פרסמתי את האשכול הזה שלשום בקהילות העיצוב,
אבל עדיין לא עברה לי האופוריה
ומאז אני עדיין מתהלכת לי בעולם נרגשת ועליזה, ומדי פעם נפלט לי איזה "קולולולו" חגיגי.
ובגלל שכולם שם בקהילות של המעצבים כבר הבינו,
וכאן אצלי בבית כולם כבר הפנימו,
ובמשרד כבר נמאס להם לשמוע את קריאות החדווה הנמרצות שלי,
אני באה לכאן כדי למצוא קהל יעד חדש
שיבין אותי, כמה שאני מתרגשת ושמחה ומבסוטה,
ויכיל אותי,
וירשה לי לצעוק בהתרגשות:
אני עצמאית!
אני עצמאית!
ומעשה שהיה כך היה.
היה הייתה אישה שנולדה בעיצוב לדפוס.
האישה הזאת אהבה את העיצוב לפרינט והפרינט אהב אותה, או ככה, לפחות, אותה אישה חשבה.
נאיבית שהיא.
ביום אחד, ללא הודעה מוקדמת, חטף אותה הדיגיטל.
זה קרה בטעות לגמרי. שלחתי קורות חיים, אפילו בלי לדעת למה, ואיכשהו קיבלתי תשובה חיובית.
התחלתי לעבוד במשרד פרסום.
בדיגיטל, דיגיטל לגמרי.
דיגיטל לחלוטין.
האישה חטפה טראומה.
היא לא דיברה באותה שפה!
כולם דיברו על לידים ופופאפים ונתוני דאטה, והיא התביישה להגיד שהיא רק בטעות נכנסה לעולם הדיגיטל, לכן היא ישבה בשקט ועיצבה להנאתה, עד שגדלה ובגרה וקלטה את העגה.
ארבע שנים חלפו מאז, האישה זנחה מזמן את הפרינט והתאהבה בדיגיטל.
אין על דיגיטל! צעקתי בחדווה, אין! אין! אין! מי לדיגיטל אליי!
נו? למה אתם לא צועקים איתי?
אה, שכחתי. אנחנו בפרוג. שיו.
טוב, איפה היינו?
ביום העצמאות.
לפני כמה חודשים גיליתי שבעצם זה מאוד קשוח להיות שכירה.
למה קשוח, תשאלו? יפה שאלתם.
קודם כל, כי אין לך רגע לנשום ולהיות עצמאית וחופשית לעצמך. ולמעצבת, זה חשוב, שתדעו.
ושנית, טוב, באמת בגלל הגעלט. תכלס.
מאני, בלעז.
אנשים צריכים מאני.
להיות עצמאית זה חיים של געלט, פרנוסה ומאני.
מה, לא?
קיצור, לאט לאט, בצעדים חרישיים שאף אחד לא ישמע, התחלתי לפזול החוצה. מעבר למחנה.
לאחר כמה שבועות של רעייה בשדות זרים הוחלטה ההחלטה המוחלטת:
אחרי פסח יוצאים לגאולה.
אחרי פסח עוזבים בוס!
עוזבים תלוש!
עוזבים נסיעות!
עוברים לעצמאיים!
הורה!
השבוע עשיתי את הצעד הגדול.
השבוע חגגתי את יום העצמאות, בהודעה לקונית על התפטרותי,
ואני באה לכאן כדי לצרוח בקול גדול:
אני חופשית!
אני עצמאית!
אהההה!!!
לברכות ואיחולים יש לגלול למטה, שמה, כן כן, איפה שכתוב ב"כתובו תגובה ותחמיאו ליאמי על ההחלטה הגאונית שבצעה". בדיוק.
תכלס, זה מה שבאתי להגיד. הגעתי לנקודה.
שאני עצמאית, ואני כאן כדי לצעוק את זה בחדווה, ואחרי ארבע שנים ששתקתי כאן שתיקת נפש, עוד יבואו ימים שתתחננו אליי שאשתוק.
אבל עדיין לא עברה לי האופוריה
ומאז אני עדיין מתהלכת לי בעולם נרגשת ועליזה, ומדי פעם נפלט לי איזה "קולולולו" חגיגי.
ובגלל שכולם שם בקהילות של המעצבים כבר הבינו,
וכאן אצלי בבית כולם כבר הפנימו,
ובמשרד כבר נמאס להם לשמוע את קריאות החדווה הנמרצות שלי,
אני באה לכאן כדי למצוא קהל יעד חדש
שיבין אותי, כמה שאני מתרגשת ושמחה ומבסוטה,
ויכיל אותי,
וירשה לי לצעוק בהתרגשות:
אני עצמאית!
אני עצמאית!
ומעשה שהיה כך היה.
היה הייתה אישה שנולדה בעיצוב לדפוס.
האישה הזאת אהבה את העיצוב לפרינט והפרינט אהב אותה, או ככה, לפחות, אותה אישה חשבה.
נאיבית שהיא.
ביום אחד, ללא הודעה מוקדמת, חטף אותה הדיגיטל.
זה קרה בטעות לגמרי. שלחתי קורות חיים, אפילו בלי לדעת למה, ואיכשהו קיבלתי תשובה חיובית.
התחלתי לעבוד במשרד פרסום.
בדיגיטל, דיגיטל לגמרי.
דיגיטל לחלוטין.
האישה חטפה טראומה.
היא לא דיברה באותה שפה!
כולם דיברו על לידים ופופאפים ונתוני דאטה, והיא התביישה להגיד שהיא רק בטעות נכנסה לעולם הדיגיטל, לכן היא ישבה בשקט ועיצבה להנאתה, עד שגדלה ובגרה וקלטה את העגה.
ארבע שנים חלפו מאז, האישה זנחה מזמן את הפרינט והתאהבה בדיגיטל.
אין על דיגיטל! צעקתי בחדווה, אין! אין! אין! מי לדיגיטל אליי!
נו? למה אתם לא צועקים איתי?
אה, שכחתי. אנחנו בפרוג. שיו.
טוב, איפה היינו?
ביום העצמאות.
לפני כמה חודשים גיליתי שבעצם זה מאוד קשוח להיות שכירה.
למה קשוח, תשאלו? יפה שאלתם.
קודם כל, כי אין לך רגע לנשום ולהיות עצמאית וחופשית לעצמך. ולמעצבת, זה חשוב, שתדעו.
ושנית, טוב, באמת בגלל הגעלט. תכלס.
מאני, בלעז.
אנשים צריכים מאני.
להיות עצמאית זה חיים של געלט, פרנוסה ומאני.
מה, לא?
קיצור, לאט לאט, בצעדים חרישיים שאף אחד לא ישמע, התחלתי לפזול החוצה. מעבר למחנה.
לאחר כמה שבועות של רעייה בשדות זרים הוחלטה ההחלטה המוחלטת:
אחרי פסח יוצאים לגאולה.
אחרי פסח עוזבים בוס!
עוזבים תלוש!
עוזבים נסיעות!
עוברים לעצמאיים!
הורה!
השבוע עשיתי את הצעד הגדול.
השבוע חגגתי את יום העצמאות, בהודעה לקונית על התפטרותי,
ואני באה לכאן כדי לצרוח בקול גדול:
אני חופשית!
אני עצמאית!
אהההה!!!
לברכות ואיחולים יש לגלול למטה, שמה, כן כן, איפה שכתוב ב"כתובו תגובה ותחמיאו ליאמי על ההחלטה הגאונית שבצעה". בדיוק.
תכלס, זה מה שבאתי להגיד. הגעתי לנקודה.
שאני עצמאית, ואני כאן כדי לצעוק את זה בחדווה, ואחרי ארבע שנים ששתקתי כאן שתיקת נפש, עוד יבואו ימים שתתחננו אליי שאשתוק.