שיר מרן איננו

[המכחול והנפש]

וּבְאַחַת פָּסַק מִנְּגִינָתוֹ הַנֵּבֶל
וְהָפַךְ מְחוֹלֵנוּ לִמְגִנַּת אֵבֶל,
עַמּוּד הָעוֹלָם וַעֲנַק הָרוּחַ
מַנְהִיג שֶׁל דּוֹר-תְּשׁוּשׁ-כּוֹחַ,

אֲבִיהֶם שֶׁל יְתוֹמִים
לִבָּם שֶׁל אַלְמָנוֹת,
אֵינְסְפוֹר אֲנָשִׁים שְׁבוּרִים
בְּחַדְרוֹ תָּדִיר יָמִים וְלֵילוֹת,

וְהוּא מִתְגַּבֵּר וְסוֹגֵר אֶת הַסֵּפֶר
יוֹשֵׁב קָשׁוּב כֻּלּוֹ לְצָרַת הָאַחֵר,
מְבָרֵךְ מְעוֹדֵד, מִתְפַּלֵּל וּמַבְטִיחַ
'הִיא תִּחְיֶה' פּוֹסֵק בְּקוֹל בּוֹטֵחַ,

'עוֹד הַשָּׁנָה יִהְיוּ לָכֶם תְּאוֹמִים, בֶּן וּבַת'
וְאֶת תַּחֲזִיּוֹת הָרוֹפְאִים הִשְׁלִיכוּ לְ'אַשְׁפַּת'
תַּגִּידוּ לוֹ 'שֶׁאֵין לוֹ [גִּדּוּל] כְּלוּם'
רַק כְּאֵב לֵב שֶׁנּוֹבֵעַ מִשִּׁעֲמוּם,

וְצָחַק, כְּשֶׁאָמְרוּ לוֹ 'הָרַב פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת'
זֶה לֹא אֲנִי, 'זֶה רַק אַתֶּם וְהַתְּפִלּוֹת',
נָשָׂא עַל לִבּוֹ הָרַחוּם קָטָן כְּגָדוֹל
מַנְהִיג אֲמִתִּי שֶׁדָּאַג לְכָל הַמִּכְלוֹל,

וּבְאַחַת נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מֵחוֹלֵינוּ
עֵת עָלָה לִמְרוֹמִים רוּחַ אַפֵּינוּ,
כְּשֶׁאֶרְאֶלִּים נִצְּחוּ לַמְּצוּקִים
וְרִבְבוֹת בְּנֵי אָדָם הָפְכוּ יְתוֹמִים,

נִשָּׂא תְּפִלָּה לְיוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים
שֶׁיִּרְאֶה בְּעָנְיֵנוּ יָחוּס עַל דַּלִּים,
וּבְטוּבוֹ יַחֲמֹל עַל שְׁאֵרִית
וְיִתֵּן לָנוּ תִּקְוָה וְאַחֲרִית. ©