נושא החודש // ניסן תש"פ // גאולה

[RACHELIZ]

אם יורשה לי (אם לא, אפשר למחוק) - מתכבדת להגיש את נושא החודש החדש: גאולה.

כמובן שניתן לכתוב על המשיח אבל אפשר לקחת את זה לכל מקום שתרצו. ואם למישהו ממש מתחשק, הוא יכול לכתוב גם על גאולה במלעיל.

אבל,
אבל, יש גם משימה קטנה: בלי לכתוב את המילה קורונה.

יאללה, בהצלחה!

 

[הדוויג]

והוצאתי אתכם - מן ההרגלים, מן השגרה המלומדה.
והצלתי אתכם - ממרוצת החיים, מטירוף 'מה העבודה'.
וגאלתי אתכם - מהשעבוד לרמת חיים, לפוזה האבודה.
ולקחתי אתכם אליי, אומה שיופיה מתגלה בבידודה.

 

[@Simcha]

חמקמקה ומסתורית // גאולה

מתאי הגזים הישר אל הקרמטוריום ואנו מתנחמים,
קשה הגאולה!

מגיא ההריגה אל נחלת אבותינו ואנו רואים,
הנה באה הגאולה!

חילון והדתה מעורבים באנטישמיות והסתה ואנו משלימים במרה,
קשה הגאולה!

מנדטים שבעה מצטרפים לתשעה שמיים מתקדשים לתפארה,
הנה באה הגאולה!

נגיף ומבולקה מחללים אלפים במאות ומרוששים את הנותרים,
קשה הגאולה!

ובאמת, תגיע פתאום ואֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא,
הנה באה הגאולה!​

 

[דיונון]

מנדטים שבעה ולאחרים תשעה

קצת מממ... אולי מפלג?! או מתנשא (כאילו יש את הנגאלים שהם 'אנחנו' מה'אונזערע'. ויש את הסרח העודף - ה'אחרים')
אפשר - מנדטים שבעה וגם תשעה

 

[סיפורים]

אם נדמה

אוי בבור קשה ועמוק

אם האור

אוי כמה קל לו לחמוק

והוא

אוי ככל שהרחקנו הלך הוא רחוק

אליו

נאלמנו דום מלצעוק

וקשה

כששטן לא פוסק מלצחוק

את פתנו

הצליחו זדים לעשוק

והתקווה

גם אותה כבר הצליחו למחוק

ומי

שרוצה משתוקק רק לדבוק

ורק

ממה ששלך עוד לינוק

ימשיך

רק אליך לצעוק



ואתה אז תבוא, תמשוך תעלה

בהדר כבודך תתעלה, תתגלה

וכהרף עין תחיש אז תשועה

בא תבוא הישועה

 

[דיונון]

התלבטתי בין זה לבין גאולה לשבת שניה של רשב"ל, אם יהיה ביקוש...


רבי יהודה הלוי / גאולה לשבת לפני שבועות

יוֹנָה נְשָׂאתָהּ / עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים
וְקִנְּנָה בְּחֵיקְךָ / בְּחַדְרֵי חֲדָרִים
לָמָּה נְטַשְׁתָּהּ / נְדוּדָה בַּיְּעָרִים
וּמִכָּל עֲבָרִים / פּוֹרְשֵׂי מִכְּמוֹרִים?
יְסִיתוּהָ זָרִים / לֵאלֹהִים אֲחֵרִים –
וְהִיא בְּמִסְתָּרִים / תִּבְכֶּה לְבַעַל נְעוּרִים.
וְתִשָּׂא אִישׁוֹן / לְבַעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן.
וּבֵין אֵצֶר וְדִישׁוֹן / תַּחֲלִיק לוֹ לָשׁוֹן –
לָמָּה תַּעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאֹל?
וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאֹל

הַלָּנֶצַח תַּמָּה / תְּהֵא גְּלוּיַת צַמָּה,
מִזָּה וְשַׁמָּה / לְבִזָּה וְשַׁמָּה?
וּבֵן הָאָמָה / בִּעֲתַנִי אֵימָה,
כִּי בְּיָד רָמָה / קֶשֶׁת רָמָה.
וְאָהֳלִי – בָּמָה / לְאָהֳלִיבָמָה,
וְאָהֳלִיבָה מַה / תְּיַחֵל עוֹד וְכַמָּה –
אֵין מוֹפֵת וְאֵין אוֹת / וְאֵין חָזוֹן וּמַרְאוֹת
וְאִם אֶשְׁאַל לִרְאוֹת, / מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת,
יַעֲנוּ נְבוּאוֹת: / הִקְשֵׁיתָ לִשְׁאוֹל!
וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל

וּבָנוֹת עֲדִינוֹת / הָגְלוּ מִמְּדִינוֹת,
וּמִמִּטּוֹת רַעֲנַנּוֹת / וּמְנוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת,
וְנִפְזְרוּ בֵּינוֹת / עַם לֹא בִּינוֹת
בְּלַעֲגֵי שָׂפָה / וּלְשׁוֹנוֹת שׁוֹנוֹת –
אֵיךְ שׁוֹמְרֵי אֱמוּנוֹת / בָּם הָיוּ טְמוּנוֹת,
וְלֶאֱלִילֵי תְּמוּנוֹת / אֵין חֶפְצָם לֵעָנוֹת,
לָמָּה בַּמֶּרְחָק / תַּעֲמֹד דָּר שָׁחַק?
דּוֹדִי רָחַק, / וְרוֹדִי דָּחַק
וּלְקֵץ יָמִים / נִשְׁאַל נִשְׁאוֹל.
וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל

דֶּגֶל אַהֲבָה / מֵעָלַי הוּסַר,
וְרֶגֶל גַּאֲוָה / עָלַי, עֹל מָסַר,
וַאֲנִי מְיֻסָּר / בְּאַכְזָרִיּוּת מוּסָר,
גּוֹלֶה וְנֶאְסָר / וּמַר וְזָעֵף וְסָר,
אֵין מִנְּזָר וְטַפְסָר / אֵין קָצִין וְאֵין שָׂר.
צָר אֵלָי סָר / וְצוּר מֶנִי סָר
הֶחֱרִיב בְּקִצְפּוֹ / מְקוֹם מִדְרַךְ כַּפּוֹ
וְהִצִּית בְּזַעְפּוֹ / מְזוּזָתוֹ וְסִפּוֹ,
וְאֵשׁ קָדְחָה בְּאַפּוֹ / וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל.
וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל

הַלְּעוֹלָמִים / יִזְנַח א-דני
הֲאֵין קֵצֶה / לְמוֹפֵת חֶזְיוֹנָי?
קוּמָה, א-דני, / וְיָפוּצוּ שׂוֹטְנָי,
וְשׁוּב אֶל מְעוֹנָי / אֶל הֵיכָל לִפְנַי,
וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנַי / גְּמוּלוֹת יְגוֹנָי
וְתִגָּלֶה לְעֵינָי / כְּבוֹאֲךָ מִסִּינַי
וּבְטַל יֶשַׁע רֵד / עַל יָרֵא וְחָרֵד,
וּמִכִּסְּאִי הוֹרֵד / בֵּן הָאָמָה מוֹרֵד,
עַד לֹא אֵרֵד / בְּיָגוֹן אֶל שְׁאוֹל!
וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל

 

[דיונון]

רבי שלמה אבן גבירול / גאולה לשבת שניה לאחר פסח


שְׁנוֹתֵינוּ סָפוּ בְדַלּוּת וּבְקַלּוּת,

לְאוֹר נְקַוֶּה – וְהִנֵּה בוּז וְשִׁפְלוּת.

מָשְׁלוּ בָנוּ עֲבָדִים וַאֲנַחְנוּ בְּגָלוּת,

הוֹשִׁיעָה יְ-יָ, כִּי בְךָ אֱיָלוּת!

לְמַעַן שִׁמְךָ, יְ-יָ, עֲשֵׂה לְטוֹבָה אוֹת,

יְ-יָ, עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת?


לְקָחוּנִי זֵדִים לְנַחֲלַת אֲחֻזָּה,

אָזְלַת יָדִי – וְיָדָם עַזָּה.

הָיִיתִי לְבִזָּה לְשַׁמָּה וּלְמִזָּה,

נֶאֱלַמְתִּי כְרָחֵל לִפְנֵי גוֹזֲזָהּ,

עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְ-יָ צְבָ-אוֹת.

יְ-יָ, עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת?


מָשַׁל בִּי שֵׁשַׁךְ עַד אֲשֶׁר קָרַס,

לְכָדַנִי שֵׂעִיר וְיָוָן וּפָרַס,

הֱפִיצוּנִי בְעֵילָם מֶשֶׁךְ וְתִירָס

וְגַם עוֹד יִשְׁמָעֵאל הָרַס וְגָרַס.

הָרֵי שִׁשִּׁים וְאַחַת וְאַרְבַּע מֵאוֹת –

יְ-יָ, עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת?


הֵן כָּל אֵלֶּה אִם מָשְׁלוּ בִי –

מִמְּךָ, אֱלֹ-הַי, לֹא נוֹאַשׁ לִבִּי,

יַעַן כִּי אַתָּה אֱלֹ-הֵי אָבִי

תָּשׁוּב תְּרַחֵם וּתְרַפֵּא כְאֵבִי.

שִׁכְּחוּנִי יְשׁוּעוֹת צָרוֹת הַבָּאוֹת –

יְ-יָ, עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת?


חֶשְׁבּוֹן קֵץ רִאשׁוֹן לְאַב המון נִכְתַּר,

זְמַן קֵץ שֵׁנִי לְיִרְמְיָה נִפְתַּר –

קֵץ הַשְּׁלִישִׁי לְדָנִיֵּאל נֶעֱטָר,

וְקֵץ הָרְבִיעִי מִכָּל עַיִן נִסְתָּר.

יְשׁוֹטֵט כָּל דּוֹרֵשׁ וְיַחְסֹם כָּל תָּר –

וְנֶעְלַם הֶחָזוֹן וְנֶעְדְּרוּ הַמַּרְאוֹת!

יְ-יָ, עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת?

 

[רינתיה]

אליך,

הילדה שנולדה אל האור.

את,

שלא טעמת טעמו של חושך

של כאב.

את,

שנולדת אל תוך דור גאולה.

לא תאמיני.

לא תאמיני שאני- כן, אימך-

לא חייתי תמיד במציאות הזו.

לא תמיד הכרתי אותה.

לנו- היו ימים של בכי, של מספד.

והאמנו. וחיכינו.

לפעמים זה היה קשה. קשה לְצַפּוֹת, קשה לִצְפּוֹת.

ואיך אפשר לחכות לו בכל יום?

חיינו עם לו"ז מתוכנן. צפוי.

אבל אז-

הכל קרס.

נגיף אכזר שהשתלט על הכפר הגלובלי שלנו- והחריב אותו כליל.

ומתוך הבלבול והתוהו-

פתאום הוא בא.

"פִּתְאוֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים"

ונתנו לו את הכתר.

והיה אור גדול. הסתנוורנו.



אבל-

ידענו להעריך.

ואני תפילה שגם את תדעי.


מקווה שתהנו...

 

[אי פה אי שם]

לסמוך גאולה לתפילה​

ננעלו שערי תפילה

בתי הכנסת ריקים מכל מילה

התמעטו התלמידים

קרועים מן הסטנדר בוכיים

כלתה פרוטה מן הכיס

אולי לילד לא יהיה עוד ביס

הוסחו הדעות

מתח בהלה וחרדה לבאות

הלבינו נערים פני הזקנים

שיכנסו כבר הביתה ברחמים


אנא אלוקים

לבד ביום ההוא מייחלים

בניך מן הגאולה לא מתייאשים

(ע"פ סנהדרין צז.)

 

[הדוויג]

אני לא חובב שירה גדול. אבל הנה שיר שהפעים אותי:


כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם / אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף –
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֶחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

 

[קופי 100]

אז ישיר

כָּעֵת, כְּשֶׁהַכֹּל פּוֹרֵחַ-
וְאוֹר גָּדוֹל עָלַי זוֹרֵחַ.
אָשִׁיר לְךָ בְּלֹא מִלִּים-
גַּם עַל אֹפֶל וּצְלָלִים.

כִּי שָׁם בְּעֹמֶק הַמַּכְאוֹב-
הָיִיתִי אֶל לִבְּךָ קָרוֹב.
פְּסִיעוֹת בַּחֹשֶׁךְ- מְגַשֵּׁשׁ,
אֶת כַּף יָדְךָ- מְמַשֵּׁשׁ.

מִתּוֹךְ צוּקָה וּמוּעָקָה,
כְּשֶׁהַיָּם עוֹד לֹא נִבְקַע-
אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַדַּקָּה-
וְאֵת עֹצְמַת הַצְּעָקָה-
שֶׁשּׁוּם רִקּוּד לָהּ לֹא יִשְׁוֶה,
זֶה לֹא עָתִיד- זֶה הַהוֹוֶה.

עַכְשָׁו בָּאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת
בְּרֹגַע בְּשַׁלְוָה וָנַחַת
יֵשׁ בִּי רָצוֹן, אוּלַי נוֹעָז-
לָשׁוּב לַשִּׁיר שִׁירָה כְּמוֹ 'אָז'.

 

[@Simcha]

שיר מקסים, מנוסח היטב, מחורז כראוי ונקרא בערגה!
עכשיו ביקורת:

שֶׁשּׁוּם רִקּוּד לָהּ לֹא יִשְׁוֶה,

איך הריקוד מתקשר לקודמים לו עד כדי שניתן להשוות ביניהם?

יֵשׁ בִּי רָצוֹן, אוּלַי נוֹעָז-

ומה נועז ברצון?

 

[קופי 100]

שיר מקסים, מנוסח היטב, מחורז כראוי ונקרא בערגה!
עכשיו ביקורת:

איך הריקוד מתקשר לקודמים לו עד כדי שניתן להשוות ביניהם?


ומה נועז ברצון?

אז ככה..
השיר מדבר על געגוע לזמנים שהם בהגדרתם קשים יותר אבל יש בהם יותר קירבה לבורא. ריקוד הוא ביטוי לשמחה. אני אומר שהצעקה בזמן הקושי יותר מיוחדת מהריקוד בזמן השמחה. והאמירה הזאת שאחרי שלכאורה נגאלתי והגעתי אל הארץ המובטחת אני מגעגע לקושי של הגלות, היא קצת נועזת. נראה לי.

 

[@Simcha]

והאמירה הזאת שאחרי שלכאורה נגאלתי והגעתי אל הארץ המובטחת אני מגעגע לקושי של הגלות, היא קצת נועזת

הגעגוע הינו לשירה ולא לקושי.. לכן הנועזות עדיין קצת קשה בעיני.

 

[סיפורים]

איך הריקוד מתקשר לקודמים לו עד כדי שניתן להשוות ביניהם?

לא יודעת למה.
לי השורה הזו העלתה את ההרמז של 'עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים'

 

[nechama ro]

משהו טוב
נמצא פה קרוב
מעבר לשביל
בקצה הרחוב

כינור וחליל
ישמיעו תו צליל
מתוך המולה
יפציע קול גיל

בשורת גאולה
תישא אז קולה
תסיר כל מכאוב
מעם סגולה

 

[anotherית]

שָׁקְעָה חַמָּה שָׁקְעָה נַפְשִׁי
בִּתְהוֹם יְגוֹנָהּ הָרַב כַּיָּם
כִּי עוֹמְדָה לִפֹּל הִיא בְּמִלְחַמְתָּהּ
אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַדָּם

יָמַי עוֹבְרִים יָמַי כָּלִים
מִבְּלִי קַחַת מִבְּלִי תֵּת
אִם לָזֹאת קָרָאתָ חַיִּים
אֱמֹר נָא אֵלִי מַה זֶּה מֵת

חוּסָה אֵלִי כִּי לֹא אֵדַע
אֵיכָה אוּכַל כֹּה לִחְיוֹת
הַאִם לִשְׁכֹּחַ כֹּל וּשְׂמֹחַ
אוֹ לִזְכֹּר הַכֹּל וּבְכוֹת

הַחֲיֵינִי אֵלִי נָא לְמָחָר
אוּלַי אֶפְתֹּר אֶת הַחֲלוֹם
שָׁקְעָה חַמָּה עָבִים בָּאִים
לַיְלָה עוֹלֶה מִן הַתְּהוֹם

(הרב אברהם אליהו קפלן)

 

[אלישבע10]

עוד ישבו זקנים וזקנות
ברחובותיה של ירושלים
עוד נלך כולנו לחתונות
נתחבק ונלחץ ידים

עוד יתמלאו רחובות
בילדים וילדות משחקים
עוד ילמדו בישיבות
זה לצד זה חבוקים

עוד נבקר את זקנינו
ניתן להם חיבוק חם
עוד נכופף את ראשנו
לברכתו של תלמיד חכם

עוד יתמלאו כנסיות
הדרת מלך ברוב עם
במירון עוד נטפס העליות
בכותל שוב הלב יפעם

עוד נתור כאן בארצנו
נראה את פלאי הבורא
עוד נחזור למקדשנו
נאמין, זה עוד יקרה

 

[calm]

ככה קראו לה, שלוש הברות.
וכמה הגו את שמה בכמיהה.
המון תקוות תלו בה כולם.
כל אחד שהיה לו קצת קשה אמר את שמה ואור קל הציף את עיניו.
ואם לכלום היה קשה?
היה זה ברור כי זאת היא מתחבאה שם מאחורי הקושי,
רק מחכה לנו שנביט לה בעיניים, שנתפלל עליה והיא בוא תבוא.

כבר שנים מדברים עליה,
קונים מלבושים נאים לכבודה,
מכינים תופינים ומיני מתיקה,
מארגנים ומתארגנים ומקבלים קבלות טובות.
רק שתבוא.

כל דרדק יודע להגות את שמה,
כל אחד מאמין בגלוי ובסתר כי אכן תבוא השעה.

והיא,
גם היא כבר רוצה להפציע.
אוי , כמה היא מחכה.
רואה בסבלות העם ומצפה לרגע בו יבוא האות והיא תופיע במלוא הדרה.

היא לא יכולה לחכות יותר,
עם כל אנחה, גניחה וקריאת "וי" של יהודי היא מתקרבת עוד פסיעה.
עם כל תפילה מהלב ומהכתוב היא צועדת צעד נוסף.

היא כבר ממש בפתח,
אנחנו רואים אותה,
שומעים את הדי התנשפותה,
מזהים את היופי, את ההילה העוטפת אותה.
עוד רגע היא כאן.

וזה הזמן שלנו לשאת תפילה נוספת.
וזה הזמן שלנו לאסוף יהלומים נוספים,
לקשט עצמינו,
הנה,
היא פה -

הגאולה.

 

[2u2]

מתפילת גשם עד טל,
מטר ממנו לא חדל.
ואם כה רבו חסדי עליון,
מדוע אחרו פעמי ינון?
לא תמהנו..

כמגפת בכורות בפסח מצרים,
ערכנו הסדר נעלנו דלתיים,
אכלנו מצה והרבה מרור,
איך לא שמענו טפיפות חמור.
או אז השתוממנו..