ליל הסדר בחשיכה //
"יעקב! כעת עלינו לשפוך מעט מהיין עם האצבע ונאמר יחד את עשרת המכות".
יעקב מכניס את האצבע לתוך הכוס, הוא שופך מעט מהיין ואומר בקול רועד. "דם, צפרדע כינים...".
ר' נחמיה מנגב את הדמעות, מנסה בכח להמשיך באמירת ההגדה לצד שמירה על הרוגע והשפיות, הוא חייב להחזיק מעמד. בתוך ליבו הוא יודע שיש כבר אור בקצה המנהרה, אך אינו משתף בכך את בנו יעקב. הוא לא רצה להשלות אותו בתקווה שעלולה להתנפץ.
יעקב, שהספיק להבין לעומק את המצב המורכב בו הם נמצאים שומר על דממה מלבד אמירת מילות ההגדה, בלחש, יחד עם אביו. הרעב מציק לו, אך הוא כבר הפנים, הן מאכליה של אמא לא יונחו הפעם על השולחן, הוא לא יוכל השנה ליהנות מטעמם הערב של החביתיות שמכניסה אמא למרק. הפעם הוא מסתפק במעט מצה והרבה מרור, לומד לומר תודה על מה שיש.
***
שנתיים לאחור. פטרבורג, אי שם במאה הקודמת.
בית משפחת שלוסברג מתנהל על מי מנוחות, ר' נחמיה מצליח בעסק הטקסטיל שבבעלותם. מעמד מכובד היה לו לר' נחמיה בפטרבורג, ואף מונה לראש הקהל בקהילה המכובדת בעיר, כך שמכל הבחינות ההצלחה האירה לו פנים. דבורה מנהלת ביד רמה את ניהול הבית על עשרת ילדיו, מכבסת, מגהצת, מבשלת ודואגת לכל צורכי הבית. הן לא זקוקים הם להכנסה נוספת כשאבא מכניס מעבר לצורכי הבית.
בכל יום, בשובו של כל אחד מהילדים מהמלמד או מבית הספר הישן הממוקם בפאתי העיר, היה התנור דולק ומחמם את הבית בימיה הקפואים של רוסיה, ובשעה מוקדמת כבר מונחת להם על השולחן צלחת מלאה במעדניה של אמא, כל אחד לפי טעמו. מיכאל לדוגמא אוהב תמיד לאכול את המרק לבד, בלי ירקות וצלצולים, ואילו שורה'לה מעדיפה את הירקות הרכים שמבצבצים מתוך המים.
בשבת, יודעים כולם, לאבא יש זמן. הוא מקשיב לווארטים של מוישה'לה, ולסיפורים של יעקב בן השמונה. יחד הם שרים את זמירות השבת על צלחות מלאות בכל טוב. בצהרים אבא מקפיד ללמוד עם כל אחד מהילדים, ולעבור איתו על החומר שלמד במהלך השבוע.
גם בחגים, השלווה והרוגע שוררים בבית, דברי תורה לצד מאכלים מסורתיים המותאמים כל אחד לחג בו הם נמצאים. אורחים רבים הוכנסו אחר כבוד אל סלון הבית, וכובדו בכל מילי דמיטב. מיטה נוחה אף הוצעה להם תחת שמיכה עבה שתגן עליהם מפני הקור.
שום דבר לא הכין אותם למהלומה שתפסה אותם באמצע חיים שלווים, וקטע את האור ששרר תמיד בבית.
היה זה באמצע חודש טבת, באחד מלילותיה הקרירים של רוסיה. דבורה התעוררה ראשונה לשמע הדפיקות החזקות שנשמעו מכיוון דלת הבית. היא העירה את בעלה בבהלה, וקראה לו ללכת לבדוק את פשרם של המהלומות החזקות. ר' נחמיה ניגש בחשש מה לכיוון הדלת ושאל לרצונם של הדופקים.
"פתח את הדלת במהירות" נשמע קול קשוח מעבר לדלת, "לא נמתין ולו רגע אחד נוסף".
"מה רצונכם"? שאל ר' נחמיה, "הן השעה מאוחרת והילדים עלולים להתעורר" אמר בלחץ.
אולם הדלת כבר נפתחה, מדובר היה באנשים בעלי כח, ובתוך רגעים ספורים הצליחו להתגבר על המנעול ולפרוץ אותו.
ר' נחמיה נבהל לנוכח הפרצופים הזועמים, שום דבר לא הכין אותו לקראת הבאות.
אלו היו אנשי המשטרה הרוסית נכנסו היישר אל תוך חדרם של הילדים שהספיקו כבר להתעורר לשמע הקולות וזעקות המחאה של הוריהם.
הם נגשו אל יעקב שישן במיטה הקרובה לדלת, הוא ישב על מיטתו כשכל גופו רועד. "זה לא יעבור בשקט" צעק ולאדק - הגדול שבהם, "ברוסיה לא תוכל לעשות ככל העולה על דעתך" חיוך מרוצה נראה על פניו לנוכח הבהלה שתקפה את הילד.
ואז הם נעלמו מתוך הבטחה שישובו הנה בימים הקרובים, ולא לפני שהספיקו לתת מכה כואבת ליעקב המבוהל. כל נסיונותיהם להבין מה פשר הביקור לא צלחו.
למחרת, מיד עם שחר פנה ר' נחמיה לעבר תחנת המשטרה המקומית, בניסיון להבין על מה הרעש והמהומה. אך שם התקבל בבוז וללא כל מענה מצד השוטרים שישבו במקום. טרם הבין את חומרת הבעיה בו הם נמצאים.
הימים הקרובים עברה על משפחת שלוסברג בפחד איום ונורא, הם מיעטו לצאת מהבית מלבד צרכים חיוניים. בבית שררה דממה שהביע את חששותיהם מפני הבאות. בכל פעם שנשמעו דפיקות מעבר לדלת מיהרו בני הבית אל תוך הארונות, ומתחת לשולחנות מחשש שמא מדובר אף הפעם בשוטרים רוסיים. בלילות הם נעלו את הדלתות בכפל כפליים, ובמנעולים עבים ועוצמתיים ששכבו להם זה מכבר במחסן לעת הצורך.
שבוע לאחר מכן הבין ר' נחמיה כי המצב אכן חמור בהרבה משחשב. היה זה לאחר שמכתב נחת בתיבת הדואר, בו רשום כי בנם יעקב נתון תחת צו מעצר לאחר שנטען כי תחת הממשל ברוסיה. עובדה שלא היה ניתן לסתור אותה במדינה שלקחה על עצמה למטרה לרדוף אחר אנשים שלא מצאו חן בעיני הממשל על אף שמדובר בחפים מפשע, וזאת למרות גילו הצעיר כל כך של יעקב.
ר' נחמיה הבין שתמו הימים בהם ניתן לגור בנכר בשקט וברוגע, ובעצת רבו הכין את בני המשפחה לקראת עזיבת המקום לארץ אחרת, רגועה יותר. אולם יעקב היה נתון תחת איסור יציאה מהארץ, והיה עליהם למצוא פתרון בטווח המיידי.
ר' נחמיה החליט כי הוא זה שישאר לעת עתה עם יעקב, בניסיון למצוא מקום מסתור עד יעבור זעם.
בני המשפחה התארגנו עם מעט ממטלטליהם, ארזו שקיות עם מעט אוכל וצידה לדרך ונפרדו בצער מביתם המרווח שבפטרבורג.
ר' נחמיה ובנו יעקב ליוו את בני המשפחה אל עבר הנמל, שם נפרדו מהם בכאב ובקושי רב, ובתקווה לאיחוד המשפחה בקרוב בארץ ישראל.
מהנמל פנו ר' נחמיה ובנו ישירות אל עיר אחרת, על מנת להסתתר בדירתו של דודם מישה, שם התקבלו בכבוד רב וקיבלו את כל צרכיהם עד שיאלצו לעבור למקום מסתור אחר.
את השבועות הבאים העבירו מתוך תחושה של פחד מפני הבאות. ר' נחמיה נאלץ לסגור את חנות הטקסטיל, ולעזוב את כל עסקיו שבעיר פטרבורג. הם לא ידעו מה ילד יום, והאם אכן אנשי המשטרה הרוסית ירדפו אחריהם בלי לתת להם מנוח.
***
ימים ארוכים חלפו, שבועות וגם חודשים. וכשהכל היה נראה רגוע, וכאשר ר' נחמיה היה בטוח בהצליחו לחמוק מהמשטרה, התגנבה לאוזניו שמועה שבמשטרה עלו על עקבותיהם, ותוך זמן קצר הם עלולים למצוא את עצמם תחת נחת זרועם.
במהירות ארזו הם מעט שקיות עם מוצרים חיוניים, וברחו לעבר מקום מסתור חדש. במקביל אף ניסו למצוא מבריח שיוציא אותם אל מעבר לגבול.
בשעת לילה מאוחרת נפרדו יעקב ואביו מדודם מיטיבם, ופנו אל עבר הבלתי נודע. מבלי לדעת לאן וכיצד.
ימים ארוכים נדדו ממקום מסתור אחד למשנהו, מדירתו של יהודי טוב לב אל בית נטוש אחר, כשעל גופם בגדים צרים בלבד מבלי יכולת להגן על עצמם מפני הקור והשלג. בכל פעם ששמעו שעיניהם של המשטרה עוקבת אחריהם, תפסו את מטלטליהם המעטים וברחו למקום מסתור חדש.
יום אחד הגיעו השניים אל תוך כפר מרוחק, וכשלא מצאו בית יהודי שיוכלו לשהות שם בשעות הלילה, דפקו אצל איכר מגושם, אשר על פניו ניכרת אי שביעות רצון למראה היהודים שעמדו בפתח הדלת. "מה רצונכם" שאל בקוצר רוח.
"אנו זקוקים למקום לינה שנוכל לשהות שם בלילה" אמר נחמיה בחשש, "אנו מוכנים לעבוד בשבילך בתמורה למיטה שם נוכל לנוח מעט ולהמשיך בדרכנו" הוסיף.
האיכר שענה לשם ולדימיר, הכניס אותם אל תוך ביתו, הגיש להם מעט משקה חם, וקרא להם מיידית לעבודה, לנקות את הפסולת שהצטברה בגינתו.
השניים שלא היו מנוסים בעבודה מסוג זה, פנו מחוסר ברירה על עבר הגינה, ניקו היטב את הפסולת לקול הערותיו של האיכר. ובשעה מאוחרת פינה להם ולדימיר מיטה שיוכלו לנוח שם מעט.
למחרת, בשעת בוקר מוקדמת התעוררו השניים לקול גחמותיו של האיכר, הוא הציע שישארו גם בימים הקרובים בתמורה לעבודות בית.
השניים השיבו בחיוב להצעה, מקום אחר לא היו להם. למרות שהעלימו מהאיכר את עובדת היותם עריקים מאנשי המשטרה, הם נאלצו לבקש מקום לינה מוסתר מעיני אחרים, הן לא ידעו מתי יעלו על עקבותיהם.
בימים הם עבדו ופעלו לפי הוראות בעל הבית, העבודות היו קשות, אך נסבלות, ובתמורה לכך קבלו מעט אוכל, מתוכו יכלו לאכול רק מעט לחם וירקות שהזינו את גופם הרעב, ומיטה להניח עליה את הראש בשעות הלילה המאוחרות.
את התפילין שמר ר' נחמיה בתוך השקיות, הוא לא רצה שהאיכר ידע על קיומם. גם את התפילות התפללו השניים בדממה מחשש שהאיכר יעלה על עובדת היותם יהודים מאמינים.
לא פלא שחג הפסח שהתקרב הטריד את מנוחתם, מאין ישיגו במקום זה מצות ויין, כיצד יוכלו לעבור את הפסח מבלי להכניס מאכלים לפה. כל נסיונותיהם להשיג מעט קמח ותנור לאפיית המצות לא צלחו.
אולם ההזדמנות נחתה עליהם כסימן משמים, כאשר הגיעה למקום עגלה עמוסה שהייתה בבעלותם של יהודים אמידים שהגיעו על מנת לפרוק סחורה בביתו של האיכר.
כאשר פרקו ר' נחמיה ובנו את הסחורה, תינו הם בשקט את צערם בפני היהודים בעלי העגלה. ואלו הוציאו מיד שקית עם מצות כשרות לפסח ובקבוק יין לליל הסדר אותם הכניס ר' נחמיה אל תוך הארגזים והכניסם לחדרו מבלי שהאיכר ישים את ליבו לכך. בנוסף, הציעו להם היהודים ליצור קשר עם מבריח שהיה באזור.
בימים האחרונים של לפני חג הפסח, דאג ר' נחמיה ליצור קשר עם המבריח, והבטיח לו שרשרת זהב שלקח עמו לעת הצורך, במידה ואכן יצליח להבריח את הגבול, המבריח הבטיח ליצור קשר כשהדבר יתאפשר.
כשליבו מלא תקווה התארגן ר' נחמיה לקראת ליל הסדר, בשעות המאוחרות של הלילה, כשבני הבית נמו את שנתם, סיפר נחמיה לבנו יעקב מעט מתוך סיפור ההגדה, כאשר אף הם חשו בגלות וייחלו ליציאת מצרים משלהם.
את ליל הסדר הם ערכו בעלטה ובדממה, תחילה התפללו בלחש את תפילות החג, אמרו בהתרגשות את ההלל ולמדו להודות על מה שיש.
את ההגדה פתח יעקב באמירת הקדש, הם שתו מעט מן היין לכוס ראשון ושמרו את הנותר ליתר הכוסות. גם את מה נשתנה אמר יעקב בהתרגשות, את 'עבדים היינו' אמרו כשדמעות של תפילה בעיניהם, הן עבדים הם ומצפים לגאולה.
בתוך ליבו כבר ידע ר' נחמיה שהישועה קרובה מתמיד, אך לא רצה לשתף בכך את חיים, זאת כדי לא ליצור בתוכו תקווה שעלולה להתנפץ.
למחרת החג הראשון של פסח, העביר המבריח מסר לנחמיה כי אם הדבר אכן יתאפשר, הם יוכלו לצאת לקראת סוף החודש, כשהירח כמעט ואינו נראה.
חג הפסח עבר עליהם מתוך שמחה והתעלות, הם שבעו ממעט המצות שהצליחו להשיג, ויצאו מהחג מתוך תחושה עילאית של התרוממות. הם חשו כי הגאולה הפרטית שלהם קרובה.
יממה לפני ראש חודש אייר, כאשר קיבל את האות מהמבריח כי הגיע שעת הכושר הודיע ר' נחמיה לבנו יעקב, כי הלילה הם יעזבו בשקט את ביתו של האיכר, ויצאו מסע שבסיומו יגיעו למקום מבטחים.
בשעת לילה מאוחרת, הצטיידו נחמיה ובנו במעט מים לדרך, וכמובן בשרשרת הזהב אותו יעבירו למבריח כתשלום.
הם נפגשו עם המבריח כפי שסיכמו - מאחורי בקתה שעמדה לה בצד הדרך. המבריח הורה להם לשמור היטב על השקט וללכת אחריו, היה עליהם לשמוע לכל הוראותיו לבל יתפסו על ידי חיילי הגבול.
מספר ימים ארכה להם הדרך, בלילות הלכו ובימים הסתתרו. לא מעט פעמים כמעט ונתפסו, כאשר צרור יריות שכוונו לעברם החטיאו את המטרה, והצליחו להסתתר.
כשהגיעו לגבול המערבי של רוסיה, המתינו מספר ימים עד שחשו כי הזמן מתאים למעבר, או אז עברו הם בצעדים מתונים, ובזחילה תחת מערות מיושנות אל צידו השני של הגבול, פולין. שם קיוו להשיג ויזות מתאימות לעלייה לארץ אבותיהם ולהתאחד מחדש עם משפחתם.
ואכן, לאחר מאמץ רב הצליחו לעבור אל צידו השני של הגבול ללא שנתפסו, שם נפרדו מהמבריח והודו לו נרגשות על חלקו בהצלתם.
מהגבול פנו ר' נחמיה ובנו אל עבר העיר קרקוב, שם מצאו יהודים טובי לב שהכניסו אותם בשמחה אל תוך ביתם החמים, עד שיצליחו לעלות לארץ ישראל.
אז הגיעו ימים של רוגע ושל שפע, מארחיהם לא חסכו במעדנים משובחים על מנת להשקיט את רעבונם. אף למיטה נוחה זכו השניים מיד לילה. פיהם לא פסק מלהודות, וליבם לא פסק מלהעריך.
יעקב הלך בינתיים ללמוד אצל מלמד מקומי, לנסות להשלים את הפער בו היה מצוי, ונחמיה ניסה כל העת להשיג אשרות יציאה.
***
בעיצומם של ימי החנוכה הם התבשרו כי אושרה יציאתם מפולין, וכעת דרכם פתוחה אל עבר המדינה שכה כספו אליה.
בעזרת יהודים טובים הצליח ר' נחמיה לרכוש שני כרטיסים להפלגה שעתידה לצאת בימים הקרובים לכיוון חופי יפו. הם נפרדו ממיטיביהם והודו להם נרגשות, ועלו אל האניה שתאחד אותם עם בני המשפחה.
את ליל הסדר השנה ערכו ר' נחמיה ובנו יחד עם המשפחה שהתאחדה מחדש בירושלים, כסף אומנם לא היה דבר מצוי כל כך בימים אלו, ר' נחמיה כבר לא יכל לעבוד במשרה מכובדת ומכניסה, אך תחושת הגאולה הפרטית להם זכו הותירה אותם עם טעם של הלל והודיה לאין ערוך.
מצות היה להם השנה בשפע, וכל בני הבית התרגשו בעת ששאל יעקב את אבא את ארבעת הקושיות. השנה ידעו כולם מראש, ליל הסדר כבר נראה אחרת.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
