הנושאים החמים
הנושאים החמים
מאל"ף ועד תג
עריכה | הגהה | עימוד
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עימוד ספרים
עריכה תורנית
'סליחה, אתה מגיע למדף העליון'? שאלתי את גבה הקומה שעמד לידי בסופר השכונתי, והיה נראה כמוני במצוקה.
'כן', ענה לי, 'אני מגיע, אבל מאוחר מדי... כבר לא נותר שם כלום. רק חבילת כוסות חד פעמיות פתוחה, שנראה שאחד העובדים משתמש בה לעת מצוא'.
נאנחתי באכזבה ויצאתי מהסופר בצעדים כושלים.
מה יהיה? באף חנות לא נותרו מוצרים חד-פעמיים, ואני אנא אני בא? היעלה על הדעת שמחירי החד-פעמי יאמירו אל-על ואני יישאר עם 3 שרוולי כוסות לשתיה קרה ועוד כמה חבילות בודדות של מרקיות בצבע ירוק שנותרו מסעודת פורים דאשתקדֵי אשתקד [באשתקד האחרון סעדנו אצל גיסי. למי שנכנס לזוטות].
לא כך תיארתי לעצמי את היום האחרון של מחירי החד-פעמי הסבירים.
במשך החודשים האחרונים בניתי מלאי של תיאורים ותרחישים איך תהיה התקופה האחרונה של ימים אלו, טרם תיכנס גזירה זו לתוקפה תרתי משמע.
בתרחיש מסויים ראיתי את עצמי שוכר כמה מחסנים משכניי היקרים, במחיר זול כמובן, כדי שיהיה עדיין שווה כל המהלך... אחרי כמה ימים התפכחתי כשהבנתי מחבריי שאף בר-דעת לא ישכיר לי מחסן בתקופה זו, כשהוא עצמו צריך כל מטר רבוע בלתי מנוצל, למטרה קדושה כשלי.
בתרחיש הבא דמיינתי סיטואציה ששעשעה אותי מאוד, אבל מה לא עושים בכדי לחסוך...
דמיינתי משאית של מוצרי חד פעמי עוצרת תחת ביתי, הנהג יורד בקפיצה קלה ממושבו שבאיגרא רמה, היישר אל בירא עמיקתא שבמדרכה, תוך שהוא צועק אל העוברים ושבים: 'מי זה ראובן שמאי'? [שם בדוי, אלא מה?]. לשמע שמי הנישא בפי כל יורד אני חיש אל מפתן כניסת הבניין ועונה בגאווה, ושמא בענוות מה: 'הנני'. הנהג שואל אותי להיכן להכניס את כל הסחורה ואני מחווה לו אל עבר חניות הבניין [יש לנו 3 שכנים ללא רכבים, למה שלא יזכו במצוה גדולה וחשובה של הכנסת ח"פ? ברור לי שבליבם הם מוכנים לכך, ויותר מכך, הם אף יהיו גאים במה שמסייעים הם ביד חוסכי מצוה].
אך אף תרחיש זה נקטע באיבו כשנזכרתי שכל חניות הבניין שלנו מאויישות במחסני כתר אימתניים, המאיימים להתפקע מתכולתם.
בחזיון אחר מצאתי את עצמי שואל את רב השכונה מהי דעת התורה במקרה דנן, והאם אין כאן חיסרון באמונה ויתרון ההשתדלות הנדרשת. [שמו של הרב, מיותר לציין: 'רב פעמי'].
נאלצתי להמשיך בחלומותיי עוד ועוד, כשהתוכנית העיקרית ברורה: כמות הח"פ שתהיה בידי תספיק לכל הפחות ל-3.5 שנים, עד אשר יהיו בחירות חדשות לממשלת ישראל, שכמובן אנו ננצח בהם [באחד מהסבבים לכל הפחות], והדבר הראשון שנציגנו הנאמנים יעשו זה עקירת גזירת הרשע באופן חד פעמי, והחזרת המחירים למתכונת הרגילה.
אבל דבר לא הכין אותי לאותו היום בו ארע סיפורנו. כאן הכל התחיל ובעצם הכל נגמר.
כשהגעתי לסופר, ראיתי מרחוק התגודדות עצומה של אנשים העומדים על יד הפתח. חשבתי שהיתה שם איזו תאונה או חלוקת משהו בחינם. התקרבתי וביקשתי בעדינות לעבור את ההמולה בכדי להיכנס לסופר... קולות צחוק נשמעו מכל עבר... כולנו רק רוצים להיכנס... ובעיקר רוצים כבר לצאת. היום קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית השתגע.
בלית ברירה נעמדתי בסוף התור, מבוייש וכועס. כועס על כל העולם שהקדים אותי, ומבוייש מעצמי שאני נמצא בתור כזה בתור ליצן החצר. אם זה לא היה עצוב זה בטוח היה מצחיק אותי. אבל למי יש זמן לצחוק כשכל רגע יוצא מישהו נוסף מהסופר כשהוא דוחף עגלה עמוסה עד להחריד במוצרי חד פעמי. לרגע היה נדמה לי שהיה באלו היוצאים מבט מתנשא, כאומר: 'אני מסודר, ואתה'?
כעבור שעה ארוכה שנדמתה לי וכו'... הגיע תורי. אספתי את שארית כבודי האבוד ובריצה קלה שמתי פעמי אל עבר מדפי הזהב, סליחה החד-פעמי.
שפשפתי את עיניי להיות בטוח שאני ער ולא הוזה. לרגע נדמה היה לי שהכל מתחיל להסתובב סביבי. שפתיי התייבשו בתוך רגע. מדפי החד-פעמי היו ריקים לחלוטין, משל אחז בהם 'בולמוס טרום קורונה'. בדקתי שוב מדף אחר מדף. ציינתי לעצמי שמעולם לא חשבתי איזה צבע יש למדף שמתחת לערמות המוצרים שבסופר. כעת ידעתי זאת בבירור. זה היה צבע לבן. לבן מלגלג. לבן זחוח. לבן חד-פעמי.
'סליחה, אתה מגיע למדף העליון'? שאלתי את גבה הקומה שעמד לידי בסופר השכונתי, והיה נראה כמוני במצוקה.
'כן', ענה לי הגבר, 'אני מגיע, אבל מאוחר מדי... כבר לא נותר שם כלום. רק חבילת כוסות חד פעמיות פתוחה, שנראה שאחד העובדים משתמש בה לעת מצוא'.
נאנחתי באכזבה ויצאתי מהסופר בצעדים כושלים.
חזרתי הביתה. מילאתי לעצמי כוס מים [חד-פעמית כמובן] ופלטתי ביובש:
"כבר אין שום ענין שיהיו בחירות בעתיד. בכל מקרה אני כבר מחוץ למשחק"!
מוקדש לכל אותם ההיסטריים שמכתתים את רגליהם וכוחותיהם להביא לביתם עוד ועוד ארגזי חד-פעמי, למען יעמדו ימים רבים...
'כן', ענה לי, 'אני מגיע, אבל מאוחר מדי... כבר לא נותר שם כלום. רק חבילת כוסות חד פעמיות פתוחה, שנראה שאחד העובדים משתמש בה לעת מצוא'.
נאנחתי באכזבה ויצאתי מהסופר בצעדים כושלים.
מה יהיה? באף חנות לא נותרו מוצרים חד-פעמיים, ואני אנא אני בא? היעלה על הדעת שמחירי החד-פעמי יאמירו אל-על ואני יישאר עם 3 שרוולי כוסות לשתיה קרה ועוד כמה חבילות בודדות של מרקיות בצבע ירוק שנותרו מסעודת פורים דאשתקדֵי אשתקד [באשתקד האחרון סעדנו אצל גיסי. למי שנכנס לזוטות].
לא כך תיארתי לעצמי את היום האחרון של מחירי החד-פעמי הסבירים.
במשך החודשים האחרונים בניתי מלאי של תיאורים ותרחישים איך תהיה התקופה האחרונה של ימים אלו, טרם תיכנס גזירה זו לתוקפה תרתי משמע.
בתרחיש מסויים ראיתי את עצמי שוכר כמה מחסנים משכניי היקרים, במחיר זול כמובן, כדי שיהיה עדיין שווה כל המהלך... אחרי כמה ימים התפכחתי כשהבנתי מחבריי שאף בר-דעת לא ישכיר לי מחסן בתקופה זו, כשהוא עצמו צריך כל מטר רבוע בלתי מנוצל, למטרה קדושה כשלי.
בתרחיש הבא דמיינתי סיטואציה ששעשעה אותי מאוד, אבל מה לא עושים בכדי לחסוך...
דמיינתי משאית של מוצרי חד פעמי עוצרת תחת ביתי, הנהג יורד בקפיצה קלה ממושבו שבאיגרא רמה, היישר אל בירא עמיקתא שבמדרכה, תוך שהוא צועק אל העוברים ושבים: 'מי זה ראובן שמאי'? [שם בדוי, אלא מה?]. לשמע שמי הנישא בפי כל יורד אני חיש אל מפתן כניסת הבניין ועונה בגאווה, ושמא בענוות מה: 'הנני'. הנהג שואל אותי להיכן להכניס את כל הסחורה ואני מחווה לו אל עבר חניות הבניין [יש לנו 3 שכנים ללא רכבים, למה שלא יזכו במצוה גדולה וחשובה של הכנסת ח"פ? ברור לי שבליבם הם מוכנים לכך, ויותר מכך, הם אף יהיו גאים במה שמסייעים הם ביד חוסכי מצוה].
אך אף תרחיש זה נקטע באיבו כשנזכרתי שכל חניות הבניין שלנו מאויישות במחסני כתר אימתניים, המאיימים להתפקע מתכולתם.
בחזיון אחר מצאתי את עצמי שואל את רב השכונה מהי דעת התורה במקרה דנן, והאם אין כאן חיסרון באמונה ויתרון ההשתדלות הנדרשת. [שמו של הרב, מיותר לציין: 'רב פעמי'].
נאלצתי להמשיך בחלומותיי עוד ועוד, כשהתוכנית העיקרית ברורה: כמות הח"פ שתהיה בידי תספיק לכל הפחות ל-3.5 שנים, עד אשר יהיו בחירות חדשות לממשלת ישראל, שכמובן אנו ננצח בהם [באחד מהסבבים לכל הפחות], והדבר הראשון שנציגנו הנאמנים יעשו זה עקירת גזירת הרשע באופן חד פעמי, והחזרת המחירים למתכונת הרגילה.
אבל דבר לא הכין אותי לאותו היום בו ארע סיפורנו. כאן הכל התחיל ובעצם הכל נגמר.
כשהגעתי לסופר, ראיתי מרחוק התגודדות עצומה של אנשים העומדים על יד הפתח. חשבתי שהיתה שם איזו תאונה או חלוקת משהו בחינם. התקרבתי וביקשתי בעדינות לעבור את ההמולה בכדי להיכנס לסופר... קולות צחוק נשמעו מכל עבר... כולנו רק רוצים להיכנס... ובעיקר רוצים כבר לצאת. היום קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית השתגע.
בלית ברירה נעמדתי בסוף התור, מבוייש וכועס. כועס על כל העולם שהקדים אותי, ומבוייש מעצמי שאני נמצא בתור כזה בתור ליצן החצר. אם זה לא היה עצוב זה בטוח היה מצחיק אותי. אבל למי יש זמן לצחוק כשכל רגע יוצא מישהו נוסף מהסופר כשהוא דוחף עגלה עמוסה עד להחריד במוצרי חד פעמי. לרגע היה נדמה לי שהיה באלו היוצאים מבט מתנשא, כאומר: 'אני מסודר, ואתה'?
כעבור שעה ארוכה שנדמתה לי וכו'... הגיע תורי. אספתי את שארית כבודי האבוד ובריצה קלה שמתי פעמי אל עבר מדפי הזהב, סליחה החד-פעמי.
שפשפתי את עיניי להיות בטוח שאני ער ולא הוזה. לרגע נדמה היה לי שהכל מתחיל להסתובב סביבי. שפתיי התייבשו בתוך רגע. מדפי החד-פעמי היו ריקים לחלוטין, משל אחז בהם 'בולמוס טרום קורונה'. בדקתי שוב מדף אחר מדף. ציינתי לעצמי שמעולם לא חשבתי איזה צבע יש למדף שמתחת לערמות המוצרים שבסופר. כעת ידעתי זאת בבירור. זה היה צבע לבן. לבן מלגלג. לבן זחוח. לבן חד-פעמי.
'סליחה, אתה מגיע למדף העליון'? שאלתי את גבה הקומה שעמד לידי בסופר השכונתי, והיה נראה כמוני במצוקה.
'כן', ענה לי הגבר, 'אני מגיע, אבל מאוחר מדי... כבר לא נותר שם כלום. רק חבילת כוסות חד פעמיות פתוחה, שנראה שאחד העובדים משתמש בה לעת מצוא'.
נאנחתי באכזבה ויצאתי מהסופר בצעדים כושלים.
חזרתי הביתה. מילאתי לעצמי כוס מים [חד-פעמית כמובן] ופלטתי ביובש:
"כבר אין שום ענין שיהיו בחירות בעתיד. בכל מקרה אני כבר מחוץ למשחק"!
מוקדש לכל אותם ההיסטריים שמכתתים את רגליהם וכוחותיהם להביא לביתם עוד ועוד ארגזי חד-פעמי, למען יעמדו ימים רבים...
