הנושאים החמים
הנושאים החמים
מנקה באישון ליל
באישון ליל, מתהלכת בצידי דרכים אותה דמות אפלולית. כובעון משוך לה עד חצי המצח, מעיל אפרפר, חצאית רחבה המשתפלת עד הרצפה ומוכתמת בכתמים לבנים. פסיעותיה רחבות, תכליתיות. בלילה אי אפשר להבחין בקמטים הרבים שנוספו לפניה בשנה האחרונה.
ג'ון, בנה הקטן, עושה לה צרות צרורות. כבר פעמיים הייתה צריכה לשחרר אותו בערבות. עכשיו לקחה הלוואה בשבילו. העיקר שיפסיק להסתבך. ומיכאל? אי שם בלונדון, אצל אבא שלו, עושה כסף. כסף ירוק ואכזר, שהכל כשיר בשבילו, ובתוך המרדף אחריו- לא זוכרים מאומה, בטח לא אם מתגעגעת שנשארה מאחור.
אחרי הכיכר היא פונה שמאלה חוצה את שני הכבישים הקצרים בלי להסתכל לצדדים, אין צורך בכך, בשעה כזו אין מכוניות. ואם תבוא אחת - היא כבר תשמע. המבנה הישן נראה מרחוק. בית יעקב "אוהל שרה", התנוסס השלט מעליו, אותיותיו מאירות מאורם של פנסי הרחוב. מקום צנוע ופשוט, לא דורש ממנה הרבה, והיא בתמורה לא מבקשת דבר, אולי רק להרים כיסאות ולארגן קצת מלמעלה. 12 חדרי כיתות מחכים לה. בקשקושיהם וניירותיהם, בקליפות הבננה ובסנדוויצ'ים המוחבאים אי שם מעיני המורה הבולשות, בכיסאות המורמים ברובם ובלוחות המחוקים לשליש ולרביע. והיא מגיעה, מרימה ומיישרת, מטאטאת ושוטפת. כמובן, יש גם את השירותים, 10 תאים סה"כ. זה החלק הפחות נעים. אבל היא לא מתלוננת.
עתה בית הספר שומם ואפל. דממה מלחיצה הנקטעת מיללת חתול תורן. גם נמיות מסתובבות כאן לפעמיים, חיה דוחה עם פני עכבר ואורך נחשי להפליא.
"קישטה!!" מגרשת חנה ברקיעה חתול מילל, את השער היא אפילו לא טורחת לסגור. אין לה פחד לחנה. היא מדברת איתו 24 שעות ביממה. גם מתוך שינה היא קוראת לו. מה יעשה לה אדם? ומה תעולל נמיה?
הרבה דברים חנה לא מבינה, אבל היא למדה בשיעורים של הרבנית ציפורה, שאסור לכעוס, ומי שמקשה קושיות, מתמרמר ומתלונן, הרי הוא כופר במלכו של עולם. "מה שעושה ה' הכל לטובה, גם אם את מבינה בשכל האנושי שלך אחרת", משננת לאוזניהן הקשובות מידי יום שני בערב. וחנה? מנסה להרגיש את הטובה, להאמין בזה חזק. גם אם אבא שבשמים אומר לה לא, והרבה.
מה ביקשה? שג'ון יהיה בן אדם? שיכנס לו קצת שכל לקודקוד, ואולי ימצא עבודה מכובדת במקום מהוגן? שמיכאל יחזור לארץ, שיהיה קרוב, לפחות בגוף אם לא בנפש.
"עליך הורגנו כל היום" זולגת לה דמעה סוררת הישר אל תוך הדלי השחור מדיף האקונומיקה, והמשאלה האמיתית פורצת בזעקה אילמת "מה כבר רציתי אבא? שהם יתקרבו אלייך, שיתרחקו מהגויים. שילמדו את התורה שלך. איי! התורה המתוקה שבנות "אוהל שרה" לומדות כאן, את אותה התורה, תלמד גם אותם, רק את זה ביקשתי. ואתה.. אני בטוחה שגם אתה רוצה בזה. אז מה מונע, מה מונע.." הראיה התערפלה הדמעות נטפו יחד עם הטאטוא על ריצפת האבן הלבנה. סנדוויץ' מושקע עטוף היטב הציץ בינות אחד הספסלים כאילו אומר "שאור שבעיסה מעכב". ומה תעשי נגדי?? אישה קטנה את, חלושה ובודדת את. חנה נטלה אותו כאילו היה סנדוויץ' תמים זה, היצר הרע בעצמו, וציקמקה בתיעוב לתוך שקית ניילון מזדמנת. אח! לו רק יכלה הייתה שוחטת בעצמה את היצר הרע הזה ולא מחכה לזמן הגאולה בו ה' בכבודו ובעצמו יבוא ויעשה כן. אבל הוא בתוך הלב, ואם היא רוצה לחיות, הרי הבחירה בידה להמשיך להילחם בו, כל יום מחדש. והיא בחרה לחיות. לא, היא אינה חלשה! סיננה מבט מאיים אל שקית הניילון שעדיין רטטה מעוצמת המעיכה, היא בת מלך! אבא שלה יעזור לה. בסוף היא תנצח. היא וגם ג'ון ומיכאל. אף אחד לא יישאר מאחור. אף אחד.
השעה אחת וחצי לפנות בוקר. חנה סיימה את עבודתה. החושך העמיק והרוחות חבטו בה ללא רחמים. חסרת כוח שירכה רגליה לדלפק ההחתמה, מטביעה את אצבעה על הלוח השחור.
"צאתכם לשלום" מברך אותה הצג, פתק לבן נושר חפוזות על הרצפה. חנה מרימה את הפתק, הרבה פעמיים המנהלת משאירה לה הנחיות על תיבת ההחתמה, חבל שלא ראתה זו כשנכנסה, עכשיו כבר מאוחר מידי. חנה פתחה את הקיפול היחיד וקרבה אותו לעיניה, לא. אין זה כתב ידה של המנהלת. למנהלת כתב מהיר וחפוז. כתב זה - מסותת הוא, יפהפה. ומי קישט את המסגרת בלבבות משובבי לב?
"חנה יקרה, נשמח אם תשתתפי במסיבת הסידור שלנו שתתקיים מחר ב-10 בבוקר.
בברכה, כיתה א' והמורה אסתר.
מצורפת הזמנה מתחת ספר ילדותינו"
חנה הרימה את הספר שהונח שם במיוחד בשבילה ומצאה מעטפה רשמית מטעם בית הספר. התרגשות מילאה את ליבה. הזמנה של ממש.
כיתה א', 20 ילדות חמד תמות מבט ומתוקות להפליא עמדו עכשיו לנגד עיניה.
היא רואה אותן פעם בחודש, בעת מתן המשכורת החודשית. במזומן משלמת לה המנהלת, ככה סיכמו מההתחלה. היא, חנה, תעבוד במשכורת נמוכה של 30 ₪ לשעה, ובתמורה- מזומן בבקשה, ללא שהיות. כל ראשון לחודש היא מגיעה, משתדלת להגיע ב-10:20, אז הן יוצאות בקריאות גיל מכל הכיתות עם הדילגית והגומי, המפיות והמדבקות. לפני שהיא נכנסת למזכירות, היא יורדת אליהן. מחייכת. הן מיד מתקרבות אפילו שבחיוך שלה שתי שניים שבורות ועוד רבות שיצאו במחול של ממש, כל אחת לכיוון אחר. הלב שלהן מרגיש את האהבה שלה. היא יודעת.
"נכון שאני מרימה כיסא?" שואלת ילדה בעלת שתי גומות שובות לב. לחנה וודאי שאין מידע בדבר הכיסאות ובעלותיהן. אבל היא מפרגנת לילדונת שחושבת עליה מידי הרמה והרמה. "אתן ילדות צדיקות! ואני שמחה לנקות את הכיתה שלכן", הן מתענגות על המשפט, ילדה גבוהה אחרת מוסיפה:
"המנקה! אני אפילו מטאטאת בשבילך בסוף יום את הכיתה לפעמיים, שלא יהיה לך קשה" את הילדה הזו היא ממש רוצה לחבק. מורה תורנית מתקרבת, מבטה מרוחק. יש מורות שלא אוהבת שהיא מדברת עם הילדות.
"ילדות, הגדנה תודה למנקה, ומהרנה לרוץ ולשחק. שום דיבורים, אתן מעכבות אותה!" מעכבות. הן כלל לא מעכבות. על מה היא מדברת? הן עושות לה את היום ואת הלילה. הן החיים בעצמן. המטרה שלה והתקווה שלה. שתצלחנה שתפרחנה, שתעשינה את עם ישראל קדוש וטהור. לה אין בנות כאלו וגם לא יהיו. רק שני בנים רחוקים יש לה. אבל, המורה חמורת הסבר לא תבין כל זו, אין תועלת בהסבר. אחרי משפט מהסוג הזה, חנה עולה את אותו גרם המדרגות הישר לחדר המזכירות הרוחש. היא מקבלת את המעטפה שהמנהלת השאירה לה אצל המזכירה, לפעמיים המנהלת כותבת לה תודה על המעטפה, לפעמיים משאירה את המעטפה ריקנית.
עתה ההתרגשות גדתה את ליבה עד אפס מקום. היא אחזה את הזמנת הכבוד בשתי ידיה, והתענגה תענוג של ממש. הן זכרו אותה, את חנה המנקה, והזמינו אותה למסיבה שלהן! בטח הכדור שקנתה לפני חודש התפנצ'ר כבר. היא תקנה להן עוד אחד, כן. מגיע להן! יש להן מסיבת סידור מחר. סידור הן מקבלות! הקטנות האלו. סידור קדוש משל עצמן. את הסידור שלה היא קיבלה ללא כל מסיבה, בגיל 40. בעצם היא בטוחה שבשמים חגגו לכבודה מסיבה נהדרת, לא פחות ממה שיחגגו מחר בשמי מרומים עם ילדות חמד אלו.
עכשיו ידעה חנה את אשר לפניה. לא כדור היא תקנה, אלא ספרים! ספרים יפים של ילדות שכבר הקריאה נהירה להן. מחר היא תקום מוקדם, תיסע לעיר לחנות ספרי הקודש ותקנה לכל ילדה ספר יפה משלה. ספר שמספר על יראת שמים ואהבת ה', ספר שמלמד שאסור לשאול שאלות רק להודות ולהלל למי שהחיים שלו. גם סוכריה גדולה היא תחפש בשבילן, שתמיד יהיה להן מתוק. כל החיים.
חנה יצאה מרוצה, לא שוכחת לנעול בעדה את השער, אותו חתול עזוב ילל בעוז, הפעם לא הבריחה אותו חנה. היא אפילו לא שמה לב ליללותיו.
הערה: הסיפור הנ"ל נכתב עקב הערצה לאישה זו, אבל הפרטים שונו וגם הועבו.
אשמח להערות. תודה על הבמה הזמינה.
באישון ליל, מתהלכת בצידי דרכים אותה דמות אפלולית. כובעון משוך לה עד חצי המצח, מעיל אפרפר, חצאית רחבה המשתפלת עד הרצפה ומוכתמת בכתמים לבנים. פסיעותיה רחבות, תכליתיות. בלילה אי אפשר להבחין בקמטים הרבים שנוספו לפניה בשנה האחרונה.
ג'ון, בנה הקטן, עושה לה צרות צרורות. כבר פעמיים הייתה צריכה לשחרר אותו בערבות. עכשיו לקחה הלוואה בשבילו. העיקר שיפסיק להסתבך. ומיכאל? אי שם בלונדון, אצל אבא שלו, עושה כסף. כסף ירוק ואכזר, שהכל כשיר בשבילו, ובתוך המרדף אחריו- לא זוכרים מאומה, בטח לא אם מתגעגעת שנשארה מאחור.
אחרי הכיכר היא פונה שמאלה חוצה את שני הכבישים הקצרים בלי להסתכל לצדדים, אין צורך בכך, בשעה כזו אין מכוניות. ואם תבוא אחת - היא כבר תשמע. המבנה הישן נראה מרחוק. בית יעקב "אוהל שרה", התנוסס השלט מעליו, אותיותיו מאירות מאורם של פנסי הרחוב. מקום צנוע ופשוט, לא דורש ממנה הרבה, והיא בתמורה לא מבקשת דבר, אולי רק להרים כיסאות ולארגן קצת מלמעלה. 12 חדרי כיתות מחכים לה. בקשקושיהם וניירותיהם, בקליפות הבננה ובסנדוויצ'ים המוחבאים אי שם מעיני המורה הבולשות, בכיסאות המורמים ברובם ובלוחות המחוקים לשליש ולרביע. והיא מגיעה, מרימה ומיישרת, מטאטאת ושוטפת. כמובן, יש גם את השירותים, 10 תאים סה"כ. זה החלק הפחות נעים. אבל היא לא מתלוננת.
עתה בית הספר שומם ואפל. דממה מלחיצה הנקטעת מיללת חתול תורן. גם נמיות מסתובבות כאן לפעמיים, חיה דוחה עם פני עכבר ואורך נחשי להפליא.
"קישטה!!" מגרשת חנה ברקיעה חתול מילל, את השער היא אפילו לא טורחת לסגור. אין לה פחד לחנה. היא מדברת איתו 24 שעות ביממה. גם מתוך שינה היא קוראת לו. מה יעשה לה אדם? ומה תעולל נמיה?
הרבה דברים חנה לא מבינה, אבל היא למדה בשיעורים של הרבנית ציפורה, שאסור לכעוס, ומי שמקשה קושיות, מתמרמר ומתלונן, הרי הוא כופר במלכו של עולם. "מה שעושה ה' הכל לטובה, גם אם את מבינה בשכל האנושי שלך אחרת", משננת לאוזניהן הקשובות מידי יום שני בערב. וחנה? מנסה להרגיש את הטובה, להאמין בזה חזק. גם אם אבא שבשמים אומר לה לא, והרבה.
מה ביקשה? שג'ון יהיה בן אדם? שיכנס לו קצת שכל לקודקוד, ואולי ימצא עבודה מכובדת במקום מהוגן? שמיכאל יחזור לארץ, שיהיה קרוב, לפחות בגוף אם לא בנפש.
"עליך הורגנו כל היום" זולגת לה דמעה סוררת הישר אל תוך הדלי השחור מדיף האקונומיקה, והמשאלה האמיתית פורצת בזעקה אילמת "מה כבר רציתי אבא? שהם יתקרבו אלייך, שיתרחקו מהגויים. שילמדו את התורה שלך. איי! התורה המתוקה שבנות "אוהל שרה" לומדות כאן, את אותה התורה, תלמד גם אותם, רק את זה ביקשתי. ואתה.. אני בטוחה שגם אתה רוצה בזה. אז מה מונע, מה מונע.." הראיה התערפלה הדמעות נטפו יחד עם הטאטוא על ריצפת האבן הלבנה. סנדוויץ' מושקע עטוף היטב הציץ בינות אחד הספסלים כאילו אומר "שאור שבעיסה מעכב". ומה תעשי נגדי?? אישה קטנה את, חלושה ובודדת את. חנה נטלה אותו כאילו היה סנדוויץ' תמים זה, היצר הרע בעצמו, וציקמקה בתיעוב לתוך שקית ניילון מזדמנת. אח! לו רק יכלה הייתה שוחטת בעצמה את היצר הרע הזה ולא מחכה לזמן הגאולה בו ה' בכבודו ובעצמו יבוא ויעשה כן. אבל הוא בתוך הלב, ואם היא רוצה לחיות, הרי הבחירה בידה להמשיך להילחם בו, כל יום מחדש. והיא בחרה לחיות. לא, היא אינה חלשה! סיננה מבט מאיים אל שקית הניילון שעדיין רטטה מעוצמת המעיכה, היא בת מלך! אבא שלה יעזור לה. בסוף היא תנצח. היא וגם ג'ון ומיכאל. אף אחד לא יישאר מאחור. אף אחד.
השעה אחת וחצי לפנות בוקר. חנה סיימה את עבודתה. החושך העמיק והרוחות חבטו בה ללא רחמים. חסרת כוח שירכה רגליה לדלפק ההחתמה, מטביעה את אצבעה על הלוח השחור.
"צאתכם לשלום" מברך אותה הצג, פתק לבן נושר חפוזות על הרצפה. חנה מרימה את הפתק, הרבה פעמיים המנהלת משאירה לה הנחיות על תיבת ההחתמה, חבל שלא ראתה זו כשנכנסה, עכשיו כבר מאוחר מידי. חנה פתחה את הקיפול היחיד וקרבה אותו לעיניה, לא. אין זה כתב ידה של המנהלת. למנהלת כתב מהיר וחפוז. כתב זה - מסותת הוא, יפהפה. ומי קישט את המסגרת בלבבות משובבי לב?
"חנה יקרה, נשמח אם תשתתפי במסיבת הסידור שלנו שתתקיים מחר ב-10 בבוקר.
בברכה, כיתה א' והמורה אסתר.
מצורפת הזמנה מתחת ספר ילדותינו"
חנה הרימה את הספר שהונח שם במיוחד בשבילה ומצאה מעטפה רשמית מטעם בית הספר. התרגשות מילאה את ליבה. הזמנה של ממש.
כיתה א', 20 ילדות חמד תמות מבט ומתוקות להפליא עמדו עכשיו לנגד עיניה.
היא רואה אותן פעם בחודש, בעת מתן המשכורת החודשית. במזומן משלמת לה המנהלת, ככה סיכמו מההתחלה. היא, חנה, תעבוד במשכורת נמוכה של 30 ₪ לשעה, ובתמורה- מזומן בבקשה, ללא שהיות. כל ראשון לחודש היא מגיעה, משתדלת להגיע ב-10:20, אז הן יוצאות בקריאות גיל מכל הכיתות עם הדילגית והגומי, המפיות והמדבקות. לפני שהיא נכנסת למזכירות, היא יורדת אליהן. מחייכת. הן מיד מתקרבות אפילו שבחיוך שלה שתי שניים שבורות ועוד רבות שיצאו במחול של ממש, כל אחת לכיוון אחר. הלב שלהן מרגיש את האהבה שלה. היא יודעת.
"נכון שאני מרימה כיסא?" שואלת ילדה בעלת שתי גומות שובות לב. לחנה וודאי שאין מידע בדבר הכיסאות ובעלותיהן. אבל היא מפרגנת לילדונת שחושבת עליה מידי הרמה והרמה. "אתן ילדות צדיקות! ואני שמחה לנקות את הכיתה שלכן", הן מתענגות על המשפט, ילדה גבוהה אחרת מוסיפה:
"המנקה! אני אפילו מטאטאת בשבילך בסוף יום את הכיתה לפעמיים, שלא יהיה לך קשה" את הילדה הזו היא ממש רוצה לחבק. מורה תורנית מתקרבת, מבטה מרוחק. יש מורות שלא אוהבת שהיא מדברת עם הילדות.
"ילדות, הגדנה תודה למנקה, ומהרנה לרוץ ולשחק. שום דיבורים, אתן מעכבות אותה!" מעכבות. הן כלל לא מעכבות. על מה היא מדברת? הן עושות לה את היום ואת הלילה. הן החיים בעצמן. המטרה שלה והתקווה שלה. שתצלחנה שתפרחנה, שתעשינה את עם ישראל קדוש וטהור. לה אין בנות כאלו וגם לא יהיו. רק שני בנים רחוקים יש לה. אבל, המורה חמורת הסבר לא תבין כל זו, אין תועלת בהסבר. אחרי משפט מהסוג הזה, חנה עולה את אותו גרם המדרגות הישר לחדר המזכירות הרוחש. היא מקבלת את המעטפה שהמנהלת השאירה לה אצל המזכירה, לפעמיים המנהלת כותבת לה תודה על המעטפה, לפעמיים משאירה את המעטפה ריקנית.
עתה ההתרגשות גדתה את ליבה עד אפס מקום. היא אחזה את הזמנת הכבוד בשתי ידיה, והתענגה תענוג של ממש. הן זכרו אותה, את חנה המנקה, והזמינו אותה למסיבה שלהן! בטח הכדור שקנתה לפני חודש התפנצ'ר כבר. היא תקנה להן עוד אחד, כן. מגיע להן! יש להן מסיבת סידור מחר. סידור הן מקבלות! הקטנות האלו. סידור קדוש משל עצמן. את הסידור שלה היא קיבלה ללא כל מסיבה, בגיל 40. בעצם היא בטוחה שבשמים חגגו לכבודה מסיבה נהדרת, לא פחות ממה שיחגגו מחר בשמי מרומים עם ילדות חמד אלו.
עכשיו ידעה חנה את אשר לפניה. לא כדור היא תקנה, אלא ספרים! ספרים יפים של ילדות שכבר הקריאה נהירה להן. מחר היא תקום מוקדם, תיסע לעיר לחנות ספרי הקודש ותקנה לכל ילדה ספר יפה משלה. ספר שמספר על יראת שמים ואהבת ה', ספר שמלמד שאסור לשאול שאלות רק להודות ולהלל למי שהחיים שלו. גם סוכריה גדולה היא תחפש בשבילן, שתמיד יהיה להן מתוק. כל החיים.
חנה יצאה מרוצה, לא שוכחת לנעול בעדה את השער, אותו חתול עזוב ילל בעוז, הפעם לא הבריחה אותו חנה. היא אפילו לא שמה לב ליללותיו.
הערה: הסיפור הנ"ל נכתב עקב הערצה לאישה זו, אבל הפרטים שונו וגם הועבו.
אשמח להערות. תודה על הבמה הזמינה.
תזכו למצוות!!
