הנושאים החמים
הנושאים החמים
היה הייתה אישה שנולדה בפרינט.
האישה הזאת אהבה את הפרינט והפרינט אהב אותה, או ככה, לפחות, אותה אישה חשבה.
נאיבית שהיא.
ביום אחד, ללא הודעה מוקדמת, חטף אותה הדיגיטל.
זה קרה בטעות לגמרי. שלחתי קורות חיים, אפילו בלי לדעת למה, ואיכשהו קיבלתי תשובה חיובית.
התחלתי לעבוד במשרד פרסום.
בדיגיטל, דיגיטל לגמרי.
דיגיטל לחלוטין.
האישה חטפה טראומה.
היא לא דיברה באותה שפה!
כולם דיברו על לידים ופופאפים ונתוני דאטה, והיא התביישה להגיד שהיא רק בטעות נכנסה לעולם הדיגיטל, לכן היא ישבה בשקט ועיצבה להנאתה, עד שגדלה ובגרה וקלטה את העגה.
ארבע שנים חלפו מאז, האישה זנחה מזמן את הפרינט והתאהבה בדיגיטל.
אין על דיגיטל! צעקתי בחדווה, אין! אין! אין! מי לדיגיטל אליי!
נו? למה אתם לא צועקים איתי?
אה, שכחתי. אנחנו בפרוג. שיו.
טוב, איפה היינו?
ביום העצמאות.
לפני כמה חודשים גיליתי שבעצם זה מאוד קשוח להיות שכירה.
למה קשוח, תשאלו? יפה שאלתם.
קודם כל, כי אין לך רגע לנשום ולהיות עצמאית וחופשית לעצמך. ולמעצבת, זה חשוב, שתדעו.
ושנית, טוב, באמת בגלל הגעלט. תכלס.
מאני, בלעז.
אנשים צריכים מאני.
להיות עצמאית זה חיים של געלט, פרנוסה ומאני.
מה, לא?
קיצור, לאט לאט, בצעדים חרישיים שאף אחד לא ישמע, התחלתי לפזול החוצה. מעבר למחנה.
לאחר כמה שבועות של רעייה בשדות זרים הוחלטה ההחלטה המוחלטת:
אחרי פסח יוצאים לגאולה.
אחרי פסח עוזבים בוס!
עוזבים תלוש!
עוזבים נסיעות!
עוברים לעצמאיים!
הורה!
היום זה היום הגדול.
היום היה יום חופשי במשרד, ואותו אני מנצלת לבוא לכאן ולצרוח בקול גדול קוקוריקו:
אני חופשית!
אני עצמאית!
אהההה!!!
לברכות ואיחולים יש לגלול למטה, שמה, כן כן, איפה שכתוב ב"כתובו תגובה ותחמיאו ליאמי על ההחלטה הגאונית שבצעה". בדיוק.
תכלס, זה מה שבאתי להגיד. הגעתי לנקודה.
שאני עצמאית, ואני כאן כדי לצעוק את זה בחדווה, ואחרי ארבע שנים ששתקתי כאן שתיקת נפש, עוד יבואו ימים שתתחננו אליי שאשתוק.
האישה הזאת אהבה את הפרינט והפרינט אהב אותה, או ככה, לפחות, אותה אישה חשבה.
נאיבית שהיא.
ביום אחד, ללא הודעה מוקדמת, חטף אותה הדיגיטל.
זה קרה בטעות לגמרי. שלחתי קורות חיים, אפילו בלי לדעת למה, ואיכשהו קיבלתי תשובה חיובית.
התחלתי לעבוד במשרד פרסום.
בדיגיטל, דיגיטל לגמרי.
דיגיטל לחלוטין.
האישה חטפה טראומה.
היא לא דיברה באותה שפה!
כולם דיברו על לידים ופופאפים ונתוני דאטה, והיא התביישה להגיד שהיא רק בטעות נכנסה לעולם הדיגיטל, לכן היא ישבה בשקט ועיצבה להנאתה, עד שגדלה ובגרה וקלטה את העגה.
ארבע שנים חלפו מאז, האישה זנחה מזמן את הפרינט והתאהבה בדיגיטל.
אין על דיגיטל! צעקתי בחדווה, אין! אין! אין! מי לדיגיטל אליי!
נו? למה אתם לא צועקים איתי?
אה, שכחתי. אנחנו בפרוג. שיו.
טוב, איפה היינו?
ביום העצמאות.
לפני כמה חודשים גיליתי שבעצם זה מאוד קשוח להיות שכירה.
למה קשוח, תשאלו? יפה שאלתם.
קודם כל, כי אין לך רגע לנשום ולהיות עצמאית וחופשית לעצמך. ולמעצבת, זה חשוב, שתדעו.
ושנית, טוב, באמת בגלל הגעלט. תכלס.
מאני, בלעז.
אנשים צריכים מאני.
להיות עצמאית זה חיים של געלט, פרנוסה ומאני.
מה, לא?
קיצור, לאט לאט, בצעדים חרישיים שאף אחד לא ישמע, התחלתי לפזול החוצה. מעבר למחנה.
לאחר כמה שבועות של רעייה בשדות זרים הוחלטה ההחלטה המוחלטת:
אחרי פסח יוצאים לגאולה.
אחרי פסח עוזבים בוס!
עוזבים תלוש!
עוזבים נסיעות!
עוברים לעצמאיים!
הורה!
היום זה היום הגדול.
היום היה יום חופשי במשרד, ואותו אני מנצלת לבוא לכאן ולצרוח בקול גדול קוקוריקו:
אני חופשית!
אני עצמאית!
אהההה!!!
לברכות ואיחולים יש לגלול למטה, שמה, כן כן, איפה שכתוב ב"כתובו תגובה ותחמיאו ליאמי על ההחלטה הגאונית שבצעה". בדיוק.
תכלס, זה מה שבאתי להגיד. הגעתי לנקודה.
שאני עצמאית, ואני כאן כדי לצעוק את זה בחדווה, ואחרי ארבע שנים ששתקתי כאן שתיקת נפש, עוד יבואו ימים שתתחננו אליי שאשתוק.
