הנושאים החמים
הנושאים החמים
אפרוח מבושל
משתמש מקצוען
זה בעקרון סיפור לילדים אבל הייתי רוצה ביקורת עליו. זה כיף לכתוב לילדים ולרדת קצת בחזרה לילדות. אחרי הכל זה לא היה כל כך מזמן.
נד-נד/ פרק א':
"אוף! התור כל כך ארוך, נגיע לנדנדה בעוד שנתיים!" רטנה מאירה בעודה מביטה על נחש הילדים המתעקל בסמוך לנדנדה בגינה השכונתית. "למה לא מוסיפים כאן עוד נדנדות? הגינה כל כך גדולה הרי, אפשר להוסיף בה עוד שלוש נדנדות אפילו. עובדה שיש מקום לתור הארוך הזה" צחקקה.
"וואו מאירה, את אפילו לא יודעת מה אמרת!" התלהב שאולי, אחיה. "נוכל לבנות נדנדה מתחת לעץ והיא תהיה פרטית שלנו. לא נצטרך לחכות בתור בכלל, זה רעיון עצום!"
מאירה זינקה לגובה. באמת רעיון לא רע בכלל, אפילו מעולה יש לציין. אך לפני שיתחילו במבצע הם זקוקים לאישור מאמא, והיא לא ממש מחבבת מבצעים שכאלו.
"איך בדיוק אתה חושב לבנות נדנדה? אתה הרי לא בנאי או טכנאי" התעניינה. דיה לצרה בשעתה. הם יסתדרו כבר, אולי. ואולי לא.
"אויש מאירה, זה קל. לוקחים חבל וקרש" הסביר לה שאולי כשידיו מתנופפות "קושרים את החבל לקרש בשני הצדדים, ותולים על העץ, קלי קלות".
"התרשה לי להזכיר לך מספר דברים?" צינה מאירה בנמלצות, כדי לחפות על תוכן דבריה. "צר לי להיות משביתת השמחות, אך שכחת אחי היקר, כי עליך לבקש רשות מאמך. ובנוסף שכחת לחשוב מהיכן תוכל להשיג חבל וקרש!"
פניו של שאולי נראו כאילו נפל לשלולית. תמיד מאירה מקרקעת אותו כאשר נסחף.
"אוף", גנח. "לא תהיה לנו נדנדה כנראה".
"אל תהיה עצוב", ניחמה אותו מאירה. "נתחלק במשימה. אני אבקש רשות מאמא, ואתה תשיג חבל וקרש. בסדר?"
"קרש יש לי!" הפתיע שאולי, "נשארו לי מל"ג בעומר כמה קרשים שלא היה להם מקום במדורה. רק חבל צריך להשיג"
בינתיים הגיע תורם לנדנדה סוף סוף. אך לראשונה בחייהם ההמתנה היתה נחמדה. אולי משום שידעו שבקרוב לא יאלצו לחכות, להפך. כל השכונה תבוא לחכות אצלם.
"אמא, את מרשה לנו לבנות נדנדה?" פרצו שאולי ומאירה הביתה.
"שלום! מה שלומכם? איך היה בגינה?" ענתה אמא בתוכחה מוסווית.
"שלום אמא, היה כיף, ברוך ה'", ענו בנימוס. "ואנחנו רוצים לבנות נדנדה כי נמאס לנו לחכות כל פעם חצי שעה בתור. את מרשה? בבקשה!"
"היום כבר מאוחר, וצריך ללכת לישון. ואני גם צריכה לחשוב על זה, ולהתייעץ עם אבא. ובינתיים" חייכה אמא, "אני בטוחה שאם תלכו לישון בזריזות תעשו לנו חשק להסכים".
נד-נד/ פרק א':
"אוף! התור כל כך ארוך, נגיע לנדנדה בעוד שנתיים!" רטנה מאירה בעודה מביטה על נחש הילדים המתעקל בסמוך לנדנדה בגינה השכונתית. "למה לא מוסיפים כאן עוד נדנדות? הגינה כל כך גדולה הרי, אפשר להוסיף בה עוד שלוש נדנדות אפילו. עובדה שיש מקום לתור הארוך הזה" צחקקה.
"וואו מאירה, את אפילו לא יודעת מה אמרת!" התלהב שאולי, אחיה. "נוכל לבנות נדנדה מתחת לעץ והיא תהיה פרטית שלנו. לא נצטרך לחכות בתור בכלל, זה רעיון עצום!"
מאירה זינקה לגובה. באמת רעיון לא רע בכלל, אפילו מעולה יש לציין. אך לפני שיתחילו במבצע הם זקוקים לאישור מאמא, והיא לא ממש מחבבת מבצעים שכאלו.
"איך בדיוק אתה חושב לבנות נדנדה? אתה הרי לא בנאי או טכנאי" התעניינה. דיה לצרה בשעתה. הם יסתדרו כבר, אולי. ואולי לא.
"אויש מאירה, זה קל. לוקחים חבל וקרש" הסביר לה שאולי כשידיו מתנופפות "קושרים את החבל לקרש בשני הצדדים, ותולים על העץ, קלי קלות".
"התרשה לי להזכיר לך מספר דברים?" צינה מאירה בנמלצות, כדי לחפות על תוכן דבריה. "צר לי להיות משביתת השמחות, אך שכחת אחי היקר, כי עליך לבקש רשות מאמך. ובנוסף שכחת לחשוב מהיכן תוכל להשיג חבל וקרש!"
פניו של שאולי נראו כאילו נפל לשלולית. תמיד מאירה מקרקעת אותו כאשר נסחף.
"אוף", גנח. "לא תהיה לנו נדנדה כנראה".
"אל תהיה עצוב", ניחמה אותו מאירה. "נתחלק במשימה. אני אבקש רשות מאמא, ואתה תשיג חבל וקרש. בסדר?"
"קרש יש לי!" הפתיע שאולי, "נשארו לי מל"ג בעומר כמה קרשים שלא היה להם מקום במדורה. רק חבל צריך להשיג"
בינתיים הגיע תורם לנדנדה סוף סוף. אך לראשונה בחייהם ההמתנה היתה נחמדה. אולי משום שידעו שבקרוב לא יאלצו לחכות, להפך. כל השכונה תבוא לחכות אצלם.
* * *
"אמא, את מרשה לנו לבנות נדנדה?" פרצו שאולי ומאירה הביתה.
"שלום! מה שלומכם? איך היה בגינה?" ענתה אמא בתוכחה מוסווית.
"שלום אמא, היה כיף, ברוך ה'", ענו בנימוס. "ואנחנו רוצים לבנות נדנדה כי נמאס לנו לחכות כל פעם חצי שעה בתור. את מרשה? בבקשה!"
"היום כבר מאוחר, וצריך ללכת לישון. ואני גם צריכה לחשוב על זה, ולהתייעץ עם אבא. ובינתיים" חייכה אמא, "אני בטוחה שאם תלכו לישון בזריזות תעשו לנו חשק להסכים".
