מנחם ישב על קצה הכיסא בחדרו של הרב בלייכר והרגיש שהאדמה בוערת סביבו.
"מה זה?" תבע המשגיח בעיניים חמורות. זה היה מחזה מוזר. לראות את הרב בלייכר, המשגיח, אוחז בין אצבעותיו את המכשיר שהיה אצלו בארון עד לפני שעה קלה.
למה אני תמיד מסתבך? הלקה את עצמו. אתמול הוא פגש את יוסי, יוסי שאל אותו מתי הוא חוזר לשכונה וביקש ממנו להעביר לציגלר שקית קטנה. רק כשהוא הגיע לישיבה הוא ראה את המכשיר שהיה בתוך השקית. טוב, מה כבר יקרה? הרגיע את עצמו. האייפון נעול עם סיסמה, ואפילו אם יתפסו את זה אני פשוט אסביר שזה לא שלי וזהו.
"הרב, זה לא היה הפלאפון שלי. ביקשו ממני להעביר את זה למישהו" הסביר מנחם.
המבט של המשגיח אמר אי אמון מוחלט.
"באמת הרב. אני יודע שזה התירוץ שכולם אומרים, אבל אצלי זה באמת". עיניו של מנחם התלחלחו.
"ודאי ודאי. לא חשבתי לרגע שאתה משקר" חיוך דקיק הסתתר מתחת שפמו.
"מישהו ביקש ממני להעביר את זה"
"אה, באמת?" אמר המשגיח. אי האמון ניכר למרחקים. "מה אתה אומר? ולמה לא אמרת לַמישהו שאסור לך להשתמש בזה בישיבה?"
"הוא ביקש ממני להעביר משהו, ולא ידעתי מה זה."
"פשששש, לא ידעת מה זה... אה! אתה אפילו לא יודע מה זה אייפון. כל הכבוד לך."
"אני יודע מה זה אייפון, אבל..."
"מאיפה אתה יודע מה זה אייפון?" חתך אותו המשגיח בחדות.
"מה זאת אומרת? כולם יודעים... אבל אותו מישהו רק ביקש ממני להעביר משהו"
"הבנתי. מישהו אמר למשהו שמישהו ומשהו ומישהו"
"מה... " מול זה, כל המילים שלו נעלמו.
"מה מה? כבר כשהיה את הסיפור של העיתונים אמרנו לך, עוד חריגה אחת הכי קטנה, ואין לך מקום אצלנו בישיבה. קח את הדברים ולך הביתה. אולי תחפש לך ישיבה שמותר שמה להעביר מכשירים כאלה"
"אבל הרב..." דמעות עלו בעיניו.
"שום אבל הרב" הוא המשיך להתעסק ברשימות שלו. "הדמעות המזויפות האלה לא קונות אותי"
"בלייכר יעקב". אמר פקיד מס ההכנסה את שמו במבט עוין.
"כל הדוחו"ת שלך בלגן אחד גדול."
"כן, אני לא טוב בדברים האלה" מלמל הרב בלייכר.
"לא טוב בדברים האלה? או לא אוהב לשלם מס?" שאל הפקיד בסרקזם לא מוסתר.
"ניסיתי לארגן את זה לבד, אבל זה קצת הסתבך"
"הסתבך, אה? אנחנו חושדים שמסרת דיווחי כזב פעם אחר פעם" נעץ את מבטו בחומרה.
"חלילה וחס. אני אדם רציני, משגיח בישיבה. למה שאני אשקר לכם?"
"משגיח בישיבה מעניין לי את הגרביים. מבחינתי כל החרדים גנבים"
"למה אתה אומר דבר כזה?"
"אני אגיד מה שבא לי לומר. אם יש לך תשובות טובות - תענה. אל תחנך אותי, ברור?"
"בסדר, סליחה"
"לא קשור פה סליחה. תסביר לי למה שיקרת לנו?"
"לא שיקרתי. הכל דיווחי אמת"
"מה אתה אומר? כולם אומרים את זה. למה שאני אאמין לך?"
"אין לי עניין לשקר"
"בטח שאין לך עניין. רק להעלים מיסים ולגנוב עוד כמה שקלים מהמדינה..."
"אני לא גנב"
"את זה אני אחליט. נראה לי שאני אתן לך חתיכת שומה קשוחה ואכזרית. ככה תלמדו, אתה וכל הדוסים, לא לשקר יותר."
"אבל לא שיקרתי. דיווחתי על הכל. באמת." דמעות עלו בעיניו של הרב בלייכר.
הפקיד המשיך להתעסק בניירות שלו. "הדמעות המזויפות שלך לא קונות אותי"
בבית יושב מנחם על הספה, תהום של עצב בעיניו.
הטלפון מצלצל. מישהו עונה.
"מנחם, יש לך טלפון. אחד בלייכר רוצה לדבר איתך"
"מה זה?" תבע המשגיח בעיניים חמורות. זה היה מחזה מוזר. לראות את הרב בלייכר, המשגיח, אוחז בין אצבעותיו את המכשיר שהיה אצלו בארון עד לפני שעה קלה.
למה אני תמיד מסתבך? הלקה את עצמו. אתמול הוא פגש את יוסי, יוסי שאל אותו מתי הוא חוזר לשכונה וביקש ממנו להעביר לציגלר שקית קטנה. רק כשהוא הגיע לישיבה הוא ראה את המכשיר שהיה בתוך השקית. טוב, מה כבר יקרה? הרגיע את עצמו. האייפון נעול עם סיסמה, ואפילו אם יתפסו את זה אני פשוט אסביר שזה לא שלי וזהו.
"הרב, זה לא היה הפלאפון שלי. ביקשו ממני להעביר את זה למישהו" הסביר מנחם.
המבט של המשגיח אמר אי אמון מוחלט.
"באמת הרב. אני יודע שזה התירוץ שכולם אומרים, אבל אצלי זה באמת". עיניו של מנחם התלחלחו.
"ודאי ודאי. לא חשבתי לרגע שאתה משקר" חיוך דקיק הסתתר מתחת שפמו.
"מישהו ביקש ממני להעביר את זה"
"אה, באמת?" אמר המשגיח. אי האמון ניכר למרחקים. "מה אתה אומר? ולמה לא אמרת לַמישהו שאסור לך להשתמש בזה בישיבה?"
"הוא ביקש ממני להעביר משהו, ולא ידעתי מה זה."
"פשששש, לא ידעת מה זה... אה! אתה אפילו לא יודע מה זה אייפון. כל הכבוד לך."
"אני יודע מה זה אייפון, אבל..."
"מאיפה אתה יודע מה זה אייפון?" חתך אותו המשגיח בחדות.
"מה זאת אומרת? כולם יודעים... אבל אותו מישהו רק ביקש ממני להעביר משהו"
"הבנתי. מישהו אמר למשהו שמישהו ומשהו ומישהו"
"מה... " מול זה, כל המילים שלו נעלמו.
"מה מה? כבר כשהיה את הסיפור של העיתונים אמרנו לך, עוד חריגה אחת הכי קטנה, ואין לך מקום אצלנו בישיבה. קח את הדברים ולך הביתה. אולי תחפש לך ישיבה שמותר שמה להעביר מכשירים כאלה"
"אבל הרב..." דמעות עלו בעיניו.
"שום אבל הרב" הוא המשיך להתעסק ברשימות שלו. "הדמעות המזויפות האלה לא קונות אותי"
"בלייכר יעקב". אמר פקיד מס ההכנסה את שמו במבט עוין.
"כל הדוחו"ת שלך בלגן אחד גדול."
"כן, אני לא טוב בדברים האלה" מלמל הרב בלייכר.
"לא טוב בדברים האלה? או לא אוהב לשלם מס?" שאל הפקיד בסרקזם לא מוסתר.
"ניסיתי לארגן את זה לבד, אבל זה קצת הסתבך"
"הסתבך, אה? אנחנו חושדים שמסרת דיווחי כזב פעם אחר פעם" נעץ את מבטו בחומרה.
"חלילה וחס. אני אדם רציני, משגיח בישיבה. למה שאני אשקר לכם?"
"משגיח בישיבה מעניין לי את הגרביים. מבחינתי כל החרדים גנבים"
"למה אתה אומר דבר כזה?"
"אני אגיד מה שבא לי לומר. אם יש לך תשובות טובות - תענה. אל תחנך אותי, ברור?"
"בסדר, סליחה"
"לא קשור פה סליחה. תסביר לי למה שיקרת לנו?"
"לא שיקרתי. הכל דיווחי אמת"
"מה אתה אומר? כולם אומרים את זה. למה שאני אאמין לך?"
"אין לי עניין לשקר"
"בטח שאין לך עניין. רק להעלים מיסים ולגנוב עוד כמה שקלים מהמדינה..."
"אני לא גנב"
"את זה אני אחליט. נראה לי שאני אתן לך חתיכת שומה קשוחה ואכזרית. ככה תלמדו, אתה וכל הדוסים, לא לשקר יותר."
"אבל לא שיקרתי. דיווחתי על הכל. באמת." דמעות עלו בעיניו של הרב בלייכר.
הפקיד המשיך להתעסק בניירות שלו. "הדמעות המזויפות שלך לא קונות אותי"
בבית יושב מנחם על הספה, תהום של עצב בעיניו.
הטלפון מצלצל. מישהו עונה.
"מנחם, יש לך טלפון. אחד בלייכר רוצה לדבר איתך"