הנושאים החמים
הנושאים החמים
(הסיפור לכאורה מתאים לעוד חודשיים, לימים שטרם חג סוכות, אך הוא נכתב לפני כשבוע, והטריגר היה מסעי בני ישראל במדבר).
עננת האבק התעופפה במשך רגעים אחדים באוויר, ונחתה בקול לחש רך על ערמת הקרשים.
הוא השתעל קלות, הצטער שהוריד את המסכה בהיכנסו למחסן, קיווה שהשיעול הוא רק מן האבק, והניח את ידיו הגרומות על הקרשים.
ליטף אותם, הלוך ושוב, ברגשנות נשית כמעט – ודווקא אשתו לא מן הרגשניות – חשב עליהם, חשב עליה, חשב על מה שאמרה בפשטות מקודם, "אז השנה לא נארח את כולם," ושבה לרישומיה מן העבודה. והוא יצא מן הבית, כמעט שוכח את המסכה, לחץ בחוסר-סבלנות על כפתורי המעלית, נכנס למחסן.
וכעת הרים את עיניו מן הקרשים הקשורים היטה, הסתכל סביבותיו. כיסאות הגמ"ח שלו עמדו בערמה מסודרת בצד המחסן. לאחרונה הם הסבו את שימושם למניין החצרות שיסד בבניינם. ארגזים שכוחים עמדו בצד אחר. מי יודע מה יש בהם. אשתו המסודרת אגרה את כל החפצים שלא נזקקו להם עוד ושלא היה לילדיהם מה לעשות עמם, וארזה אותם בארגזים חתומים שהוא הוריד למחסן לפני אי-אלו שנים, כשגפיו עוד היו צעירים. באותה עת הוא גם בנה כמעט לבדו את הסוכה הגדולה שבחניה, סחב את הקרשים בעצמו מן המחסן, העמידם לצד הגדר שבחוץ, תקע מסמרים וחיבר אותם, תלה את הסדינים המקושטים בתמונות אושפיזין וירושלים, ורק כשהגיע תור הסכך – באו כמה נכדים לעזור לו.
אחר-כך באו הנכדים בשלבים מוקדמים יותר, ובשנתיים האחרונות הוא בדרך-כלל החזיק את המסמרים והגיש להם אותם אחד-אחד בשעה שהם דפקו והעמידו וחיברו ותלו וסוככו ושוחחו. אבל כבודו היה מונח עדיין במקומו, גם אם מקום הסולם כבר לא התאים לו. ואחר-כך ירדה אשתו עם מגש מטעמים, שהיה כמדגם למטעמי החג הראשון העתידיים, והם נהנו ביחד מקורת רוח בצל הקורות ומשיחת סב וסבתא ונכדים מלאת שיתופים. ואחר-כך גם מלאת חיבוקים – לא ממש חיבוקים, בכל-זאת הם גברים – אבל טפיחות על שני השכמות בהחלט החליפו את הרצון המקורי שלו. אפילו אשתו נשקה על קצה ראשיהם לתודה ולפרדה.
טפח שוב על קרשיו בעדינות, כמעט רכן לנשק להם, פתח את קישורי החבלים במקום זאת. סוכה צריך להקים בכל-מקרה.
"נקים סוכה במרפסת הפעם," אמרה אשתו בטון ענייני. "זה יהיה הרבה יותר קל, לא נצטרך אפילו קרשים."
אבל הוא רצה את הקרשים. רצה את ידידיו המחכים במשך כל השנה ליומם הגדול, ליומו הגדול.
כבר עברו שניהם יום גדול אחר לבדם. ברוב בתי ישראל ליל הסדר נחשב לחג-משפחתי-ברוב-עם-של-ייהרג-ואל-יעז-שלא-לבוא. אצלו לא. אוהב ללכת בכל פעם לילד אחר, מי שפנוי, פעם גם חגגו אצל הנכדה הבכורה, ואת רוב העם והמשפחה שומר תמיד ליום-טוב ראשון של סוכות. הילדים והנכדים כבר יודעים – איש וילד בל ייעדר מן הסוכה הענקית שהוא מקים במיוחד לכבודם. טוב, עם קצת עזרה מהם.
אז בליל הסדר דווקא היה בסדר – מכל החלונות של השכנים נשמעו השירים והמנהגים ואלה לא השאירו אותם לבד, והיה דווקא טוב עם השקט הזוגי הוותיק והרך.
אבל סוכות, שעוד שלושה ימים ירד על העולם בניוחו של ענפי דקל טריים ואתרוג מתקתק, בטהרה שיכולה להגיע רק לאחר ימים נוראים-מטהרים, שגם במניין חצרות קודשך הורגשו בסופו-של-דבר – סוכות, יום טוב ראשון, רוב עם, כל המשפחה. מה יהיה עליהם?
חשכה השתררה בפתאומיות. החשמל במחסנים שוב קפץ. הוא ניגב בחסותה דמעה שהתפתלה בין קמטיו וזקנו, ויצא מהמחסן.
שנים רבות כבר יש מאחוריו. שנות מלחמה, שנות בנייה, מסע ארוך מתפתל מאחורי גבו, מסע תהפוכות שמעולם לא צפה אחת מהן.
אבל את המסע הזה איש לא צפה.
מסע שבו יפסעו קשישים שכמותו לבד. ומי שזכה לבת-זוג – לא תהיה לו הבדידות שלמה.
והוא זכה.
והוא פסע.
יצא בצעדים איטיים מן המחסן, טיפס באיטיות במדרגות, שוכח מהמעלית, בא בפתח ביתם היפה והריק והשקט. דירת קבע שכזו. נעמד מולה ומול רישומיה.
"שנלך להכין את המרפסת בשביל הסוכה?"
היא הרימה אליו שוב את מבטה. ופתאום הוא בירך על ענייניותה השלווה.
במסע הזה הוא לא יהיה לבד.
והוא היה מוכן לקראתו.
עננת האבק התעופפה במשך רגעים אחדים באוויר, ונחתה בקול לחש רך על ערמת הקרשים.
הוא השתעל קלות, הצטער שהוריד את המסכה בהיכנסו למחסן, קיווה שהשיעול הוא רק מן האבק, והניח את ידיו הגרומות על הקרשים.
ליטף אותם, הלוך ושוב, ברגשנות נשית כמעט – ודווקא אשתו לא מן הרגשניות – חשב עליהם, חשב עליה, חשב על מה שאמרה בפשטות מקודם, "אז השנה לא נארח את כולם," ושבה לרישומיה מן העבודה. והוא יצא מן הבית, כמעט שוכח את המסכה, לחץ בחוסר-סבלנות על כפתורי המעלית, נכנס למחסן.
וכעת הרים את עיניו מן הקרשים הקשורים היטה, הסתכל סביבותיו. כיסאות הגמ"ח שלו עמדו בערמה מסודרת בצד המחסן. לאחרונה הם הסבו את שימושם למניין החצרות שיסד בבניינם. ארגזים שכוחים עמדו בצד אחר. מי יודע מה יש בהם. אשתו המסודרת אגרה את כל החפצים שלא נזקקו להם עוד ושלא היה לילדיהם מה לעשות עמם, וארזה אותם בארגזים חתומים שהוא הוריד למחסן לפני אי-אלו שנים, כשגפיו עוד היו צעירים. באותה עת הוא גם בנה כמעט לבדו את הסוכה הגדולה שבחניה, סחב את הקרשים בעצמו מן המחסן, העמידם לצד הגדר שבחוץ, תקע מסמרים וחיבר אותם, תלה את הסדינים המקושטים בתמונות אושפיזין וירושלים, ורק כשהגיע תור הסכך – באו כמה נכדים לעזור לו.
אחר-כך באו הנכדים בשלבים מוקדמים יותר, ובשנתיים האחרונות הוא בדרך-כלל החזיק את המסמרים והגיש להם אותם אחד-אחד בשעה שהם דפקו והעמידו וחיברו ותלו וסוככו ושוחחו. אבל כבודו היה מונח עדיין במקומו, גם אם מקום הסולם כבר לא התאים לו. ואחר-כך ירדה אשתו עם מגש מטעמים, שהיה כמדגם למטעמי החג הראשון העתידיים, והם נהנו ביחד מקורת רוח בצל הקורות ומשיחת סב וסבתא ונכדים מלאת שיתופים. ואחר-כך גם מלאת חיבוקים – לא ממש חיבוקים, בכל-זאת הם גברים – אבל טפיחות על שני השכמות בהחלט החליפו את הרצון המקורי שלו. אפילו אשתו נשקה על קצה ראשיהם לתודה ולפרדה.
טפח שוב על קרשיו בעדינות, כמעט רכן לנשק להם, פתח את קישורי החבלים במקום זאת. סוכה צריך להקים בכל-מקרה.
"נקים סוכה במרפסת הפעם," אמרה אשתו בטון ענייני. "זה יהיה הרבה יותר קל, לא נצטרך אפילו קרשים."
אבל הוא רצה את הקרשים. רצה את ידידיו המחכים במשך כל השנה ליומם הגדול, ליומו הגדול.
כבר עברו שניהם יום גדול אחר לבדם. ברוב בתי ישראל ליל הסדר נחשב לחג-משפחתי-ברוב-עם-של-ייהרג-ואל-יעז-שלא-לבוא. אצלו לא. אוהב ללכת בכל פעם לילד אחר, מי שפנוי, פעם גם חגגו אצל הנכדה הבכורה, ואת רוב העם והמשפחה שומר תמיד ליום-טוב ראשון של סוכות. הילדים והנכדים כבר יודעים – איש וילד בל ייעדר מן הסוכה הענקית שהוא מקים במיוחד לכבודם. טוב, עם קצת עזרה מהם.
אז בליל הסדר דווקא היה בסדר – מכל החלונות של השכנים נשמעו השירים והמנהגים ואלה לא השאירו אותם לבד, והיה דווקא טוב עם השקט הזוגי הוותיק והרך.
אבל סוכות, שעוד שלושה ימים ירד על העולם בניוחו של ענפי דקל טריים ואתרוג מתקתק, בטהרה שיכולה להגיע רק לאחר ימים נוראים-מטהרים, שגם במניין חצרות קודשך הורגשו בסופו-של-דבר – סוכות, יום טוב ראשון, רוב עם, כל המשפחה. מה יהיה עליהם?
חשכה השתררה בפתאומיות. החשמל במחסנים שוב קפץ. הוא ניגב בחסותה דמעה שהתפתלה בין קמטיו וזקנו, ויצא מהמחסן.
שנים רבות כבר יש מאחוריו. שנות מלחמה, שנות בנייה, מסע ארוך מתפתל מאחורי גבו, מסע תהפוכות שמעולם לא צפה אחת מהן.
אבל את המסע הזה איש לא צפה.
מסע שבו יפסעו קשישים שכמותו לבד. ומי שזכה לבת-זוג – לא תהיה לו הבדידות שלמה.
והוא זכה.
והוא פסע.
יצא בצעדים איטיים מן המחסן, טיפס באיטיות במדרגות, שוכח מהמעלית, בא בפתח ביתם היפה והריק והשקט. דירת קבע שכזו. נעמד מולה ומול רישומיה.
"שנלך להכין את המרפסת בשביל הסוכה?"
היא הרימה אליו שוב את מבטה. ופתאום הוא בירך על ענייניותה השלווה.
במסע הזה הוא לא יהיה לבד.
והוא היה מוכן לקראתו.
