבתי", הוא אומר בביטחון עצמי. "אתם הרי די חדשים פה. צריך קצת להכיר לדעת.. מה, מי, מו"...
המרתק הוא, שעם צאת ה"מו" מפיו תקף אותו חיוך מאוזן לאוזן כאילו אמר זה עתה את הבדיחה המובילה בקוסמוס. מה גורם לאנשים הרציניים הללו לחשוב שאם הם משנים טיפה את המשפט המקורי לקלישאה שונה מעט, הרי הדבר מוכיח על חוש ההומור הנדיר שלהם, הקלילות הבלתי מצויה שבה ניחנו, וה'קול'יות החיננית והמדהימה שלהם? נושא.
"אז מה אתה אומר?" הוא שואל, תוך כדי שהוא עוקב בעיניו יחד איתי על זבוב גוץ שניצל את הדלת הפתוחה והחל לחוג בשמיניות גדולות בסלון.
"תגיד, אתה בני ברקי במקור?" אני מנסה לרמוז, רטורית.
טוב, הייתי קצת תמים, קצת תמים לחשוב שבזה זה יגמר. אבל הוא? רמזוהו ולא נרמז, עקצוהו ולא נעקץ, דקרוהו ולא נדקר. להיפך: הוא קיבל את היריקות כגשמי ברכה.
הנה – הוא ודאי אמר לעצמו – גם הוא מתעניין בי, ולא בי בלבד כי אם גם במקור ובשורשים... תחילתה של ידידות נפלאה נרקמת כאן!
"בוודאי, הוא משיב בהתלהבות. "אני גדלתי שם כל חיי. סבא שלי ר' דוד, שמעת עליו? היה משמש את החזון איש... אבל רגע. למה שלא נשב?" והוא מתקדם לעבר שולחן הסלון. במחווה נדירה הציע גם לי כיסא.
חוקי הנימוס מחייבים. "תשתה משהו?" שאלתי.
הוא ממהר להשיב: "ככה, לא הייתי צריך. אבל מוצאי שבת, בכל זאת...חמין במוצאי שבת מלוגמא. אפעס א גלאז טיי, תביא לכאן, שנבחר".
פשפוש מהיר בארון מגלה לי את אשר ידעתי: תה לא ממש נמצא כאן. אך יגעת ומצאת תאמין! בשולי הארון נמצאה איזו חבילה בת 25 תיונים. אם איני טועה היא שרדה לפליטה ממשלוחי המנות של פורים. תקוותי שפורים ה'תשע"ח.
אני מביא לו את החבילה וממלמל מחילות התנצלות על כך שאנחנו לא מאוד צורכים תה ביומיום. הוא לא ממש מקשיב כי אם מגביה את משקפיו למצחו ומביט בחבילה בעיון, קורא את האותיות הקטנות כאילו היו שטיקל רעק"א. "היביסקוס ורד הבר!" הוא קורא בהשתאות כאילו עבר עליו הפלא. "כן, זה מצוין. רק תרתיח מים. מעניין, אין כאן את הכשרות של רובין, זה אומר שזה לא מהשנתיים האחרונות..." הוא מציין בטקט מיוחד.
המים רתחו, האיש טבל את התיון, בזק סוכר, שתה תה - ובין לגימה לאנחת-אדים, הוא ניצל את הזמן להשחיל את שאלותיו.
עקבתי בעניין אחרי הטכניקה. הוא לא ירה את שאלותיו זו אחר זו כחקירה משטרתית. הוא דאג שתמיד השאלה תבוא מתוך השיחה, לכאורה.
לכאורה.
כי זה הלך בערך כך: הוא לא שאל "לפני כמה זמן התחתנתם?" ומיד אחרי התשובה: "כמה ילדים יש לכם?" לא. זה לא מכובד. הוא עלול להצטייר כחטטן חופר וחוקר.
אלא, בחוכמתו, עשה זאת כך: "אז לפני כמה זמן התחתנתם?" (- 3 שנים) "אה, נו יפה. אז בעצם יש לכם כבר ברוך ה' בלי עין הרע... כמה ילדים?"
גאונות.
אבל מי אני שאחבל בקשרי שכנים נרקמים. אז עניתי. עיגלתי פה ושם כדי שיהיה מרוצה. והוא אכן היה מרוצה יותר ויותר מרגע לרגע.
משנגמרו השאלות שהוא הכין בבית, הוא הביט כה וכה. עיניו נתקלו בבקבוק השיבאס המרוקן למחצה.
- "זה בטח מהדיוטי פרי. אז אתה נוסע הרבה לחו"ל?"
- "נכון".
- "אה, נו יפה. זאת אומרת ש... כמה עלה?"
- "היה מבצע, 3 ב-50 אירו. זה האחרון מתוך השלישייה".
- "אירו! אה, נו יפה. זאת אומרת שאתה נוסע לאירופה... מה עושה שם?"...
וכך זה נמשך. עבודה, משפחה, תחביבים – והכפלת כל זה בכל הילדים מזיוו"ר וזיוו"ש, עם ריבית והצמדה שוטף פלוס שישים.
- "אז הילדים שלכם בעצם אצלה?"
- "שלושתם".
- "אה, נו יפה. זה בוודאי קשה, כי בעצם... למה התגרשתם?"
"מה למה מה?" התקצפתי. האיש הצליח להוציא אותי משלוותי הידועה. "אתה היית מסוגל לגור בדירה אחת עם יצור עצלן, אגואיסט, סנוב, מאוהב בעצמו, סוציומט ואגוצנטר?!"
"בוודאי שלא" הוא ממהר לענות, בבהלה.
- "אז למה אתה חושב שהיא כן הייתה מסוגלת?!"...
הוא חקר את פניי ארוכות, חיפש את הקריצה או החיוך שלא הגיעו. אחר משך בכתפיו והעדיף שלא להתייחס. היו לו עוד שאלות בקנה.
מי שהצילה אותי לבסוף הייתה שולי היקרה שנכנסה עם שקיות רבות וצבעוניות של פוקס, מנגו, גאפ, זיפ ורנואר. לך תספר את זה לסבא שלי שהיה נזהר לא להוציא לירה במוצאי שבת...
"אה נו יפה". הוא מביט-ולא-מביט עליה, נסוג לעבר הדלת. "שמחתי שהכרנו זה את זה. אם אתה צריך משהו – אתה תמיד מוזמן להזמין אותי".
הוא פונה לביתו. אני נושם לרווחה. לכאורה.
לכאורה.
כי אז, הוא מציץ פנימה חזרה. "אמרת שאתם לא משתמשים בתה. אמת?... גוט. אז אפשר גם את שאר החבילה?".
מוצאי שבת של שעון חורף. 6 שעות מצאת השבת ועד לחצות. 360 דקות שיש הרבה מה לעשות בהן, לכאורה.
לכאורה.
ההתחלה הייתה אמנם אופטימית. שולי יצאה עם חברה לממילא לגהץ כרטיסים ואני כבר התחלתי לתכנן את הערב. התלבטתי בין ספר שמזמן שמתי עליו עין, לבין עבודה שמצריכה מינימום שלוש שעות של ריכוז.
ואז, משום מקום, נשמעו דפיקות בדלת. שמשון, אלא מי.
שמשון הוא השכן מהדלת ממול. אברך ותיק לכל דבר, גבות שחורות עבות, משקפיים, עיניים קטנות ומימיות, אף ארוך (ותיכף תראו עד כמה) וזקן שהאפור מתחיל לאחוז בקצותיו.
"א גוט וואך!" הוא אומר במאור פנים.
"נכון..." אני ממלמל בפיזור הדעת ומיד מכריח את עצמי להיכנס לפוקוס. "כלומר, בוודאי. שבוע טוב גם לכם".
הוא צועד צעד נוסף פנימה.
"חשבתי", הוא אומר בביטחון עצמי. "אתם הרי די חדשים פה. צריך קצת להכיר לדעת.. מה, מי, מו"...
המרתק הוא, שעם צאת ה"מו" מפיו תקף אותו חיוך מאוזן לאוזן כאילו אמר זה עתה את הבדיחה המובילה בקוסמוס. מה גורם לאנשים הרציניים הללו לחשוב שאם הם משנים טיפה את המשפט המקורי לקלישאה שונה מעט, הרי הדבר מוכיח על חוש ההומור הנדיר שלהם, הקלילות הבלתי מצויה שבה ניחנו, וה'קול'יות החיננית והמדהימה שלהם? נושא.
"אז מה אתה אומר?" הוא שואל, תוך כדי שהוא עוקב בעיניו יחד איתי על זבוב גוץ שניצל את הדלת הפתוחה והחל לחוג בשמיניות גדולות בסלון.
"תגיד, אתה בני ברקי במקור?" אני מנסה לרמוז, רטורית.
טוב, הייתי קצת תמים, קצת תמים לחשוב שבזה זה יגמר. אבל הוא? רמזוהו ולא נרמז, עקצוהו ולא נעקץ, דקרוהו ולא נדקר. להיפך: הוא קיבל את היריקות כגשמי ברכה.
הנה – הוא ודאי אמר לעצמו – גם הוא מתעניין בי, ולא בי בלבד כי אם גם במקור ובשורשים... תחילתה של ידידות נפלאה נרקמת כאן!
"בוודאי, הוא משיב בהתלהבות. "אני גדלתי שם כל חיי. סבא שלי ר' דוד, שמעת עליו? היה משמש את החזון איש... אבל רגע. למה שלא נשב?" והוא מתקדם לעבר שולחן הסלון. במחווה נדירה הציע גם לי כיסא.
חוקי הנימוס מחייבים. "תשתה משהו?" שאלתי.
הוא ממהר להשיב: "ככה, לא הייתי צריך. אבל מוצאי שבת, בכל זאת...חמין במוצאי שבת מלוגמא. אפעס א גלאז טיי, תביא לכאן, שנבחר".
פשפוש מהיר בארון מגלה לי את אשר ידעתי: תה לא ממש נמצא כאן. אך יגעת ומצאת תאמין! בשולי הארון נמצאה איזו חבילה בת 25 תיונים. אם איני טועה היא שרדה לפליטה ממשלוחי המנות של פורים. תקוותי שפורים ה'תשע"ח.
אני מביא לו את החבילה וממלמל מחילות התנצלות על כך שאנחנו לא מאוד צורכים תה ביומיום. הוא לא ממש מקשיב כי אם מגביה את משקפיו למצחו ומביט בחבילה בעיון, קורא את האותיות הקטנות כאילו היו שטיקל רעק"א. "היביסקוס ורד הבר!" הוא קורא בהשתאות כאילו עבר עליו הפלא. "כן, זה מצוין. רק תרתיח מים. מעניין, אין כאן את הכשרות של רובין, זה אומר שזה לא מהשנתיים האחרונות..." הוא מציין בטקט מיוחד.
המים רתחו, האיש טבל את התיון, בזק סוכר, שתה תה - ובין לגימה לאנחת-אדים, הוא ניצל את הזמן להשחיל את שאלותיו.
עקבתי בעניין אחרי הטכניקה. הוא לא ירה את שאלותיו זו אחר זו כחקירה משטרתית. הוא דאג שתמיד השאלה תבוא מתוך השיחה, לכאורה.
לכאורה.
כי זה הלך בערך כך: הוא לא שאל "לפני כמה זמן התחתנתם?" ומיד אחרי התשובה: "כמה ילדים יש לכם?" לא. זה לא מכובד. הוא עלול להצטייר כחטטן חופר וחוקר.
אלא, בחוכמתו, עשה זאת כך: "אז לפני כמה זמן התחתנתם?" (- 3 שנים) "אה, נו יפה. אז בעצם יש לכם כבר ברוך ה' בלי עין הרע... כמה ילדים?"
גאונות.
אבל מי אני שאחבל בקשרי שכנים נרקמים. אז עניתי. עיגלתי פה ושם כדי שיהיה מרוצה. והוא אכן היה מרוצה יותר ויותר מרגע לרגע.
משנגמרו השאלות שהוא הכין בבית, הוא הביט כה וכה. עיניו נתקלו בבקבוק השיבאס המרוקן למחצה.
- "זה בטח מהדיוטי פרי. אז אתה נוסע הרבה לחו"ל?"
- "נכון".
- "אה, נו יפה. זאת אומרת ש... כמה עלה?"
- "היה מבצע, 3 ב-50 אירו. זה האחרון מתוך השלישייה".
- "אירו! אה, נו יפה. זאת אומרת שאתה נוסע לאירופה... מה עושה שם?"...
וכך זה נמשך. עבודה, משפחה, תחביבים – והכפלת כל זה בכל הילדים מזיוו"ר וזיוו"ש, עם ריבית והצמדה שוטף פלוס שישים.
- "אז הילדים שלכם בעצם אצלה?"
- "שלושתם".
- "אה, נו יפה. זה בוודאי קשה, כי בעצם... למה התגרשתם?"
"מה למה מה?" התקצפתי. האיש הצליח להוציא אותי משלוותי הידועה. "אתה היית מסוגל לגור בדירה אחת עם יצור עצלן, אגואיסט, סנוב, מאוהב בעצמו, סוציומט ואגוצנטר?!"
"בוודאי שלא" הוא ממהר לענות, בבהלה.
- "אז למה אתה חושב שהיא כן הייתה מסוגלת?!"...
הוא חקר את פניי ארוכות, חיפש את הקריצה או החיוך שלא הגיעו. אחר משך בכתפיו והעדיף שלא להתייחס. היו לו עוד שאלות בקנה.
מי שהצילה אותי לבסוף הייתה שולי היקרה שנכנסה עם שקיות רבות וצבעוניות של פוקס, מנגו, גאפ, זיפ ורנואר. לך תספר את זה לסבא שלי שהיה נזהר לא להוציא לירה במוצאי שבת...
"אה נו יפה". הוא מביט-ולא-מביט עליה, נסוג לעבר הדלת. "שמחתי שהכרנו זה את זה. אם אתה צריך משהו – אתה תמיד מוזמן להזמין אותי".
הוא פונה לביתו. אני נושם לרווחה. לכאורה.
לכאורה.
כי אז, הוא מציץ פנימה חזרה. "אמרת שאתם לא משתמשים בתה. אמת?... גוט. אז אפשר גם את שאר החבילה?".
