מעלת וגדולת נשים

[איי בי מדיה]

אני צריכה דחוף סיפורים/ שירים בנושא של מעלת וגדולת נשים בעם ישראל!!!
כל המסייע/ת ת/יבוא עליו/ה ברכה!!!

 

[אטיאס מירי]

קובי לוי......

הצמה שנגזזה​

"שלום הבית מתחיל בילדות" אמרה הרבנית שוש לתלמידותיה שחלקן מבוגרות ממנה לפחות בשניים שלושה עשורים. "ילד שרואה בביתו שלום בית, ילד שרואה אבא מכבד את אמא, אמא שמהלכת בהרהורי ליבו של אבא, פיוטים על שולחן שבת, והמון ויתור, הארת פנים ושמחה השוררים בבית, ילד כזה נבנה ונרקם להיות אדם מאושר".
"עלינו, כהורים, וגם כסבתא וסבא" הדגישה הרבנית שוש, "לתת אל ליבנו אלו מילים אנו מוציאים מפינו. לפעמים, מתוך כעס, מתוך קינאה, או חוסר סובלנות אנו עלולים לפצוע את נפשות ילדינו – נכדינו, ולגרום להם צלקת עמוקה לכל חייהם. מבלי שאנו מתכוונים הילדים חווים את ההנהגות שלנו, את אופן דיבורנו, ולפעמים את האכזריות שאיננה במקומה, והם הופכים לחקיינים של חיי הוריהם".
"אכזריות?" שאלה סבתא עליזה "למה בדיוק את מתכוונת כבוד הרבנית?".
"כן אכזריות. לפעמים הורים עלולים לאבד עשתונות, הם מענישים ומכים את ילדיהם. טורקים עליהם דלת, נועלים אותם בחדר, ומשפילים אותם. זו התנהלות שעלולה להחריב את חיי הילד, ולהפוך גם אותו להורה נרגן, טרדן ומתאכזר... וגרוע מכל, אנשים עלולים לגלות ברבות הימים שהילד הזה לפעמים, איך אומרים, פשוט... שונא את הוריו... הוא מתנתק מהם... הוא מכניס את עצמו לתוך מערבולת רגשות איומה של רצון לנקום בהם...".
לפתע הבחינה הרבנית שוש, שסבתא עליזה מרכינה ראשה ובכי תמרורים מתפרץ מתוכה. מפל של דמעות זרם מעיניה... המבוכה בחדר היתה גדולה. לפתע היא קמה ופנתה במרוצה החוצה, אל המרפסת המשקיפה לים.
לאחר 20 דקות הסתיים השיעור. עליזה, בשנות השבעים לחייה, אלמנה כ- 10 שנים וסבתא ל- 15 נכדים, היתה ישובה עדיין על כסא הנוח במרפסת, ומבט נוגה נשקף מעיניה.
"אני שונאת ומתעבת את אמא שלי, למרות שחלפו 40 שנה מפטירתה", החלה עליזה לספר. "בעצם יש לי שתי אמהות. אמי הורתי זו שילדה אותי, שהיתה אשה מקסימה, עדינה, וחולנית. היא נפטרה כשהייתי ילדה בת שמונה. דמותה מאד מעורפלת בזכרוני, אך אני זוכרת היטב את השעות האחרונות לחייה. היא שכבה במיטת חוליה, מלטפת את שערותי הארוכות שהפכו לצמה עבה באצבעותיה. אני זוכרת את מילותיה האחרונות.
"את ילדה מתוקה שלי. גם כשאמא תלך מן העולם אל תשכחי לטול ידיים כל בוקר, שלוש פעמים בכל יד. אל תשכחי להגיד ברכות-השחר. ותמיד תעשי כבוד לאבא". כך היא אמרה לי בדקותיה האחרונות. אבא שלי עליו השלום, איש אציל, ישב על כסא סמוך וקרא תהילים".
"אמא פנתה אליו ואמרה לו, ראובן, עליזה היא בתי היחידה המשותפת לנו, שמור עליה כבבת עיניך. חנך אותה ואהוב אותה כמו שאהבת אותי, במאור פנים, בוויתור אינסופי. ואנא, הצמה הזו על כתפיה, אל תגזור אותה עד יום חתונתה. הידיים שלי טיפחו את שערותיה. זו המזכרת הקטנה והיחידה שתהיה לה ממני אחרי שאלך לעולם שכולו טוב. היא תאחוז את הצמה ותאמר: אמא קלעה לי אותה".
"אחר כך אמא מתה, ומגיל שמונה אני יתומה מאמי הראשונה. היו אלה שמונה שנות אושר... בכיתי המון על אמא, עד שיום אחד – שנתיים אחרי – אבא הודיע לי, עליזה את עומדת לקבל אמא חדשה... בלילה לפני החופה חלמתי שהאמא החדשה שלי דומה לאמא שמתה. שהיא מחייכת, מלטפת וטובה, ותקלע לי את הצמה הארוכה שאני ואבא שמרנו עליה כדי לקיים את הצוואה של אמא ז"ל. אבא הבטיח לי, עליזה רק בערב חתונתך נגזור אותה ונשמור אותה, מזכרת מאמא... שאהבה לקלוע אותה.
"קיבלתי לאסוני את קלרה, אמא חורגת רעה ורודפת כמו בסיפורים. אבא היה איש קשה יום, שיצא בבוקר לעבודה וחזר מאוחר בלילה. איש תשוש שרדף אחרי פת הלחם... אבל היא, האשה הרעה הזו רדפה אותי. היא היתה נועלת את ארונות המטבח כדי שלא אוכל לנגוס בתפוח או בביסקויט. הקציבה לי פרוסת לחם עם כמה זיתים. היכתה אותי, העבידה אותי, השפילה אותי, העליבה וסנטה בי, כאילו אני אוייבת שלה. העיניים שלי היו כבויות. הנפש שלי היתה פצועה ומפוחדת. כשאבא היה חוזר הביתה בשעת לילה הייתי ממתינה לו, בוכיה במיטה. כשהוא ניגש לשאול בשלומי, ואחז בצמה הארוכה שלי, הייתי עונה לו אבא יקר אני מרגישה נפלא, תודה שאתה אבא שלי... לא יכולתי לומר תודה שהיא, קלרה, אמא שלי. אבא היה נרגע, הוא לתומו חשב שהכל בסדר. עשיתי הצגה יפה.
"יום אחד חזרתי מבית הספר עם פתק קטן. "לילדה יש כינים בשיער, נא טיפולכם". קלרה, שיום קודם נעלה אותי בחדרי למשך יום שלם, אחזה בצמתי וגררה אותי למקלחת. הבנתי לקראת מה היא חותרת. התחננתי בפניה, בואי נהרוג את הכינים עם נפט, נסרק אותם במסרק ברזל, אבל היא, ה"זרש" הזו, משכה את ראשי עם הצמה, גררה את ראשי לתוך גיגית, אחזה בידיה מספריים ענקיים והתחילה לגזוז... צעקתי בקול ניחר אמא, אמא, אמא שבשמים, תצילי אותי, הבטחת לי שהצמה תשאר... אבל הרוע והזדון עשו את שלהם... שערותי הושלכו לפח האשפה ואני בשארית כוחותי נמלטתי לדירת השכנה עד שאבא יבוא. התקפלתי בפינת ביתה של השכנה מייללת וכאובה, שבורה ומתגעגעת לאמא האמיתית שלי...
"בשעת לילה מאוחרת אבא הגיע, חיפש אותי, לא מצא. קלרה אמרה לו שברחתי לשכנה... הוא הרים אותי מעל הכסא שנימנמתי עליו וראה את ראשי הגזוז. מי עשה לך את זה? צעק אבא, וראיתי זעם מתפרץ מעיניו. קלרה עשתה לך? אני לא מאמין!!! אני כבר נכנס הביתה... מסוכן.
"בחושים הילדותיים הקטנים שלי, הבנתי שזה לא יגמר טוב, וחיי המשפחה של אבא, ואמי החורגת קלרה, פשוט בסכנה. אבא ששמר עלי מכל משמר ואהב אותי, גילה – אולי – אחרי שנת נישואין שאני כנראה עוברת מסכת של גיהנום עם אשתו החדשה. אל תשאלי אותי איך, אבל מן השמים נסכו בי כוחות עצומים. זקפתי את כתפי ואת ראשי ואמרתי: אבא אל תכעס. קלרה רק רצתה את טובתי... השיער שלי היה מלא כינים, היא רק רצתה שלא אסבול מגרודים.
"היא אמא טובה קלרה, אמרתי, והמילים הללו כנראה נעתקו מן המקום הכי טהור שבנשמתי, כי ראיתי שאבא נרגע. הוא הושיב אותי על ברכיו, ליטף את שערותיי הקצוצות ולחש באוזני "אבל הבטחנו לאמא שלך, שרק ערב החתונה נחתוך את הצמה".
"לא נורא אבא, עניתי לו, מהיום אגדל צמה חדשה, יפה ועבה יותר מן הצמה שאמא קלעה לי. אמא בטח תסלח לנו, היא בוודאי תבין".
סבתא עליזה מררה בבכי. "חיפיתי על האשה הרעה הזו שנים רבות עד יום מותה. אבא מעולם לא חשף ממני את החלק המרושע שבאישיות שלה... אבל אני לא סולחת לה. לא סולחת לה!!. היא עשתה לי פצע בלב שלא מתאחה. אבל הרבנית, תאמיני לי, למדתי ממנה איך לא להיות אמא ואשה. היא היתה הדוגמא הכי מופתית בשבילי, כיצד לא לנהוג...".
הרבנית שוש אחזה בידיה של עליזה ואמרה: "את חייבת לסלוח לה. 40 שנה חלפו מאז, ומי יודע איזה יסורים היא סובלת מן ההקפדה שלך. הקב"ה סולח לגרועים שבבני האדם. ודעי לך, עליזה, שבכוח המחילה שלך, עכשיו, נכון להרגע, את מורידה שפע רחמים וחיים לכלל ישראל. ועם ישראל, את יודעת עליזה, זקוק להרבה הרבה רחמים".
השתיים פתחו ספר תהילים ועל המרפסת המשקיפה לים הפתוח המשתרע לאורך חופה של העיר, קראו פרקי תהילים מילה אחרי מילה לעילוי נשמת קלרה בת מלכה ת.נ.צ.ב.ה. שבחסדי השם באה על תיקונה השלם.

 

[אטיאס מירי]

סוד אריכות ימי סבתא מדלן​

כבת 110 ואולי יותר היתה סבתא מדלן עם פטירתה מן העולם. נכדים, נינים ובני נינים ליוו אותה בדרכה האחרונה לבית העלמין הקטן והשקט של המושבה הקטנה. כמה מנכדיה וניניה אף שהו במחיצתה בשעותיה האחרונות והספיקו לקרוא עמה "קריאת שמע" עם יציאת נשמתה. למותר לציין שאותם צאצאים הם תלמידי חכמים מובהקים, ראשי ישיבות, אבות בתי דין ומחברי ספרים מפורסמים, שעקבו במשך שנתיים שלוש אחרי תהליך החלשותה של סבתא מדלן, שעד קרוב לגיל 107 תפקדה כאשת חיל שלא נס ליחה, עד ליום בו הכריז הרופא כי "לצערי הסבתא-רבה סובלת מניוון שרירים... ולפי האומדנים שלי יש לה שנת חיים".
כידוע רופאים הם לא נביאים ואפילו לא בבואה ד'בבואה של נביאים. המחלה אומנם קיננה בגופה של הסבתא הנפלאה, אבל היא לא מיהרה לאף מקום.
הדוקטור הבטיח שנה, אבל רק אחרי שלוש שנים צפופות ביראת שמים מצוות ומעשים טובים חייכה הגברת מדלן את חיוכה האחרון לכיוון השכינה, והפקידה את נשמתה האצילית בידיו של הקב"ה.
13 בנים ובנות נולדו לסבתא מדלן, אבל ביום פטירתה ליוו אותה רק שניים מהם, הקטנים מביניהם, שרה בת ה- 75 ויצחק בן ה- 80. שאר ילדיה נפטרו בשיבה טובה מן העולם הרבה לפניה. טור ארוך של נכדים, נינים ובני נינים, דור ישרים יבורך מחה דמעה על אשה צנועה, מסתורית משהו, שסיפור עלום למדי הילך על סוד אריכות ימיה. סוד טמיר ומסתורי שסופר 10 שנים לפני פטירתה לנכדה אברום גבירץ, מנהל ישיבה קטנה חשובה בירושלים.
הרב גבירץ ביום האחרון לשבעה, ביקש לשאת דברים ש"עדיין לא שמעו על סבתא מדלן".
"תראו אחי ואחיותי, דודים ודודות, קהל קדוש. הכל כבר שמענו על סבתא. על צניעותה, מאור פניה, ביישנותה, נדיבותה. הכל. כמעט הכל.
"על 75 שנות אלמנות שעברו עליה באופן קשה, אבל היא היתה הדבק של כולנו. היא נתנה לכל אחד את התחושה החמימה שהיא סבתא שלו, רק שלו. אני לא הכרתי את סבא אברהם שאני קרוי על שמו, אבל סבתא מדלן סיפרה עליו שהוא היה עניו ומסתפק במועט כמו משה רבנו.
"לפני 10 שנים ביום הולדתה ה- 100 נסעתי לבקרה במושבה. הדרך מירושלים דרומה היתה פסטורלית כתמיד. החלטתי במהלך הנסיעה לשאול אותה: "סבתא, בלי עין רעה, גיל 100 זה גיל מופלג, מה סוד אריכות הימים שלך?".
"ירדתי מהאוטובוס, וכבר מרחוק הבחנתי בה ישובה בפינה החשוכה במרפסת ובוררת אורז. היא בישלה הרבה כי תמיד נכנסו אורחים. היא עלצה לקראת בואי, ובזריזות של שרה אמנו מיהרה להגיש לי כוס מים קרים, קפה שחור וכמה ביסקויטים. היא שאלה אותי תמיד, ר' אברום "מה שלום התלמידים שלך, הם מתעלים? הם חרוצים? תדאג ר' אברום שהם לא יהיו רעבים. ילד רעב לא לומד כמו שצריך" הייתי מרגיע אותה, סבתא אל תדאגי המקררים בישיבה מלאים כל טוב. ואם קצת חסר שמנת, אז מורחים מרגרינה, אף אחד לא הולך לישון רעב חס ושלום.
"ובעודי לוגם מן הקפה אזרתי אומץ לשאול את סבתא, את השאלה שסיקרנה אותי מכל. סבתא, שאלתי, עוד תחיי שנים רבות, אך אנא גלי לי מה הסוד של אריכות הימים? השלווה, הוויתור, השמחה. מה?
"אתם לא תאמינו, אבל סבתא לא התחמקה מתשובה. ראיתי בעיניה ניצוץ של רצון עז לגלות את הסוד שכולנו כל כך שאפנו לדעת. היא הניחה את גרגרי האורז, עצמה את עיניה וסיפרה.
"ר' אברום יקירי, את בני ובנותי גידלתי בירושלים של תחילת המאה הקודמת. והימים ימי המלחמה העולמית הראשונה, התורכים לחמו באנגלים וניסו בשארית כוחם לאחוז בארץ. האנגלים כידוע, ניצחו ודחקו את רגלי האימפריה העותומנית. היו אלה ימי צער, מצור ורעב. ירושלים סבלה מהרוגים רבים, מאבטלה ומעוני. סבא אברהם, היה צריך להאכיל שישה זאטוטים רזים וחולניים, ועקרת בית צעירה אחת שבקושי נשאה את עול גידולם. הייתי אשה צעירה, חלושה למדי שגדלה מגיל צעיר ללא אבא ואמא, שנפטרו מטיפוס. ידעתי שרק נישואין בגיל צעיר יכולים לתת לי מזור ומרפא לשכול ולסבל של ימי ילדותי ונעורי. נישאתי בגיל 17, ובגיל 25 הייתי מטופלת בששה ילדים, ביניהם זוג תאומות. סבא אברהם היה מתעורר עם עמוד השחר, מתפלל בביהכנ"ס של חורבת יהודה החסיד ורץ להביא פת לחם. הוא היה סבל, שואב מים, צבעי, בנאי, חקלאי, אופה. הוא לא בחל בשום מלאכה, העיקר להגיע לפנות ערב עם כיכר לחם, או חצי כיכר, הכל לפי ברכות שמים... לפעמים הוא הביא גם קצת חלב. מיד כשהוא הגיע הוא אחז בסכין המטבח ובצע את הלחם ל- 8 פרוסות. פרוסה לכל ילד. זה התפריט היומי. כשהיינו עשירים יותר טבלנו אותה בשמן זית, או סוכר, אבל בדרך כלל הילדים מצצו את הפרוסה תוך טבילתה בכוס תה דלוח. הלחם התברך במעיהם...
"החזקנו אותם חיים בניסי ניסים. סבא היה מותש ושחוק. בגיל 30 הוא נראה כמו בן 60. שערו הלבין וגופו כחש. פרוסת הלחם הקטנה נתנה לו כוח לעבור יום עבודה אחרי יום עבודה.
"יום אחד סבא חוזר ממלאכתו, בוצע את הלחם ל- 8 חלקים ואומר לי "מדלן את נראית חולנית, חיוורת. את רזה מאד. אני מודאג". סבא הגיש לי את פרוסת הלחם וביקש "טלי ידיים רעייתי, אני רוצה לראות אותך אוכלת ומתחזקת, לבי נשבר בקרבי בראותי אותך צנומה ומצומקת...".
"לא, אינני רעבה" עניתי לסבא שלך "אני מרגישה טוב, והחיוורון נובע מעייפות, לא מרעב...
"סבא שלך, ר' אברום, היה צדיק ועדין נפש. הוא השפיל ראשו אל בין כפות ידיו ומירר בבכי קורע לב.
"אני יודע מדלן, עכשיו אני יודע שבמשך שבועות רבים את אוכלת רק פרורים? אני יודע שאת שומרת את פרוסת הלחם שלך בצד ומחלקת בין הילדים, במהלך היום. את מרעיבה את עצמך כדי להחיות אותם. ואני, ריבונו של עולם, לא הבחנתי בכך עד עכשיו. אוי, אבא שבשמים, רחם עלי, על ערלות הלב שלי. העניות מנוולת, אבאל'ה, איך יכולתי להשאיר את אשתי רעבה במשך שבועות?
"ליבו של סבא נשבר בקרבו. העול היה כבד עליו, והוא פשוט חשף את האמת. חסכתי מפי, כדי להאכיל את הילדים, אבל שמרתי זאת בסוד כדי לא לצערו.
"מדלן" אמר סבא שלך כשעיניו דומעות "אני מעמיד לך את כל זכויותי ומצוותי אם יש לי כאלה, ואם יש לי זכות לברך, אז שהקב"ה יאריך ימייך ושנותיך בנעימים עד כמעט 120 שנים!!! בזכות הרעב והצער שגזרת על עצמך, את עוד תזכי, אשתי, לימי שובע ושמחה עם נכדים ונינים, ואני בעליבותי אינני יודע אם אזכה לכך...".
הרב גבירץ מחה אף הוא דמעה והמשיך בהספד "סבא מת צעיר לימים. חשבונות שמים מי יודע? וסבתא שגידלה 13 יתומים צעירים האריכה ימים. וברשותכם נזכרתי במדרש שקשור לפרשת נח:
"נח איש צדיק חילק מזונות לבעלי החיים שבתיבה, וידע כל צורך ומכאוב וכל מאכל שהם זקוקים לו. בין לבין הוא הבחין שעוף החול איננו אוכל, ואיננו מבקש את מאכלו, אלא מצטנף בפינתו ענו וצנום.
"שאל אותו נח, מדוע אינך מבקש לסעוד, השיב העוף: "כי ראיתי אותך טרוד בהאכלת בעלי החיים ולא רציתי להטריח אותך כדי להאכיל גם אותי...", ברכו נח שיחיה לנצח וכך הווה.
"סבתא מדלן יקרה, אין לנו ספק שגם את זוכה כעת בחיים נצחיים של עונג אינסופי תחת כסא הכבוד, עם סבא אברום. כי סבא הצדיק גזר והקב"ה קיים. הרעב שלך בירושלים של מעלה, השביע כאן ומשביע עדיין, מאות רבות של נפשות צאצאים שוקקות".
ואחר כך אמרו קדיש.

 

[מי]

קובי לוי......

הצמה שנגזזה​

"שלום הבית מתחיל בילדות" אמרה הרבנית שוש לתלמידותיה שחלקן מבוגרות ממנה לפחות בשניים שלושה עשורים. "ילד שרואה בביתו שלום בית, ילד שרואה אבא מכבד את אמא, אמא שמהלכת בהרהורי ליבו של אבא, פיוטים על שולחן שבת, והמון ויתור, הארת פנים ושמחה השוררים בבית, ילד כזה נבנה ונרקם להיות אדם מאושר".
"עלינו, כהורים, וגם כסבתא וסבא" הדגישה הרבנית שוש, "לתת אל ליבנו אלו מילים אנו מוציאים מפינו. לפעמים, מתוך כעס, מתוך קינאה, או חוסר סובלנות אנו עלולים לפצוע את נפשות ילדינו – נכדינו, ולגרום להם צלקת עמוקה לכל חייהם. מבלי שאנו מתכוונים הילדים חווים את ההנהגות שלנו, את אופן דיבורנו, ולפעמים את האכזריות שאיננה במקומה, והם הופכים לחקיינים של חיי הוריהם".
"אכזריות?" שאלה סבתא עליזה "למה בדיוק את מתכוונת כבוד הרבנית?".
"כן אכזריות. לפעמים הורים עלולים לאבד עשתונות, הם מענישים ומכים את ילדיהם. טורקים עליהם דלת, נועלים אותם בחדר, ומשפילים אותם. זו התנהלות שעלולה להחריב את חיי הילד, ולהפוך גם אותו להורה נרגן, טרדן ומתאכזר... וגרוע מכל, אנשים עלולים לגלות ברבות הימים שהילד הזה לפעמים, איך אומרים, פשוט... שונא את הוריו... הוא מתנתק מהם... הוא מכניס את עצמו לתוך מערבולת רגשות איומה של רצון לנקום בהם...".
לפתע הבחינה הרבנית שוש, שסבתא עליזה מרכינה ראשה ובכי תמרורים מתפרץ מתוכה. מפל של דמעות זרם מעיניה... המבוכה בחדר היתה גדולה. לפתע היא קמה ופנתה במרוצה החוצה, אל המרפסת המשקיפה לים.
לאחר 20 דקות הסתיים השיעור. עליזה, בשנות השבעים לחייה, אלמנה כ- 10 שנים וסבתא ל- 15 נכדים, היתה ישובה עדיין על כסא הנוח במרפסת, ומבט נוגה נשקף מעיניה.
"אני שונאת ומתעבת את אמא שלי, למרות שחלפו 40 שנה מפטירתה", החלה עליזה לספר. "בעצם יש לי שתי אמהות. אמי הורתי זו שילדה אותי, שהיתה אשה מקסימה, עדינה, וחולנית. היא נפטרה כשהייתי ילדה בת שמונה. דמותה מאד מעורפלת בזכרוני, אך אני זוכרת היטב את השעות האחרונות לחייה. היא שכבה במיטת חוליה, מלטפת את שערותי הארוכות שהפכו לצמה עבה באצבעותיה. אני זוכרת את מילותיה האחרונות.
"את ילדה מתוקה שלי. גם כשאמא תלך מן העולם אל תשכחי לטול ידיים כל בוקר, שלוש פעמים בכל יד. אל תשכחי להגיד ברכות-השחר. ותמיד תעשי כבוד לאבא". כך היא אמרה לי בדקותיה האחרונות. אבא שלי עליו השלום, איש אציל, ישב על כסא סמוך וקרא תהילים".
"אמא פנתה אליו ואמרה לו, ראובן, עליזה היא בתי היחידה המשותפת לנו, שמור עליה כבבת עיניך. חנך אותה ואהוב אותה כמו שאהבת אותי, במאור פנים, בוויתור אינסופי. ואנא, הצמה הזו על כתפיה, אל תגזור אותה עד יום חתונתה. הידיים שלי טיפחו את שערותיה. זו המזכרת הקטנה והיחידה שתהיה לה ממני אחרי שאלך לעולם שכולו טוב. היא תאחוז את הצמה ותאמר: אמא קלעה לי אותה".
"אחר כך אמא מתה, ומגיל שמונה אני יתומה מאמי הראשונה. היו אלה שמונה שנות אושר... בכיתי המון על אמא, עד שיום אחד – שנתיים אחרי – אבא הודיע לי, עליזה את עומדת לקבל אמא חדשה... בלילה לפני החופה חלמתי שהאמא החדשה שלי דומה לאמא שמתה. שהיא מחייכת, מלטפת וטובה, ותקלע לי את הצמה הארוכה שאני ואבא שמרנו עליה כדי לקיים את הצוואה של אמא ז"ל. אבא הבטיח לי, עליזה רק בערב חתונתך נגזור אותה ונשמור אותה, מזכרת מאמא... שאהבה לקלוע אותה.
"קיבלתי לאסוני את קלרה, אמא חורגת רעה ורודפת כמו בסיפורים. אבא היה איש קשה יום, שיצא בבוקר לעבודה וחזר מאוחר בלילה. איש תשוש שרדף אחרי פת הלחם... אבל היא, האשה הרעה הזו רדפה אותי. היא היתה נועלת את ארונות המטבח כדי שלא אוכל לנגוס בתפוח או בביסקויט. הקציבה לי פרוסת לחם עם כמה זיתים. היכתה אותי, העבידה אותי, השפילה אותי, העליבה וסנטה בי, כאילו אני אוייבת שלה. העיניים שלי היו כבויות. הנפש שלי היתה פצועה ומפוחדת. כשאבא היה חוזר הביתה בשעת לילה הייתי ממתינה לו, בוכיה במיטה. כשהוא ניגש לשאול בשלומי, ואחז בצמה הארוכה שלי, הייתי עונה לו אבא יקר אני מרגישה נפלא, תודה שאתה אבא שלי... לא יכולתי לומר תודה שהיא, קלרה, אמא שלי. אבא היה נרגע, הוא לתומו חשב שהכל בסדר. עשיתי הצגה יפה.
"יום אחד חזרתי מבית הספר עם פתק קטן. "לילדה יש כינים בשיער, נא טיפולכם". קלרה, שיום קודם נעלה אותי בחדרי למשך יום שלם, אחזה בצמתי וגררה אותי למקלחת. הבנתי לקראת מה היא חותרת. התחננתי בפניה, בואי נהרוג את הכינים עם נפט, נסרק אותם במסרק ברזל, אבל היא, ה"זרש" הזו, משכה את ראשי עם הצמה, גררה את ראשי לתוך גיגית, אחזה בידיה מספריים ענקיים והתחילה לגזוז... צעקתי בקול ניחר אמא, אמא, אמא שבשמים, תצילי אותי, הבטחת לי שהצמה תשאר... אבל הרוע והזדון עשו את שלהם... שערותי הושלכו לפח האשפה ואני בשארית כוחותי נמלטתי לדירת השכנה עד שאבא יבוא. התקפלתי בפינת ביתה של השכנה מייללת וכאובה, שבורה ומתגעגעת לאמא האמיתית שלי...
"בשעת לילה מאוחרת אבא הגיע, חיפש אותי, לא מצא. קלרה אמרה לו שברחתי לשכנה... הוא הרים אותי מעל הכסא שנימנמתי עליו וראה את ראשי הגזוז. מי עשה לך את זה? צעק אבא, וראיתי זעם מתפרץ מעיניו. קלרה עשתה לך? אני לא מאמין!!! אני כבר נכנס הביתה... מסוכן.
"בחושים הילדותיים הקטנים שלי, הבנתי שזה לא יגמר טוב, וחיי המשפחה של אבא, ואמי החורגת קלרה, פשוט בסכנה. אבא ששמר עלי מכל משמר ואהב אותי, גילה – אולי – אחרי שנת נישואין שאני כנראה עוברת מסכת של גיהנום עם אשתו החדשה. אל תשאלי אותי איך, אבל מן השמים נסכו בי כוחות עצומים. זקפתי את כתפי ואת ראשי ואמרתי: אבא אל תכעס. קלרה רק רצתה את טובתי... השיער שלי היה מלא כינים, היא רק רצתה שלא אסבול מגרודים.
"היא אמא טובה קלרה, אמרתי, והמילים הללו כנראה נעתקו מן המקום הכי טהור שבנשמתי, כי ראיתי שאבא נרגע. הוא הושיב אותי על ברכיו, ליטף את שערותיי הקצוצות ולחש באוזני "אבל הבטחנו לאמא שלך, שרק ערב החתונה נחתוך את הצמה".
"לא נורא אבא, עניתי לו, מהיום אגדל צמה חדשה, יפה ועבה יותר מן הצמה שאמא קלעה לי. אמא בטח תסלח לנו, היא בוודאי תבין".
סבתא עליזה מררה בבכי. "חיפיתי על האשה הרעה הזו שנים רבות עד יום מותה. אבא מעולם לא חשף ממני את החלק המרושע שבאישיות שלה... אבל אני לא סולחת לה. לא סולחת לה!!. היא עשתה לי פצע בלב שלא מתאחה. אבל הרבנית, תאמיני לי, למדתי ממנה איך לא להיות אמא ואשה. היא היתה הדוגמא הכי מופתית בשבילי, כיצד לא לנהוג...".
הרבנית שוש אחזה בידיה של עליזה ואמרה: "את חייבת לסלוח לה. 40 שנה חלפו מאז, ומי יודע איזה יסורים היא סובלת מן ההקפדה שלך. הקב"ה סולח לגרועים שבבני האדם. ודעי לך, עליזה, שבכוח המחילה שלך, עכשיו, נכון להרגע, את מורידה שפע רחמים וחיים לכלל ישראל. ועם ישראל, את יודעת עליזה, זקוק להרבה הרבה רחמים".
השתיים פתחו ספר תהילים ועל המרפסת המשקיפה לים הפתוח המשתרע לאורך חופה של העיר, קראו פרקי תהילים מילה אחרי מילה לעילוי נשמת קלרה בת מלכה ת.נ.צ.ב.ה. שבחסדי השם באה על תיקונה השלם.

סליחה, סיפור שלא ראוי לבוא בקהל!!!
ילדה שהאמא החורגת מתעללת בה, צריכה לספר לאבא. ובהקדם!!!!

 

[איי בי מדיה]

אני צריכה סיפורים על נשים גדולות וצדיקות... נשותיהן של גדולי ישראל...
תודה רבה מראש!!!!

 

[איי בי מדיה]

נוווווווווווו לאף אחד אין רעיון של שיר או סיפור???

 

[תור הזהב]

יש 2 ספרים של גב' 'מלכה' שהכל שם סיפורים על נשים.
יש את הספר "מקודשת את" חדש יחסית.
כמה איזכורים לסיפורים מוכרים:
על זו שגזרו לה את חבלי הכביסה והתאפקה.
על הרבנית צביה אוירבך מופיע בספר על הגר"ש שבדרון.
על אימו של הרב וואזנר שוויתרה על שירה מול קהל.
על אימו של רב נוסף שבברכת הרב הירש היתה היחידה בקהילה שהסכימה לכסות ראשה בתמורה הבטחה לבן צדיק.
סיפור על תמרל/רבקהלה (בגרסאות שונות) שלא ביצעה את העיסקה הענקית לבקשת בעלה הת"ח וניצלה מפשיטת רגל-מופיע ב"סבא שמעון מספר" של ה. תראל.
יש סיפור שסיפרה הרבנית קנייבסקי על בנות מסמינר שזרקו את הבגדים הלא צנועים ובאותו זמן נמנע פיגוע.

 

[חיה דרליך]

נוווווווווווו לאף אחד אין רעיון של שיר או סיפור???

יש סיפור ידוע על האמא של הרב וואזנר שליט''א שהיה לה קול יפה ומיוחד והיא מאד אהבה לשיר,
ופעם הזמינו אותה לשיר באירוע שהיה מעורב נשים וגברים והיא מאד רצתה להופיע שם, ( אני לא יודעת בדיוק פרטים )
אבל ביקשו ממנה שלא תעשה את זה והלכו איתה לרב גדול,
שהוא שאל אותה : למה את רוצה לשיר באירוע הזה ?
אז היא אמרה כי היא רוצה כבוד, !
ואז הרב אמר לה שאם היא לא תשיר שם יהיה לה בן שיהיה לו הרבה יותר כבוד,
וכך הכן היה שהיא זכתה לבן צדיק

 

[ROT]

את הסיפור שמעתי מנכדו של הרב שליט"א
קרדיט ל wen שכתב את הדברים באחד מהשכולות
בס"ד

באחת מעיירות אירופה הקרות, התגוררה נערה יהודיה אשר הייתה ידועה בקולה העוצמתי והערב.

ויהי היום ואותה נערה, רחל שיף, נקראה לבוא ולהנעים מקולה הערב באופרה מקומית הידועה. ההצעה קסמה לה מאוד, שכן תמורתה הובטח לנערה כבוד ופרסום בחוצות עם, וכמובן גם כסף לא רע...

רחל השתכנעה והחליטה להיענות להצעה...

הוריה, יהודים מן השורה, נתחללו למשמע הדבר וניסו להדיחה ולמנוע ממנה הדבר, שכן פחדו מאוד שתושפע מן האוירה הסוררת במקום פרוץ שכזה. אך היא בשלה מעונינת ללכת ולזמר. ולא יועיל שום טיעון הגיוני ככל שיהיה.

אביה, ככל יהודי הנמלך ברבו, שם גם הוא פעמיו אל רבו, הרבי הק' מקופישניץ זצ"ל ושטח בפניו את מר ליבו.

הרבי ביקש לקרוא לנערה וברר עימה את הנו', מהי הסיבה שבשלה היא כה מעונינת ללכת ולשיר במקום אשר אין רוח המקום ורוח חכמים נוחה הימנו, וענתה היא שבשל הכבוד והכסף וכמובן הפרסום.

נענה אז הרבי ואמר מבטיחני שאם לא תלכי ולא תתני ידך ומדרס כף רגלך במקום טמא זה, תזכי לבן שיאיר את עיני ישראל מקצה העולם ועד קצהו והרי תזכי מכך לפרסום וכבוד רב.

משכה רחל את ידיה מן הענין וזכתה לבן שזכו ישראל וזוכים רבים עוד היום להתבשם מקדושתו ותורתו ולהתברך מפי קודשו, יאריך ימים על ממלכתו.

הלא הוא מורנו ורבנו הגר"ש הלוי ואזנר שליט"א "כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך"

 

[תרצה]

ידוע הסיפור על אימו של המהר"ם שפירא מלובלין, שבגלל זה עלה בדעתו הרעיון של הדף היומי.
כאשר בילדותו לאחר הפסח התאחר המלמד שלו מלבוא והוא מצא את אימו בוכה ומתייפחת: תורה כל כך גדולה, וקרבן כל כך קטן! יום שעובר לעולם אינו חוזר...
ובעקבות הבכי הזה, נקבע בנפשו גודל חשיבות הלימוד של כל יום ויום והתעורר לכשגדל לתקן את עניין הדף היומי.

 

[מי]

ידוע הסיפור על אימו של המהר"ם שפירא מלובלין, שבגלל זה עלה בדעתו הרעיון של הדף היומי.
כאשר בילדותו לאחר הפסח התאחר המלמד שלו מלבוא והוא מצא את אימו בוכה ומתייפחת: תורה כל כך גדולה, וקרבן כל כך קטן! יום שעובר לעולם אינו חוזר...
ובעקבות הבכי הזה, נקבע בנפשו גודל חשיבות הלימוד של כל יום ויום והתעורר לכשגדל לתקן את עניין הדף היומי.

כמדומני, התערבבו פה שני סיפורים:
א. תורה כ"כ גדולה, וקרבן כ"כ קטן - זה משפט שהיא אמרה על שכר הלימוד, שהיה להם קשה לשלם אותו.
ב. "יום שעובר אינו חוזר" - זה על היום בו התעכב המלמד לאחר חג הפסח.

 

[תור הזהב]

ידוע הסיפור על אימו של המהר"ם שפירא מלובלין, שבגלל זה עלה בדעתו הרעיון של הדף היומי.
כאשר בילדותו לאחר הפסח התאחר המלמד שלו מלבוא והוא מצא את אימו בוכה ומתייפחת: תורה כל כך גדולה, וקרבן כל כך קטן! יום שעובר לעולם אינו חוזר...
ובעקבות הבכי הזה, נקבע בנפשו גודל חשיבות הלימוד של כל יום ויום והתעורר לכשגדל לתקן את עניין הדף היומי.

היא חשבה שהמלמד אינו חוזר מחופשת פסח מכיוון שהשכר שהם חסכו עבור התשלום לא מספק אותו. (אבל היה זה איסרו חג והוא חשב שזה יום חופש במסגרת החג.)

 

[carambola]

יש גם את הסיפור עם, נדמה לי, אמו של החזו״א שהלכה שלוש פעמים כל יום בחורף, כל פעם עם בן אחר ועם זוג מגפיים אחד בשלג.
כתוב מפורט מאוד יפה בספר ״בזכות נשים צדקניות״ של י׳ מלכה. 

 

[רחלים]

2 שירים

ויש גם את הסיפור על תמר,
על סוליקה,
שרה שנירר,
רחל אמנו.

 

[MIRALE]

קצת יותר מפורט :

ידוע הסיפור על אימו של המהר"ם שפירא מלובלין, שבגלל זה עלה בדעתו הרעיון של הדף היומי.
כאשר בילדותו לאחר הפסח התאחר המלמד שלו מלבוא והוא מצא את אימו בוכה ומתייפחת: תורה כל כך גדולה, וקרבן כל כך קטן! יום שעובר לעולם אינו חוזר...
ובעקבות הבכי הזה, נקבע בנפשו גודל חשיבות הלימוד של כל יום ויום והתעורר לכשגדל לתקן את עניין הדף היומי.

"בשביל תורה כזו גדולה - כל מה שנותנים הוא קטן, קטן, קטן"

מאיר'קה הקטן נולד להורים עניים מאד, אך למרות עניותם היו מוכנים לתת עבור בנם את כל מה שהיה להם.
כשגדל מעט חיפשו לו מלמד שילמדו תורה, הם לא התפשרו וחיפשו עבור בנם את המלמד הטוב ביותר למרות שהיו צריכים לשלם עבור כך סכום רב מכספם הדל.
הם סיכמו עם המלמד שיגיע מיד לאחר החגים ויתחיל ללמוד עם בנם.
חלפו החגים, הגיע הזמן המסוכם, אך המלמד לא הופיע...
מאירקה הקטן רואה את אימו בוכה. למה את בוכה, אמא? הוא שואל.
נגבה האם את דמעותיה ואמרה:
המלמד אמר שיגיע היום, והוא לא בא! אולי היינו צריכים להתאמץ יותר ושלם לו יותר כסף...
שתק מאיר הקטן לרגע ומיד נסה להרגיע את אימו:
- להתאמץ יותר? על מה את מדברת? איך אפשר להתאמץ יותר? הרי נתת כל מה שיש לך כדי לשלם לו, ומה נשאר בבית? רק לחם וקצת מרגרינה... וחוץ מזה, מה כל כך נורא שלא בא היום? הוא ודאי יבוא מחר..."
ענתה לו אימו:
מאירקה, מאירקה, אתה עוד ילד קטן, אבל עליך להבין: גם אם הוא יבוא מחר, היום הזה איננו, את היום הזה הפסדנו, ועל לימוד תורה של יום אחד שעבר צריך לבכות ולבכות...
ומה שאמרת, מאירקה שכבר נתתי כל כך הרבה ומה עוד אפשר לתת? תדע לך שהתורה כל כך גדולה ועצומה וכל מה שאנו נותנים בעבורה הוא קטן, קטן, קטן...

לימים גדל מאירק'ה הקטן ונהיה למהר"ם שפירא.
בחייו עשה המהר"ם שפירא 2 דברים גדולים: הקים את ה"דף היומי" ואת "ישיבת חכמי לובלין". וכך אמר:
כשהקמתי את הדף היומי, ובאו אלי יהודים ואמרו לי שקשה להם ללמוד כל יום, אולי אפשר להחסיר מידי פעם, אמרתי להם: "אמא אמרה לי: על יום שעבר צריך לבכות ולבכות, כי היום הזה לא יחזור, וכשחסר יום וחסר דף לא עושים סיום"
וכשהקמתי את הישיבה ופניתי אל נדיבים והיה קשה להם לתרום, אמרתי להם: "אמא אמרה לי: בשביל תורה כל כך גדולה כל מה שנותנים הוא קטן – קטן- קטן!!!"
מילים של אמא נותנות את הכח לילד להפוך לגדול בישראל...

 

[MIRALE]

יעזור?

מתוך הרצאתו של הרב שושן (הרצאה מדיסק של אבות ובנים)

הסטייפלר זצ"ל, בסוף ימיו ראה את נכדתו שהיתה כבר אמא לילדים, איך שהיא מאכילה את אחד הילדים שלה. בצד עמד טייפ והשמיעה קלטת סיפורי חז"ל לילדים שמעוררים ליר"ש. שאל הסטייפלר את נכדתו מה זה? ענתה לו זה מספר על יוסף מוקיר שבת, וזה מעורר יר"ש. אמר הסטייפלר מה לא טוב מה שאמא שלי עשתה? לא היה לה טייפ, אבל את יודעת איך היא החדירה יר"ש ושמחה בכל מצוה? כשהייתה שותה כוס מים אמרה: ילדים בואו לחטוף כעת אמן. אני הולכת להגיד שהכל נהיה בדברו.
אמא שלנו בבית, עשתה עסק מכל ברכה. כשילד ברך, השתיקה את כולם. יענקלה הולך להגיד בורא מיני מזונות. כמו ילד ששר שיר כולם שותקים ורוצים לשמוע. ככה עשו עסק מכל ברכה וברכה, ומכל אמן שזוכים לענות.

הגאון רבי יצחק הוטנר ראש ישיבה באמריקה. חיבר ספרים ידועים פחד יצחק ועוד. פעם אחת הוא סיפר לביתו על אמא שלו. בבית היתה עניות נוראה, הוא היה כבר בן 16, ורבי יצחק עילוי גדול, אבא חשב לאן לשלוח אותו ללמוד. הם גרו בפולין, והם שמעו שבליטא בסלבודקא יש ישיבה של הסבא מסלבודקא. שולחים אותו לשם, הוא נער בן 17 וכולם מבוגרים בני 20 ומעלה. רבי נתן צבי פינקל בוחן את הבחור, וכולו מלא התפעלות מהכשרון הרב שלו.
מיד הוא התפרסם, לפני 95 שנים היה משכילים, אנשים רשעים שהיו מחופשים ולבושים כמו שומרי מצוות, היה להם מטרה אחת, להוציא את העילויים מהישיבות הקדושות, ולהביא אותם לאונבריסטה, ושיהיו פרופסורים. וכל מי שהלך איתם תוך זמן קצר פרק עול תורה ומצוות.
המשכילים שמעו על רבי יצחק הוטנר ורצו להוציאו מהישיבה. שלחו שלוחים לדבר איתו: אתה נער בן 17 ראית כמה עניים הוריך. למה שתגדל בעניות, יש לך כשרון גדול, בא תלמד תהיה פרופסור, אנחנו נשלם לך את כל הלימודים, נממן לך את הכל העיקר שתעזוב את הישיבה ר"ל.
סיפר ר' יצחק, הייתי מבולבל ראיתי אנשים עם זקן ופאות, והם משכנעים אותי, מאד התחשק לי, אני אוכל לעזור לאבא ולאמא העניים שלי. ומצד שני, לעזוב את הישיבה? הוא התלבט.
הם באו שוב ושוב, שכנעו אותו. לא ידע מה לעשות, עד שיום אחד, כבר כעסו עליו, ואמרו לו זה הפעם האחרונה, אם אתה מגיע איתנו ביום ראשון בשבע בבוקר, אנחנו נדאג לכל מחסורך ונממן את לימודיך, אבל אם אתה לא מגיע, גם אם תרצה אחר כך כבר לא נקח אותך. היה יום חמישי בצהרים, והוא לא יודע מה להחליט.
באותו מוצאי שבת לא יכל להרדם, כל רגע החליט משהו אחר. בארבע לפנות בוקר, נזכר במשהו, פתאום הוא קופץ מהמיטה, חס ושלום, אני נשאר בישיבה! שיחכו לי, אני לא עוזב את דפי הגמרא.
ואז הוא נרגע, אין שמחה כהתרת הספקות. והוא נרדם.
הוא קם בבוקר, והלך להתפלל, והם מחכים לו עד שמונה. והוא לא מגיע. ועד היום הם מחכים לו...
אמר ר' יצחק לבתו, את יודעת מה גרם לי להחליט להשאר בישיבה? נזכרתי במה שקרה כשהייתי ילד בן 9. שמונה שנים לפני אותה החלטה גורלית.
"יום אחד אני חזר מהחיידר יושב על הרצפה ומוציא את החמש אבנים ומתחיל לשחק. תוך כדי אני מספר לאמא שמחר יש סיום על פרק אלו מציאות. אני ממשיך לשחק, ואמא במטבח נרגשת ושמחה שיצחקל'ה שלה מסיים פרק בגמרא.
אני כבר שכחתי מהענין, והלכתי לישון, ברבע לשבע בבוקר אמא ניגשת למיטה, יצחקלה, קום! פקחתי את העינים, ואני רואה את אמא עם הבגד החגיגי ביותר שהיה לה, הבגד של יום טוב. לאמא היה בגד אחד חגיגי אותו לבשה בפסח, בשבועות ובסוכות עם תכשיט מיוחד שהשתמשה בו רק בחגים. והנה היא לבושה בבגד הזה!
אמא, שאלתי בתדהמה, מה היום? פסח? סוכות? מה קרה?
אתה לא זוכר? היום יש לך סיום על פרק אלו מציאות! אתה יודע כמה אני שמחה, מעכשיו עד השקיעה זה יום טוב בשבילי, סיימת היום פרק, ואתה נהיית תלמיד חכם. היום זה יום טוב יותר מכל חג. אני כל כך מאושרת. ולכן אני לובשת בגדי חג.
הוא כל כך שמח, וגם הוא לובש בגדי שבת. והוא רואה שגם אחיותיו לובשות בגדי שבת. והוא שואל איזה מסכת הן סיימו?
אני לא מבינה? ענתה אמא, בחתונה שלך כולם ילבשו בגדי שבת, גם היום כבר סיימת פרק בש"ס, ואח"כ תסיים עוד פרק, ועוד פרק עד שתסיים מסכת שלמה!
ובחדר הסלון, מפה לבנה. היום אצלנו יום חג, יצחקלה מסיים אלו מציאות.
אמא שלחה אותי לחיידר עם עוגה לכבוד הסיום, והלכתי כמו נסיך שמביא עוגה לסעודת מלכים.
בכל זה נזכרתי כששכבתי במיטה, בישיבה, ולא ידעתי מה להחליט, וכשנזכרתי בבגד המיוחד של אמא שלי, ואמרתי איך אעזוב את הישיבה? ואצער את אמא? אני נשאר!
זה מה שהשאיר אותי קשור לתורה. אני לא יודע מה היה אם היא לא היתה מראה לי כמה זה משמח אותה, איפה הייתי היום! השמחה שלה נתנה לי את הכוח לעמוד בניסון!

 

[איי בי מדיה]

תודה רבה!!!
עזרתם לי מאודדדדדד...........

 

[zoom]

יש גם את הסיפור עם, נדמה לי, אמו של החזו״א שהלכה שלוש פעמים כל יום בחורף, כל פעם עם בן אחר ועם זוג מגפיים אחד בשלג.
כתוב מפורט מאוד יפה בספר ״בזכות נשים צדקניות״ של י׳ מלכה. 

זו אמו של הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל