ניקוד המילה: בפחדתו

[שי דרומי]

הרמב"ן בפרשת וישלח כותב כך:
'ודע, כי כל הכבוד הזה שהיה יעקב עושה לאחיו בפחדתו לאמר אדני ועבדך'

איך אני מנקד את המילה 'בפחדתו'?

 

[חיטובים]

בְּפַחְדָּתוֹ

 

[שי דרומי]

וזה למה?

 

[eden7115]

לדעתי "חיטובים" ניקד לפי כללי הניקוד כיום.

 

[חיטובים]

את ההסבר אני מותיר לר' געוואלדיג, שרב גובריה ממני בחכמת הדקדוק.

 

[געוואלדיג]

[תודה על המחמאה, קצת מביך כי נמצאים פה גדולים וחשובים ממני, למשל אושר מדייקת מאוד וקשה להתווכח איתה בהתחשב בידיעותיה הנרחבות, היה פעם איפכא מסתברא הכבד, לאן נעלמו עפרה, ישראל, ג'ייקוב המתמחה בעניני מסורה, 'אגב' מגיחה מדי פעם, אברהם המנהל מה לך נרדם ספק לנו סחורה רעננה כבימי קדם, ועתה הופיע כוכב חדש ATUK. יודעני בי כי אך חובב אני ואיני בקי במלאכה זו על בוריה, והנני רק כמשתעשע בה לרוב אהבתי אליה, ת"ל איני מתגאה בצרור ידיעותי, זו פרנסתי. הראית איכר מתגאה במחרשתו, או הבונה בפלסו?]

ובאשר לגוף השאלה, כלל הוא כי כל משקל שסופו ה"א נחה לסימן הנקבה (פַּחְדָּה), יהיה קמ"ץ לפני הה"א, וכאשר משייכים את המשקל לגוף אחר ("הכנויים" - פַּחְדָּתִי, פַּחְדָּתָהּ, פַּחְדָּתוֹ), תשתנה הה"א לת"ו רפויה (עַלְמָה - עַלְמָתוֹ). זה עיקר ענין הנקוד במשקלות אלו. יתר השתנות הנקוד נובע מאילוצים טכניים: ד' דגוש מדין בג"ד כפ"ת, הפת"ח בפ"א כי האות השניה (או הראשונה) גרונית.

 

[ATUK]

ובכן, על מנת לא לאכזב את געוואלדיג שאין תגובות, הנה מוסיף ה"כוכב חדש" דוגמא לאילוץ שעליו געוואלדיג דיבר:

אַהֲבָה - אַהֲבָתוֹ

הרי שם עם דגש בדל"ת ואילו כאן הינו חסר בבי"ת.

 

[געוואלדיג]

הסיבה ששם השו"א נח הפך לחטף היא כנראה בגלל הא' והה"א הבאים רצופים זה אחר זה, מה שמקשה על ההגיה, ושוב אין כאן כלל בג"ד כפ"ת.
כמו כן אף להיפך, אם יש אות בעייתית אחרי השו"א כמו נערה, אף אז הופך לחט"ף.

 

[געוואלדיג]

רק כעת שמתי לב לקונטקסט של "בפחדתו" שהציג כאן דרומי, ממנו עולה שהוא שם לב לבעיה העולה כאן, הלוא לפי ההקשר משמע שכאן מדובר "בַּפֹּעַל שלו" כאילו נאמר "בְּפָחְדּוֹ" (כמו בְּנָגְפּוֹ) ולא "בקנין שלו" שאז היה צ"ל "בְּפַחְדּוֹ". הת' מיותר כאן בשני המובנים, אולם אם היה כאן המובן השני אין בהכרח שיופיע דוקא נטיה של שם המקרה "פַּחַד" (ולא פועל "פֹּחֵד"), אלא אף משקל אחר של שם המקרה, ואף "פְּחֶדֶת" או "פַּחְדָּה", ואז אין הת' דוחק כל כך. אכן שאלה סבוכה.

 

[ATUK]

הסיבה ששם השו"א נח הפך לחטף היא כנראה בגלל הא' והה"א הבאים רצופים זה אחר זה, מה שמקשה על ההגיה, ושוב אין כאן כלל בג"ד כפ"ת.
כמו כן אף להיפך, אם יש אות בעייתית אחרי השו"א כמו נערה, אף אז הופך לחט"ף.

חשבתי שמדובר במשקל קַטְלָה והה"א מקבלת חטף משום הקושי בהגיית הה"א בשווא. זה קורה גם ללא האל"ף. לַהֲטָה ולא "לַהְטָה", או לַהֲגָן ולא "לַהְגָן" (משורש להג) או מַהֲלָךְ ולא "מַהְלָךְ". או שיש בעייה עם האותיות ל' ומ' שלפני האות ה'? או ט', או ג'? ואפשר להמשיך לדפדף במלון לקבלת עוד דוגמאות.

בדיוק כמו שעקב הקושי שבהגיית האות עי"ן בשווא למשל במלה שִׂעְבּוּד, והרי היא עיצור לחלוטין, אבל נהגית בפי בני עדות אשכנז כ-"שִׂעֲבּוּד" או אפילו "שִׂעַבּוּד". אינני רוצה לומר שאינך צודק, אך אולי יש לראות את העניין באספקט אחר, דהיינו לא תמיד אות או תנועה אחרים "אשמים" בחטיפת תנועתה של האות "הבעייתית", אלא האות הספציפית בעצמה. וזאת מכיוון שיש קושי בהגייתה באופן כללי.
במלים אחרות: משום שלאות הזאת יש בעיה כמעט עם כל האותיות והתנועות האחרים, מפסיקים "לחפש את האשם" ומכריזים עליה כאות בעייתית שתקבל "טיפול מיוחד", במקרה שלנו את החטף.

_____________

לחכמי טבריה , שכלפני 1200 שנה קבעו "פחות או יותר" את כללי הניקוד, היתה מציאות שונה גם משלאבותיהם הקודמים להם וגם משלצאצאיהם בעידן האינטרנט. אמנם ישנם תעתיקים בשפות זרות אבל אנו לא יכולים להיות בטוחים קיצד אבותנו הגו את אותיות האלף-בית. מה גם שאותם התעתיקים משקפים את הגיית האותיות בפי עם זר שאינו דובר השפה, ואם כן, אז במבטא.

ראו את האות קו"ף, מי מבני עדות המזרח, מלבד הסבים אולי, מבטא את הקו"ף "כמו שצריך". ולאן החי"ת השניה (כמו במלה אח) נעלמה משפתנו? הוכחות לכך שהיא היתה קיימת יש בשפות קרובות לעברית.
ומה עם הו"ו שבפינו? והבּי"ת והבי"ת? והחי"ת והכ"ף שבפי העולים החדשים, אך גם בפי ילידי הארץ? וכל זה לא ישפיע על דורותנו הבאים?

 

[געוואלדיג]

ר' ATUK איני יודע מה ההתעקשות שלך, כתבתי דבר פשוט מאוד, הסברתי לדרומי שהסיבה שהדל"ת חייב להיות דגוש היא מחמת הכלל של בג"ד כפ"ת. זה היה עוד לפני שגררת אותי לשאלה האם באמת יש לנקד בשו"א נח או האם בחטף.
ולענין החטף, ברור שאף אם תמצא דוגמאות נוספות שאינם מייצגים את הכלל אין זה משנה את ברירת המחדל כל אימת שבאים לנקד מילה חדשה.
בניגוד אל מה שעלול להשתמע מדבריך, סבורני כי כל יוצא דופן זקוק להסבר, וזו היתה עבודת כל המדקדקים. אני לא חושב שההסבר שסיפקתי על אהבה ונערה הפך להסבר לא מושלם בגלל שרשים אחרים שהסבר זה לא יספק בעבורם, ואולם אף הן זקוקות להסבר.
לפי ידיעותי הדלות חושבני שההיסטוריה של הניקוד לא מתחילה אצל חכמי טבריא, מה שידוע לי הוא שהם חידשו מערכות גרפיות של הניקוד ועסקו בחיתום המסורה. אם יש לך חדשות אחרות בשבילי, אודה לך אם תפתח אשכול מיוחד לנושא זה.

 

[ATUK]

התעקשות על מה?
בנתני את דוגמת ה"אהבה" רק חיזקתי את טענתך לגבי אילוצי הדגש. כלומר שכאן נאלצים לוותר על הדגש בגלל החטף שמקורו במקרה זה כנראה בשווא נח. ולא היתה כאן שום כוונה אחרת.

על מה שאני כן מתעקש זהו דבר פשוט: אני מסכים שאנו זקוקים להסברים עבור הדוגמאות שאינם מייצגים את הכלל, אבל אני מנסה להציג תופעה מסויימת: מרוב יוצאי הדופן נשכחת סיבת היווצרות הכלל. ראיית הכלל אין פירושה ידיעת היווצרותה. הסברי הכללים לפעמים ספקולציות, תיאוריות. ולכן בא אני ומצביע על כללים דקדוקיים שבהם יש 98% יוצא דופן ושני אחוז כלל, ברירת מחדל. והנה דוגמת העי"ן בפי בני עדות אשכנז וכיום גם ספרדים ובני עדות המזרח שממחליפים בפתח או בחטף פתח את השווא שבאות עי"ן בעקבות אי יכולתם להגות את העיצור עי"ן. לו לא היינו רושמים בספרי הדקדוק שמדוע קרתה התופעה הזאת, בעוד מספר דורות היה זה נשכח. ובעבר היו הרבה דברים שלא רשמנו. למשל את הניקוד עד לפני כאלף ומאתיים שנה. אני שומע ורואה דברים כגון: "אני יעשה". ברחוב כן, אבל בבחינת הבגרות לא עובר. אנו רואים זאת גם ב"לשון הקודש" ו"העברית החדשה". אין דובר עברית של יום יום יבין הכל בתנ"ך, אלא אם כן הוא עושה היכרות עם שפת התנ"ך ואחר כך עובר לחז"ל וכו'. ויש סבורים שעברית החדשה אינה לשון הקודש, אלא משהו שדומה לה. כגון שהספות נורבגית , שבדית ודנית היו שפה אחת של הוויקינגים רק כלפני אלף מאתיים שנה, והיום הן שפות נפרדות אך דובריהן יכולים לתקשר זה עם זה כשכל אחד דובר את השפה שלו, כך גם היינו יכולים לתקשר אולי עם היוצאים ממצריים, לו היינו נפגשים היום.

אני חושב שיש כאן אי הבנה וחשבת שכתוב יותר בשורותי ממה שכתוב.

בנוגע למדקדקים הטברינים. ברור שהם לא המציאו את התנועות ורק חידשו מערכת קיימת, אבל ידוע לנו, שלמשל "הניקוד העליון" שונה ואין שם הבדל בין הפתח לבין הסגול. וכו' וכו', כלומר הם כן עשו משהו והמשהו הזה משקף (חלקית) את המציאות שלהם. או שאתה חושב שהם קבעו דברים כמו היום האקדמיה ושהעם לא השתמש בכללים. אולי. קשה לומר, הרי עולה מן העדיות שהשפה כבר כחמש מאות שנה מקודם לפחות לא היתה בשימוש היום יומי. ולו זה לא היה קורה, היינו כיום כמו האיטלקים ביחס ללטינית. העברית המדוברת של היום יום היתה מתפתחת לכיוון מסויים. הכתוב בתורה היה נשאר, כמובן כפי שהוא.