אתגר נובמבר ספרותי #2 > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

[יוסף יצחק פ.]

#דחליל - 25

אני הבטתי בהם כשהם הגיעו, הדמעות. הדמעות תמיד היו בקצה העין, הם ממש נזהרו שלא לפלוט אותן החוצה, אבל אצלי... אני נתתי לדמעות לזלוג.
לפעמים אני מביטה מבעד לזגוגיות החלון, מדמיינת את עצמי שוברת אותן לרסיסים, ואז פורצת את סורגי הברזל המחלידים וקופצת אל החופש, אל המרחבים הירוקים, אל האנשים, המכוניות, הריח של הגשם ביום חורפי, הריח של המרק שיש לי בבית.
אבל אני לא בבית.
אני גם לא יכולה לשבור את זגוגיות החלון.
לא כי אני לא אמיצה או חסרת כלים, אלא... אני פשוט לא מסוגלת.
וזו עבודה, זה ייקח זמן. רוב העבודה היא לשנות את הגוף שלי ואת האובססיה שהוא התרגל לחיות דרכה. וזה ממש לא פשוט.
יש רגעים שאני שואלת את עצמי למה אני בחיים ויש רגעים שאני מתלבטת לקחת לעצמי את החיים, או שמלאך המוות כבר ממתין לי על עדן החלון ומזכיר לי מה יקרה אם לא אקשיב לצוות ולאחראים ולא אסיים את הקוטג' בארוחת הבוקר.

מיומנה של מתמודדת עם הפרעות אכילה.

 

[מתכנתת:)]

דחליל.

הוא עומד שם כבר שנים, כל בוקר. מקבל באהבה גשם צולף כמו קרני שמש לוהטות. בגדיו בלו, ונקירות ציפורים נגסו בכובעו ללא רחם. ולמרות זאת הוא שם. במסירות, בנאמנות בלתי מתפשרת.

ולא, לא מעריכים אותו. אומרים: 'נולדת על ההר. מעולם לא בחרת להיות פה, להוות משמר על השדה כולו'. בכאב הוא חושק שיניים, ממשיך לחייך כאילו כלום. יודע שבעל השדה כן אוהב אותו, מכיר הרבה דחלילים שהועמדו למשמרת, ועפו עם הרוח בלילה סגרירי.

יודע שהוא כן ראוי להערכה. כי אמנם הוא לא בחר להיות פה, אבל בוחר כל יום להישאר.

 

[לוטם]

#דחליל

הניחו אותו שם.
והוא נותר במקום. לא יכול לזוז, לנוע.

הזיזו אותו משם.
והוא זז, קבע את מקומו מחדש.

דחליל.