הנושאים החמים
הנושאים החמים
"בבקשה..."
הפנים של אמא נזלו מתחנונים. כל חלקיקי המסכה המחייכת שעטתה על עצמה, קרעים־קרעים, במהלך השנים האחרונות, התפרקו וירדו ממנה. וכמה פגיעה היא נראתה. וכמה ילדה היא נראתה פתאום.
והיא, הילדה, הייתה צריכה להתהפך על עצמה, לתפוס בשרביט התפקוד, לאחוז בידה השברירית של אמא, ולהבטיח.
"אני אלך..." מלמלה מירי. "אל תדאגי, אמא, אני אלך לראות מה קורה אִתו..."
היא הלכה.
ידעה היכן למצוא אותו. היחידה שהצליחה לעקוב אחר נהר חייו, שסחף אותו בתנודות מזעזעות, מטלטלות לב אם. מטלטלות גם לב אחות.
הם היו קרובים מאוד כשהיו קטנים. חמש שנים ואח נוסף הפרידו ביניהם, אבל הקשר ביניהם היה עמוק מכל הפרש.
היא זוכרת את הולדתו. מעין זיכרון ילדות מעומעם שנחרת עמוק בנשמתה. זוכרת את ההתרגשות כשאמא נסעה, זוכרת את ההתרגשות כשנסעו לבקר אותה ואת האח החדש. זוכרת את האור שכמו זרח מהעריסה השקופה, האפיל על כל סביבת בית החולים.
אולי היא הייתה היחידה שראתה את האור הזה. ובכל זאת, כבר אז היא הרגישה שהוא נשמה מיוחדת. נשמה מאירה.
הנשמה המיוחדת נמצאה בפיצרייה כעת.
החלונות השקופים של הפיצרייה הקרינו לה את גבו, המוסתר למחצה בדלפק הענק. הוא עסק בהכנסת מגש ענקי לתוך התנור הגדול, מגש שיהפוך בעוד רגע ללוהט עד כדי כוויה.
כמו נכוותה, נעצרה על מקומה. הביטה בו מרחוק. איך הוא מתנחשל על גבי האדים הלבנבנים שעלו מן התנור, איך הוא מסתובב בפנים מאירות כדי לשרת לקוח שחיכה בחוסר סבלנות לתורו. עדיין הפנים שלו מאירות, גם תחת הבלורית הקוצנית ושני העגילים באוזן השמאלית.
היא נסוגה מעט, הסתתרה מאחורי הגדר המקיפה את הפיצרייה, חששה שיראה אותה. חששה שמישהו יבחין בה, צופה בצורה חשודה על פיצרייה תמימה.
אז הוא כאן, אמא. כבר ידעתי את זה בעצם. אבל מה את חושבת שאוכל לעשות? להיכנס פנימה ולשלוף אותו כמו היה תינוק קטן? הוא כבר לא מחובר ללשד עצמותך, אמא יקרה שלי. הוא רחוק כל־כך... וגם אני – כל־כך רוצה להיות קרובה אליו, כמו תמיד, אבל רחוקה...
מרחוק היא עמדה, ניגבה דמעות יבשות.
מרחוק היא הביטה בו, במקומו החדש, המרוחק כל־כך מהמקום שאותו ייעדו לו הוריו ומוריו וגם היא, אחות תמימה שכמותה, שחשבה שזיהתה בו אור פנימי מיוחד.
ולמה לה בעצם לעמוד כאן. מה תועיל יציבתה המרוחקת כאן, כמשגיחה המנסה למלא את מקומו של המשגיח בישיבה הקטנה שאותה נטש כבר מזמן.
אולי פשוט תלך, וזהו. תחזור הביתה. תאמר לאמה שדי כבר לבכות, יש לה עוד ילדים. לא חייבים לדבוק בבן הזקונים הנוטש.
נשארה על מקומה, כמו בוץ טובעני הצמיד אותה אליו.
עוד פיצת ענק עשתה את דרכה אל התנור. מה הוא מוצא בלהט הזה, שלא היה לו בלהט הישיבה. עוד לקוח נכנס, זקנו ארוך, מתנופף סביב לחיוכו הענק כמו הפיצה.
דלת הפיצרייה נשארה פתוחה במפתיע, מקרינה אליה גם את הקולות בנוסף על המראות.
"צדיק, כמה עולה משולש?" שאל הצדיק בעל הזקן את אחיה בעל הסנטר המגולח.
"תשע שקל, אבל בשביל רבנים זה שמונה," צחק האח שלה, הפתיע אותה במעט הכבוד שעוד נותר לו.
"תן לי שניים, במחיר הרגיל," התגלגל זקנו של הקונה. "אני לא רב."
"למה לא רב, אתה דווקא מהסוג של רבנים," התוקף שבמילותיו המשיך להפתיע אותה.
"אני מהסוג של חברים," אמר בעל הזקן בשקט, והושיט את ידו מעבר לדלפק השקוף.
ואיך קרה הפלא, ואיך התרחש הנס ממש מול עיניה, ואיך התארכה ידו העטויה שחור של הרב־לא־רב, דילגה על פני משוכת הדלפק הגבוה מדי, הצליחה לנוח על כתפו של אחיה הצעיר, לקרב אותו אליו.
רגעים חרדים התנפצו בלבה כשהביטה בהם בדממה, מרחוק, ראתה כיצד נוצר החיבור המופלא, חיבור של גאולה, בין האח שלה לבין האיש הזר־המוכר.
ואז הפסיק הבוץ להצמיד את רגליה לקרקע האספלט, והיא ניתקה משם, לא רוצה להפריע לנס להתרחש במלואו.
רגליה היו קלות כשדילגו את הדרך המוכרת הביתה. לבה הסכים לשיר לראשונה מזה זמן. אמא, עוד רגע היא תרונן לה, הרגע שחיכינו לו הגיע. מישהו הושיט לו יד – והוא לא התנגד. מישהו מנסה למשות אותו מן המים – ונראה שזה מצליח. מישהו שם למעלה דואג לבן זקונייך, שזיו האיקונין שלו עוד ישוב אלייך.
והיא ידעה שלא טעתה, אי אז כשהייתה ילדונת בת חמש. והיא ידעה שהוא עוד יאיר את העולם, באור של אחד שראה את כולו – ויכול לחלקיו האפלים.
והיא ידעה שהיא עוד תבוא ותפקוד אותו, תפקוד אותם. הגאולה.
אשמח להערות. הסיפור מרגיש לי עוד לא מלוטש מספיק.
הפנים של אמא נזלו מתחנונים. כל חלקיקי המסכה המחייכת שעטתה על עצמה, קרעים־קרעים, במהלך השנים האחרונות, התפרקו וירדו ממנה. וכמה פגיעה היא נראתה. וכמה ילדה היא נראתה פתאום.
והיא, הילדה, הייתה צריכה להתהפך על עצמה, לתפוס בשרביט התפקוד, לאחוז בידה השברירית של אמא, ולהבטיח.
"אני אלך..." מלמלה מירי. "אל תדאגי, אמא, אני אלך לראות מה קורה אִתו..."
היא הלכה.
ידעה היכן למצוא אותו. היחידה שהצליחה לעקוב אחר נהר חייו, שסחף אותו בתנודות מזעזעות, מטלטלות לב אם. מטלטלות גם לב אחות.
הם היו קרובים מאוד כשהיו קטנים. חמש שנים ואח נוסף הפרידו ביניהם, אבל הקשר ביניהם היה עמוק מכל הפרש.
היא זוכרת את הולדתו. מעין זיכרון ילדות מעומעם שנחרת עמוק בנשמתה. זוכרת את ההתרגשות כשאמא נסעה, זוכרת את ההתרגשות כשנסעו לבקר אותה ואת האח החדש. זוכרת את האור שכמו זרח מהעריסה השקופה, האפיל על כל סביבת בית החולים.
אולי היא הייתה היחידה שראתה את האור הזה. ובכל זאת, כבר אז היא הרגישה שהוא נשמה מיוחדת. נשמה מאירה.
הנשמה המיוחדת נמצאה בפיצרייה כעת.
החלונות השקופים של הפיצרייה הקרינו לה את גבו, המוסתר למחצה בדלפק הענק. הוא עסק בהכנסת מגש ענקי לתוך התנור הגדול, מגש שיהפוך בעוד רגע ללוהט עד כדי כוויה.
כמו נכוותה, נעצרה על מקומה. הביטה בו מרחוק. איך הוא מתנחשל על גבי האדים הלבנבנים שעלו מן התנור, איך הוא מסתובב בפנים מאירות כדי לשרת לקוח שחיכה בחוסר סבלנות לתורו. עדיין הפנים שלו מאירות, גם תחת הבלורית הקוצנית ושני העגילים באוזן השמאלית.
היא נסוגה מעט, הסתתרה מאחורי הגדר המקיפה את הפיצרייה, חששה שיראה אותה. חששה שמישהו יבחין בה, צופה בצורה חשודה על פיצרייה תמימה.
אז הוא כאן, אמא. כבר ידעתי את זה בעצם. אבל מה את חושבת שאוכל לעשות? להיכנס פנימה ולשלוף אותו כמו היה תינוק קטן? הוא כבר לא מחובר ללשד עצמותך, אמא יקרה שלי. הוא רחוק כל־כך... וגם אני – כל־כך רוצה להיות קרובה אליו, כמו תמיד, אבל רחוקה...
מרחוק היא עמדה, ניגבה דמעות יבשות.
מרחוק היא הביטה בו, במקומו החדש, המרוחק כל־כך מהמקום שאותו ייעדו לו הוריו ומוריו וגם היא, אחות תמימה שכמותה, שחשבה שזיהתה בו אור פנימי מיוחד.
ולמה לה בעצם לעמוד כאן. מה תועיל יציבתה המרוחקת כאן, כמשגיחה המנסה למלא את מקומו של המשגיח בישיבה הקטנה שאותה נטש כבר מזמן.
אולי פשוט תלך, וזהו. תחזור הביתה. תאמר לאמה שדי כבר לבכות, יש לה עוד ילדים. לא חייבים לדבוק בבן הזקונים הנוטש.
נשארה על מקומה, כמו בוץ טובעני הצמיד אותה אליו.
עוד פיצת ענק עשתה את דרכה אל התנור. מה הוא מוצא בלהט הזה, שלא היה לו בלהט הישיבה. עוד לקוח נכנס, זקנו ארוך, מתנופף סביב לחיוכו הענק כמו הפיצה.
דלת הפיצרייה נשארה פתוחה במפתיע, מקרינה אליה גם את הקולות בנוסף על המראות.
"צדיק, כמה עולה משולש?" שאל הצדיק בעל הזקן את אחיה בעל הסנטר המגולח.
"תשע שקל, אבל בשביל רבנים זה שמונה," צחק האח שלה, הפתיע אותה במעט הכבוד שעוד נותר לו.
"תן לי שניים, במחיר הרגיל," התגלגל זקנו של הקונה. "אני לא רב."
"למה לא רב, אתה דווקא מהסוג של רבנים," התוקף שבמילותיו המשיך להפתיע אותה.
"אני מהסוג של חברים," אמר בעל הזקן בשקט, והושיט את ידו מעבר לדלפק השקוף.
ואיך קרה הפלא, ואיך התרחש הנס ממש מול עיניה, ואיך התארכה ידו העטויה שחור של הרב־לא־רב, דילגה על פני משוכת הדלפק הגבוה מדי, הצליחה לנוח על כתפו של אחיה הצעיר, לקרב אותו אליו.
רגעים חרדים התנפצו בלבה כשהביטה בהם בדממה, מרחוק, ראתה כיצד נוצר החיבור המופלא, חיבור של גאולה, בין האח שלה לבין האיש הזר־המוכר.
ואז הפסיק הבוץ להצמיד את רגליה לקרקע האספלט, והיא ניתקה משם, לא רוצה להפריע לנס להתרחש במלואו.
רגליה היו קלות כשדילגו את הדרך המוכרת הביתה. לבה הסכים לשיר לראשונה מזה זמן. אמא, עוד רגע היא תרונן לה, הרגע שחיכינו לו הגיע. מישהו הושיט לו יד – והוא לא התנגד. מישהו מנסה למשות אותו מן המים – ונראה שזה מצליח. מישהו שם למעלה דואג לבן זקונייך, שזיו האיקונין שלו עוד ישוב אלייך.
והיא ידעה שלא טעתה, אי אז כשהייתה ילדונת בת חמש. והיא ידעה שהוא עוד יאיר את העולם, באור של אחד שראה את כולו – ויכול לחלקיו האפלים.
והיא ידעה שהיא עוד תבוא ותפקוד אותו, תפקוד אותם. הגאולה.
אשמח להערות. הסיפור מרגיש לי עוד לא מלוטש מספיק.
