הנושאים החמים
הנושאים החמים
בין הזמנים עם אוטו זה בין הזמנים אחר לגמרי.
מנצלים כל הזדמנות לנסיעה, וכשאין הזדמנות כזו אז יוצרים אותה,
כבר לא נהג חדש נבוך ומהסס, אני צובר נסיון מסתגל במהירות לעולם הנהיגה וכובש עוד ועוד יעדים.
הנה כבר נסעתי שעתיים רצוף, וחניתי בניצב בלי עזרה, והסתדרתי במעגל תנועה פקוק ומרובה נתיבים.
הנה כבר עשיתי פרסה בכביש דו סטרי נטול הפרדה
הנה נסעתי בלילה בכביש חשוך לגמרי כשאני לא יודע איך מדליקים אורות גבוהים,
והנה כבר נסעתי בלילה בכביש חשוך לגמרי כשאני לא יודע איך מכבים את האורות הגבוהים וכל התנועה הנגדית מהבהבת לי במקהלה עצבנית.
נסעתי כבר בשבילי עפר ביער בן שמן, ניווטתי בסמטאות הצרות של ירושלים, ופרכסתי בכביש מבוקע וחסר שוליים אי שם באזור אופקים, כשמשאיות ענק שנהגי מרוץ בתוכן מקרקשות חמישה סנטימטרים לידך.
הנה כבר נסעתי על מאה ארבעים (באחת בלילה כשהכביש רחב מאד וריק לגמרי)
בעצם לא בטוח, זו הצצה חטופה מאד בלוח, יתכן שהיה זה השעון שהראה 1:40
וכך אני מתרגל יותר ויותר לסוגיות התחבורה הסבוכות, ומתחיל אפילו להנות מהענין, כמו ילד עם צעצוע חדש.
אבל לדבר אחד אינני מתרגל בשום אופן.
הצפירות.
הן מבלבלות אותי מלחיצות אותי משגעות אותי ונדמה שלא אתרגל אליהן לעולם.
להיפך, ככל שעובר הזמן הן נעשות מפחידות יותר,
פוסט טראומה מצטברת (או מִצְטַפֶּרֶת)
היתקע צופר בכביש ועם לא יחרדו
ואני כבר מתחיל לתהות על הראשונות,
מה הייתי צריך את כל הלמוד נהיגה הזה, למה להתענות ליד ההגה כשעור התוף נסדק מהשאון ההיסטרי המפלח מכל עבר, במקום להתרווח באוטובוס חדיש שהקול היחיד בו הוא רחש המזגן ולחישות מהוסות של הזוג מאחורי (שדוקא היה נחמד אם היו מגבירים קצת את העוצמה, להקל עלי את הפענוח של סודותיהם הכמוסים).
ישנן כמה סיבות לזה שצפירות מטריפות את דעתי.
ראשית משחקת תפקיד חשוב בחרדה הזאת, הרגישות הכללית שלי לרעש.
אני לא סובל רעש משום סוג.
מקדחות ומיקסרים, רעמים ורוחות, מוסיקה מהשכנים, בכי של ילד, מטוסים נמוכים, צעקות ודיבורים, הרצאות והתלחשויות (חוץ אולי מהזוג הזה מאחורה, על מה הם מסתודדים שם למען השם?).
רעש משתק אותי,
אני נהיה עצבני ורגיש ולא מסוגל לתפקד, אפילו רעשים קלים כמו מקרר שמזמזם או מישהו שמחטט בשקית ביסלי או יתוש....
אההה יתושים,
ימח שמם.
אתה נכנס לך רגוע למיטה מפנקת עייף ומת לישון והנה...
יתוש קדמך.
לא מפריע לי שהם מוצצים את לשדי, רק קול מעופם שעוצמתו משתנה לפי מעגלי ההקפות שהם עורכים סביב אזניי המיוסרות,
ואז מגיעות החבטות העיוורות, יריות באפלה, מכה מהירה על הקיר על הכתף על המיטה על המצח שלך על של אשתך,
מחיאת כפיים עזה באויר, ולבסוף מהלומת קרטה אדירה שכל התסכול שלך הצטבר לתוכה - על השידה.
ספלאשש
למה היא תמיד משאירה את הקפה ליד המטה? ולמה תמיד בכוס קרטון? ולמה לערבב עם מזלג מתכת, ולהשאיר אותו בפנים כשהשיניים כלפי מעלה?
נו טוב, הכל שווה בשביל השקט שהשתרר.
שקט מבורך שנמשך כבר דקה ועשרים, אבל בתוככי לבך אתה יודע, יודע ומחכה...
היתוש לא יטוש עד שישתה,
והנה זה בא.
התמרונים המעגליים האלה
קול הצפצוף-זמזום-יללה-ניסור הזה המזכיר מקדח של רופא שיניים.
אלו השעות שבהן מפציעים בתודעתי ניצני מחשבות אובדניות.
פקקים?
זו בעיה כי אז לא אשמע את השעון בבוקר,
מה שנותר לעשות זה ללבוש חולצה ארוכת שרוולים וכובע גרב, ומאידך לקפל את הקצה התחתון של השמיכה ולחשוף את הרגליים,
כך שכל אזור הקידוחים יעבור דרומה.
"בואו יתושים יקרים, בואו ושתו כאוות נפשכם, רק תרחיקו את ההילולה מטווח השמיעה שלי"
ואני שותה אלכוהול
כדי להרדם כמובן אבל גם מסיבה נוספת,
האלכוהול כידוע נמהל במהירות אל מחזור הדם, התקוה היא שהיתושים שימצצו את הדם הכוהלי יסתחררו אף הם ויפלו לתרדמה בכנפיים שמוטות ו...שקטות.
ואכן דממה נפלה בחדר.
דקה
דקה ועשר שניות
דקה וחמש עשרה
היישבר השיא סוף סוף?
דקה ועשרים.....
בזזזזזזזזזזזזזזזזזזזיייייייייייייייייייייינג
יא יתוש! יא טושטוש!!!
מה יש לך?
למה ללקק את כובע הגרב המצחין שלי במקום ללגום לרוויה מוורידי רגלי החשופות דם טרי וחם (עם 38% אלכוהול בנפח)?!
מילא טיטוס מגיע לו. אבל למה אני?
אני מרים דגל לבן וחותם על כתב כניעה.
תוקע פקקים עמוק באוזניי, בולע בונדורמין עם חצי כוס וודקה, ומתעורר למחרת בשעה שאסור לפרסם.
..........
נחזור לכבישים
עתה שערו בנפשכם
אם צליל של ילד לועס ביסלי מותח את עצביי אל הקצה, מה עושה להם צופר בריא הנלחץ בידו השעירה של בריון-כביש עצבני?
אבל לא רק כמות הדציבלים עושה לי את זה, אלא גם המשמעות שלהם.
יותר נכון חוסר הבהירות של משמעותן.
אתה יוצא לך לכביש בבוקר חייכני ושטוף שמש, הכל זורם למישרים עד שלפתע מברכים אותך ב"צפרא טבא".
וערפל סמיך מתאבך אל תודעתך,
ראשית, מי זה שצופר?
הטויוטה הלבנה? האוטובוס? הנהגת עם העגילים בגבות שמדברת בטלפון ונראית בקושי בת שתים עשרה?
ונניח שאגלה מי זה, האם הוא מתכוון אלי?
ונגיד שכן, מה הוא בדיוק רוצה,
שאתקדם? שאעצור ואתן לו לעקוף? שאני מטפטף שמן? שאדליק אורות? שאעבור נתיב? שהבאגז' שלי פתוח? שאפתח חלון לדבר איתו? שארד לשוליים? שארד חיים שאולה?
חוסר הוודאות הזה מביא אותי קרוב לקצה גבול השפיות שלי, שממילא היא לא משהו.
והגוף שלי מתחיל להדגים שורת תופעות פיסיולוגיות המאפיינות התקף חרדה.
אני כבר מתחיל לשמוע צפירות בכל מקום ובכל זמן, פלשבקים פוסט טראומטיים מצטפררים בהזיות בהקיץ, וקל וחומר שהם קוטעים את שנתי בסיוטי צפירה שגורמים לי ולאשתי לנתר בבהלה,
ובעקבותינו כל הבית מתעורר באנדרלמוסיה.
פרט ליתושים שממשיכים למצוץ בשלווה כאילו הם חרשים.
אני זוכר שלאחר התקפות הטילים בקשו מהנהגים בישובי הספר שלא לצפור, כי לילדים יש טראומה מהאזעקות.
שלחתי בקשה להג"א שאם תפרוץ מלחמה חלילה שלא יפעילו את האזעקה כי אני עלול לחשוב שזו צפירה של רכב.
........
רגע אחד אדוני
"אתה לא מטפל רגשי? אתה לא אמור לשחרר חרדות בקלות?" שאל אותי מאן דהו את מה שבעלי הטקט התאפקו מלשאול.
"אין חבוש מתיר עצמו" יריתי את התשובה המוכנה.
"תפסיק לקשקש ותטפל בעצמך! זה כבר בלתי נסבל" ירה בחזרה בחוסר רגישות אותו מאן דהו.
אתם יודעים מה הכי מעצבן עם חסרי-הטקט? שהם צודקים לעזאזל!
האמת היא נטולת נימוסים, היא דוקרת, היא צורבת, והכאב שבה רק מתגבר ככל שמנסים לטייח אותה עם שקרים מחייכים ומלוקקים.
אני אטפל בעצמי, נקודה.
קבעתי פגישה.
(עם עצמי)
מש ככה, ביומן, עם יום ושעה, אחרת זה לא יקרה.
ואפילו שלמתי.
אצלנו בקהילת המטפלים מקובל שטיפול ללא תשלום או בתשלום נמוך - לא יעיל. ויש לנו הסברים פסיכולוגיים משכנעים לזה, ולך תתווכח עם פסיכולוג על פסיכולוגיה.
הכנסתי את התשלום לקופת מתן בסתר, ועל הדרך הרווחתי גם את כח הצדקה שיתמוך בתהליך הריפוי.
יום רביעי 19:30
הפגישה הסתיימה,
במהלכה נתגלו כמה אמונות יסוד שגויות, שהוחלפו בטובות יותר, בוצעו טכניקות לריכוך התחושות הקשות, וייצרנו עוגן של שלוה ובטחון, שאמור להיות מופעל במקביל לכל צפירה שתישמע בעתיד.
לא אפרט מה בדיוק עשינו שם.
הרי לא שלמתם...
העיקר שהלקוח יצא מרוצה, ולא נותר אלא לבצע כמה חשיפות כדי ליישם ולחזק בשטח את מה שהושג בקליניקה.
'חשיפה' אנו קוראים מכנים את האקט של המפגש עם גורם החרדה, ברמת פחד הולכת וגודלת, רק שהפעם יחד עם המשאבים שרכשנו בזמן הטיפול.
בקיצור להחשף לצפירות, וכמה שיותר.
לא יוצאים ישר לחזית, בהתחלה מתרגלים על יבש.
ישבתי על כורסא מול חלון, מכסה של סיר שימש כהגה, מקל בלנדר נתן את אפקט קול המנוע.
הכנסתי את עצמי למצב של עוגן השלווה שהמטפל המוכשר שלי רקם בתוכי, ואז החלו הילדים שלי לצפור, הם השתמשו במגוון צפצפות ומשרוקיות ושופרות וכל צעצוע מרעיש אחר שמצאו, וגם הפגינו חיקויים לא רעים של צופרי משאיות.
ברוך השם, החרדה פחתה בהרבה,
וכבר הפסקתי להזות צפירות בהקיץ או לחלום עליהן בלילה. שלווה גדולה ננסכה בי, שלווה שלא הופרה גם כשהשכנים המבוהלים ירדו אלינו לשאול מה קורה ונשארו מאחורי הדלת כי לא היה אפשר לשמוע את הדפיקות שלהם.
עכשיו היה צריך לעבור לשלב הבא, ניסוי באש חיה.
חשיפה לצופרים אמיתיים בכביש.
נכנסנו לאוטו ושוטטנו בדרכים אנה ואנה, ו...
שקט.
הגענו למחוזות שבהם שורצים כל נהגי הטרף ו...
אין פוצה פה ומצפצף.
הוי מרפי מרפי למה אתה חייב להרוס!
נכנסנו למקומות עמוסים חדרנו לפקקים צפופים, האטנו, זגזגנו, פרססנו, חתכנו,
וכלום.
מה יהיה עם החשיפה?
בסוף החלטתי שעל החיים ועל המוות, אני עוצר באמצע הכביש בין הנתיבים ומחכה.
חיכיתי וחיכיתי
ו... לא יאומן,
אנשים נדחקים לימין ולשמאל, מתחככים בתמרורים עולים על המדרכה ובלבד שלא לצפור.
אבל אז, קרעה את הדממה צפירת אימים מהדהדת.
מלווה בצעקה מחרידה "תגיד לי, מי לימד אותך לנהוג?"
הפנתי מבט והנה, פרצופו המחייך מאוזן לאוזן של המורה שלי לנהיגה.
"סע, הכביש פתוח" הוא צעק ושלח לי נשיקה באויר.
הוא באמת אהב אותי המורה הזה.
היה צריך קצת יצירתיות,
הצפירות מעצבנות ככל שתהיינה עדיין נדירות המה יחסית, והחשיפה כגורם מרפא צריכה להיות יותר אינטנסיבית.
אז יצרנו חשיפה מלאכותית.
הדלקתי ברמקולים של האוטו מוסיקה קלאסית מרגיעה, והנחתי מכשיר הקלטה
ומידי פעם צפרתי בכח.
כך קיבלתי רצועת מוסיקה שיש בה צפירות הפתעה.
ומאז אני נוסע בכביש עם נגן מופעל, ומדי פעם חוטף צפירה ומיד מרכך את התחושה באמצעות עוגן השלווה שלי שהולך ומתחזק מחשיפה לחשיפה, התניה קוראים לזה.
ישתבח שמו החרדות חלפו להן,
ואפילו הרגישות הכללית שלי לרעשים פחתה, ובכלל נעשיתי איש יותר נחמד, מרוכז ויעיל.
רואים את זה הרבה בטיפולים שפתרון בעיה אחת משפיע על בעיות אחרות, אחרי הכל הבנאדם הוא יחידת חיים מאוחדת, ולא קלסר של תופעות.
מי שמתמודד מול מאה קשיים ושובר את הראש ואת הנפש איך להתמודד עם כל אחד מהן ואיך להקטין את המכשולים המכסים את דרכי חייו, לפעמים מגלה שהפתרון הוא להעצים ולהגדיל את האני, ואז ממילא כל המכשולים נראים קטנים כל כך.
כשאתה תקוע בתוך מבוך, זוג כנפיים יכול להועיל יותר מאלף מפות ואסטרטגיות חילוץ.
וכשאני על משכבי במנוחה שלמה כל גופי רפוי ונשמתי מוצפת אושר, אני שומע פתאום צפירה מחרידה !
הזיה? שוב?
הצפירה מלווה בניפוץ זכוכית מפחיד וצריחה היסטרית,
"תאונת דרכים?" אני רץ אל הסלון מבולבל לגמרי, ולאחר שניה מבין.
במערכת הסטראו הכניסו בטעות את הנגן עם הרצועה ההיא,
כשאשתי עברה סמוך לרמקול וספל קפה בידה, נשמעה הצפירה.
אשתי עומדת יחפה והרצפה סביבה זרועה שברים, זה מדהים לראות לכמה רסיסים חרסינה אחת יכולה להתפצל.
וכמה אירוני הוא שזהו הספל שקנו לי כשהתחלתי ללמוד נהיגה עם הכיתוב- "אבא הנהג האמיץ"
היום
לא רק שהצפירות לא מזיזות לי ואני פשוט מצפצף עליהן.
אלא שכבר אינני שומע בכלל צפירות!
לא יודע אם זה מנגנון השמיעה הסלקטיבי שפיתח התת מודע שלי,
או שאולי אני כבר מיומן ופשוט נוהג יותר טוב, ולא מספק סיבות לצפור לי.
או כי,
אה, כי בעצם אני עכשיו באוטובוס.
כשרחש המזגן הנעים נשמע, ורק דבר אחד מטריד אותי
מה לכל הרוחות הם מתלחשים שם מאחורה?
. תוכלו לקרוא על דרך היסורים שלי בלימודי הנהיגה בטרילוגיה שמתחילה כאן איך להכשל בטסט
מנצלים כל הזדמנות לנסיעה, וכשאין הזדמנות כזו אז יוצרים אותה,
כבר לא נהג חדש נבוך ומהסס, אני צובר נסיון מסתגל במהירות לעולם הנהיגה וכובש עוד ועוד יעדים.
הנה כבר נסעתי שעתיים רצוף, וחניתי בניצב בלי עזרה, והסתדרתי במעגל תנועה פקוק ומרובה נתיבים.
הנה כבר עשיתי פרסה בכביש דו סטרי נטול הפרדה
הנה נסעתי בלילה בכביש חשוך לגמרי כשאני לא יודע איך מדליקים אורות גבוהים,
והנה כבר נסעתי בלילה בכביש חשוך לגמרי כשאני לא יודע איך מכבים את האורות הגבוהים וכל התנועה הנגדית מהבהבת לי במקהלה עצבנית.
נסעתי כבר בשבילי עפר ביער בן שמן, ניווטתי בסמטאות הצרות של ירושלים, ופרכסתי בכביש מבוקע וחסר שוליים אי שם באזור אופקים, כשמשאיות ענק שנהגי מרוץ בתוכן מקרקשות חמישה סנטימטרים לידך.
הנה כבר נסעתי על מאה ארבעים (באחת בלילה כשהכביש רחב מאד וריק לגמרי)
בעצם לא בטוח, זו הצצה חטופה מאד בלוח, יתכן שהיה זה השעון שהראה 1:40
וכך אני מתרגל יותר ויותר לסוגיות התחבורה הסבוכות, ומתחיל אפילו להנות מהענין, כמו ילד עם צעצוע חדש.
אבל לדבר אחד אינני מתרגל בשום אופן.
הצפירות.
הן מבלבלות אותי מלחיצות אותי משגעות אותי ונדמה שלא אתרגל אליהן לעולם.
להיפך, ככל שעובר הזמן הן נעשות מפחידות יותר,
פוסט טראומה מצטברת (או מִצְטַפֶּרֶת)
היתקע צופר בכביש ועם לא יחרדו
ואני כבר מתחיל לתהות על הראשונות,
מה הייתי צריך את כל הלמוד נהיגה הזה, למה להתענות ליד ההגה כשעור התוף נסדק מהשאון ההיסטרי המפלח מכל עבר, במקום להתרווח באוטובוס חדיש שהקול היחיד בו הוא רחש המזגן ולחישות מהוסות של הזוג מאחורי (שדוקא היה נחמד אם היו מגבירים קצת את העוצמה, להקל עלי את הפענוח של סודותיהם הכמוסים).
ישנן כמה סיבות לזה שצפירות מטריפות את דעתי.
ראשית משחקת תפקיד חשוב בחרדה הזאת, הרגישות הכללית שלי לרעש.
אני לא סובל רעש משום סוג.
מקדחות ומיקסרים, רעמים ורוחות, מוסיקה מהשכנים, בכי של ילד, מטוסים נמוכים, צעקות ודיבורים, הרצאות והתלחשויות (חוץ אולי מהזוג הזה מאחורה, על מה הם מסתודדים שם למען השם?).
רעש משתק אותי,
אני נהיה עצבני ורגיש ולא מסוגל לתפקד, אפילו רעשים קלים כמו מקרר שמזמזם או מישהו שמחטט בשקית ביסלי או יתוש....
אההה יתושים,
ימח שמם.
אתה נכנס לך רגוע למיטה מפנקת עייף ומת לישון והנה...
יתוש קדמך.
לא מפריע לי שהם מוצצים את לשדי, רק קול מעופם שעוצמתו משתנה לפי מעגלי ההקפות שהם עורכים סביב אזניי המיוסרות,
ואז מגיעות החבטות העיוורות, יריות באפלה, מכה מהירה על הקיר על הכתף על המיטה על המצח שלך על של אשתך,
מחיאת כפיים עזה באויר, ולבסוף מהלומת קרטה אדירה שכל התסכול שלך הצטבר לתוכה - על השידה.
ספלאשש
למה היא תמיד משאירה את הקפה ליד המטה? ולמה תמיד בכוס קרטון? ולמה לערבב עם מזלג מתכת, ולהשאיר אותו בפנים כשהשיניים כלפי מעלה?
נו טוב, הכל שווה בשביל השקט שהשתרר.
שקט מבורך שנמשך כבר דקה ועשרים, אבל בתוככי לבך אתה יודע, יודע ומחכה...
היתוש לא יטוש עד שישתה,
והנה זה בא.
התמרונים המעגליים האלה
קול הצפצוף-זמזום-יללה-ניסור הזה המזכיר מקדח של רופא שיניים.
אלו השעות שבהן מפציעים בתודעתי ניצני מחשבות אובדניות.
פקקים?
זו בעיה כי אז לא אשמע את השעון בבוקר,
מה שנותר לעשות זה ללבוש חולצה ארוכת שרוולים וכובע גרב, ומאידך לקפל את הקצה התחתון של השמיכה ולחשוף את הרגליים,
כך שכל אזור הקידוחים יעבור דרומה.
"בואו יתושים יקרים, בואו ושתו כאוות נפשכם, רק תרחיקו את ההילולה מטווח השמיעה שלי"
ואני שותה אלכוהול
כדי להרדם כמובן אבל גם מסיבה נוספת,
האלכוהול כידוע נמהל במהירות אל מחזור הדם, התקוה היא שהיתושים שימצצו את הדם הכוהלי יסתחררו אף הם ויפלו לתרדמה בכנפיים שמוטות ו...שקטות.
ואכן דממה נפלה בחדר.
דקה
דקה ועשר שניות
דקה וחמש עשרה
היישבר השיא סוף סוף?
דקה ועשרים.....
בזזזזזזזזזזזזזזזזזזזיייייייייייייייייייייינג
יא יתוש! יא טושטוש!!!
מה יש לך?
למה ללקק את כובע הגרב המצחין שלי במקום ללגום לרוויה מוורידי רגלי החשופות דם טרי וחם (עם 38% אלכוהול בנפח)?!
מילא טיטוס מגיע לו. אבל למה אני?
אני מרים דגל לבן וחותם על כתב כניעה.
תוקע פקקים עמוק באוזניי, בולע בונדורמין עם חצי כוס וודקה, ומתעורר למחרת בשעה שאסור לפרסם.
..........
נחזור לכבישים
עתה שערו בנפשכם
אם צליל של ילד לועס ביסלי מותח את עצביי אל הקצה, מה עושה להם צופר בריא הנלחץ בידו השעירה של בריון-כביש עצבני?
אבל לא רק כמות הדציבלים עושה לי את זה, אלא גם המשמעות שלהם.
יותר נכון חוסר הבהירות של משמעותן.
אתה יוצא לך לכביש בבוקר חייכני ושטוף שמש, הכל זורם למישרים עד שלפתע מברכים אותך ב"צפרא טבא".
וערפל סמיך מתאבך אל תודעתך,
ראשית, מי זה שצופר?
הטויוטה הלבנה? האוטובוס? הנהגת עם העגילים בגבות שמדברת בטלפון ונראית בקושי בת שתים עשרה?
ונניח שאגלה מי זה, האם הוא מתכוון אלי?
ונגיד שכן, מה הוא בדיוק רוצה,
שאתקדם? שאעצור ואתן לו לעקוף? שאני מטפטף שמן? שאדליק אורות? שאעבור נתיב? שהבאגז' שלי פתוח? שאפתח חלון לדבר איתו? שארד לשוליים? שארד חיים שאולה?
חוסר הוודאות הזה מביא אותי קרוב לקצה גבול השפיות שלי, שממילא היא לא משהו.
והגוף שלי מתחיל להדגים שורת תופעות פיסיולוגיות המאפיינות התקף חרדה.
אני כבר מתחיל לשמוע צפירות בכל מקום ובכל זמן, פלשבקים פוסט טראומטיים מצטפררים בהזיות בהקיץ, וקל וחומר שהם קוטעים את שנתי בסיוטי צפירה שגורמים לי ולאשתי לנתר בבהלה,
ובעקבותינו כל הבית מתעורר באנדרלמוסיה.
פרט ליתושים שממשיכים למצוץ בשלווה כאילו הם חרשים.
אני זוכר שלאחר התקפות הטילים בקשו מהנהגים בישובי הספר שלא לצפור, כי לילדים יש טראומה מהאזעקות.
שלחתי בקשה להג"א שאם תפרוץ מלחמה חלילה שלא יפעילו את האזעקה כי אני עלול לחשוב שזו צפירה של רכב.
........
רגע אחד אדוני
"אתה לא מטפל רגשי? אתה לא אמור לשחרר חרדות בקלות?" שאל אותי מאן דהו את מה שבעלי הטקט התאפקו מלשאול.
"אין חבוש מתיר עצמו" יריתי את התשובה המוכנה.
"תפסיק לקשקש ותטפל בעצמך! זה כבר בלתי נסבל" ירה בחזרה בחוסר רגישות אותו מאן דהו.
אתם יודעים מה הכי מעצבן עם חסרי-הטקט? שהם צודקים לעזאזל!
האמת היא נטולת נימוסים, היא דוקרת, היא צורבת, והכאב שבה רק מתגבר ככל שמנסים לטייח אותה עם שקרים מחייכים ומלוקקים.
אני אטפל בעצמי, נקודה.
קבעתי פגישה.
(עם עצמי)
מש ככה, ביומן, עם יום ושעה, אחרת זה לא יקרה.
ואפילו שלמתי.
אצלנו בקהילת המטפלים מקובל שטיפול ללא תשלום או בתשלום נמוך - לא יעיל. ויש לנו הסברים פסיכולוגיים משכנעים לזה, ולך תתווכח עם פסיכולוג על פסיכולוגיה.
הכנסתי את התשלום לקופת מתן בסתר, ועל הדרך הרווחתי גם את כח הצדקה שיתמוך בתהליך הריפוי.
יום רביעי 19:30
הפגישה הסתיימה,
במהלכה נתגלו כמה אמונות יסוד שגויות, שהוחלפו בטובות יותר, בוצעו טכניקות לריכוך התחושות הקשות, וייצרנו עוגן של שלוה ובטחון, שאמור להיות מופעל במקביל לכל צפירה שתישמע בעתיד.
לא אפרט מה בדיוק עשינו שם.
הרי לא שלמתם...
העיקר שהלקוח יצא מרוצה, ולא נותר אלא לבצע כמה חשיפות כדי ליישם ולחזק בשטח את מה שהושג בקליניקה.
'חשיפה' אנו קוראים מכנים את האקט של המפגש עם גורם החרדה, ברמת פחד הולכת וגודלת, רק שהפעם יחד עם המשאבים שרכשנו בזמן הטיפול.
בקיצור להחשף לצפירות, וכמה שיותר.
לא יוצאים ישר לחזית, בהתחלה מתרגלים על יבש.
ישבתי על כורסא מול חלון, מכסה של סיר שימש כהגה, מקל בלנדר נתן את אפקט קול המנוע.
הכנסתי את עצמי למצב של עוגן השלווה שהמטפל המוכשר שלי רקם בתוכי, ואז החלו הילדים שלי לצפור, הם השתמשו במגוון צפצפות ומשרוקיות ושופרות וכל צעצוע מרעיש אחר שמצאו, וגם הפגינו חיקויים לא רעים של צופרי משאיות.
ברוך השם, החרדה פחתה בהרבה,
וכבר הפסקתי להזות צפירות בהקיץ או לחלום עליהן בלילה. שלווה גדולה ננסכה בי, שלווה שלא הופרה גם כשהשכנים המבוהלים ירדו אלינו לשאול מה קורה ונשארו מאחורי הדלת כי לא היה אפשר לשמוע את הדפיקות שלהם.
עכשיו היה צריך לעבור לשלב הבא, ניסוי באש חיה.
חשיפה לצופרים אמיתיים בכביש.
נכנסנו לאוטו ושוטטנו בדרכים אנה ואנה, ו...
שקט.
הגענו למחוזות שבהם שורצים כל נהגי הטרף ו...
אין פוצה פה ומצפצף.
הוי מרפי מרפי למה אתה חייב להרוס!
נכנסנו למקומות עמוסים חדרנו לפקקים צפופים, האטנו, זגזגנו, פרססנו, חתכנו,
וכלום.
מה יהיה עם החשיפה?
בסוף החלטתי שעל החיים ועל המוות, אני עוצר באמצע הכביש בין הנתיבים ומחכה.
חיכיתי וחיכיתי
ו... לא יאומן,
אנשים נדחקים לימין ולשמאל, מתחככים בתמרורים עולים על המדרכה ובלבד שלא לצפור.
אבל אז, קרעה את הדממה צפירת אימים מהדהדת.
מלווה בצעקה מחרידה "תגיד לי, מי לימד אותך לנהוג?"
הפנתי מבט והנה, פרצופו המחייך מאוזן לאוזן של המורה שלי לנהיגה.
"סע, הכביש פתוח" הוא צעק ושלח לי נשיקה באויר.
הוא באמת אהב אותי המורה הזה.
היה צריך קצת יצירתיות,
הצפירות מעצבנות ככל שתהיינה עדיין נדירות המה יחסית, והחשיפה כגורם מרפא צריכה להיות יותר אינטנסיבית.
אז יצרנו חשיפה מלאכותית.
הדלקתי ברמקולים של האוטו מוסיקה קלאסית מרגיעה, והנחתי מכשיר הקלטה
ומידי פעם צפרתי בכח.
כך קיבלתי רצועת מוסיקה שיש בה צפירות הפתעה.
ומאז אני נוסע בכביש עם נגן מופעל, ומדי פעם חוטף צפירה ומיד מרכך את התחושה באמצעות עוגן השלווה שלי שהולך ומתחזק מחשיפה לחשיפה, התניה קוראים לזה.
ישתבח שמו החרדות חלפו להן,
ואפילו הרגישות הכללית שלי לרעשים פחתה, ובכלל נעשיתי איש יותר נחמד, מרוכז ויעיל.
רואים את זה הרבה בטיפולים שפתרון בעיה אחת משפיע על בעיות אחרות, אחרי הכל הבנאדם הוא יחידת חיים מאוחדת, ולא קלסר של תופעות.
מי שמתמודד מול מאה קשיים ושובר את הראש ואת הנפש איך להתמודד עם כל אחד מהן ואיך להקטין את המכשולים המכסים את דרכי חייו, לפעמים מגלה שהפתרון הוא להעצים ולהגדיל את האני, ואז ממילא כל המכשולים נראים קטנים כל כך.
כשאתה תקוע בתוך מבוך, זוג כנפיים יכול להועיל יותר מאלף מפות ואסטרטגיות חילוץ.
וכשאני על משכבי במנוחה שלמה כל גופי רפוי ונשמתי מוצפת אושר, אני שומע פתאום צפירה מחרידה !
הזיה? שוב?
הצפירה מלווה בניפוץ זכוכית מפחיד וצריחה היסטרית,
"תאונת דרכים?" אני רץ אל הסלון מבולבל לגמרי, ולאחר שניה מבין.
במערכת הסטראו הכניסו בטעות את הנגן עם הרצועה ההיא,
כשאשתי עברה סמוך לרמקול וספל קפה בידה, נשמעה הצפירה.
אשתי עומדת יחפה והרצפה סביבה זרועה שברים, זה מדהים לראות לכמה רסיסים חרסינה אחת יכולה להתפצל.
וכמה אירוני הוא שזהו הספל שקנו לי כשהתחלתי ללמוד נהיגה עם הכיתוב- "אבא הנהג האמיץ"
היום
לא רק שהצפירות לא מזיזות לי ואני פשוט מצפצף עליהן.
אלא שכבר אינני שומע בכלל צפירות!
לא יודע אם זה מנגנון השמיעה הסלקטיבי שפיתח התת מודע שלי,
או שאולי אני כבר מיומן ופשוט נוהג יותר טוב, ולא מספק סיבות לצפור לי.
או כי,
אה, כי בעצם אני עכשיו באוטובוס.
כשרחש המזגן הנעים נשמע, ורק דבר אחד מטריד אותי
מה לכל הרוחות הם מתלחשים שם מאחורה?
. תוכלו לקרוא על דרך היסורים שלי בלימודי הנהיגה בטרילוגיה שמתחילה כאן איך להכשל בטסט
