סיפור בהמשכים מלך העולם.

[מימיי]

גם כשיש את זה זה מאוד נדיר

דווקא לא כל כך נדיר בריכוזים חבדיים..

 

[Chaya Lea]

דווקא לא כל כך נדיר בריכוזים חבדיים..

מהיכרות הרוב לא בוחרים בזה מלכתחילה...
כמובן שיתכן שבשביל הסיפור המצב לא אמור להיות הסטנדרט ואם כן אז זה מעולה כי על ההתחלה זה נותן את התחושה הזו למי שמכיר.

 

[חני טולדו]

לזה התכוונתי

ערכתי שוב.

גם אני חבדניקית... האמת הדבר היחיד שהרגשתי באמת חוסר דיוק היה העניין של הישיבה קטנה עם החזרה הביתה בלילות... גם כשיש את זה זה מאוד נדיר

תתפלאי, אבל זה קורה, וכבר לא כל כך נדיר. אולי פעם זה היה פחות נפוץ מהיום...

 

[Chaya Lea]

תתפלאי, אבל זה קורה, וכבר לא כל כך נדיר. אולי פעם זה היה פחות נפוץ מהיום...

אולי תלוי אזור, קהילה וכו'

 

[מה שניחשת]

כיף שיש פה סיפור על חבדניקים!
חיכיתי שעוד מישהו ירים את הכפפה..
#חבדניקית_בנשמה

 

[אחת כזאתי;)]

וואו. וואו.
מדהים ממש. כתיבה מיוחדת. יש לך את זה!!

לא מבטיחה לגמור

עליתי עד למעלה וצוטטתי את זה, כדי לעדכן שאין מצב את לא גומרת את זה. אני מסוקרנת מה קורה פה עד העצם.
מחכה מאד להמשך!
ברחמים שיהיה בקרוב..
אהבתי את הפאנפיק הזה מאד!!

 

[חני טולדו]

מדהים ממש. כתיבה מיוחדת. יש לך את זה!!

תודה ב"ה

עליתי עד למעלה וצוטטתי את זה, כדי לעדכן שאין מצב את לא גומרת את זה.

בהתחשב במאמצים המרובים, קודם תשתי מים, ותנוחי הרבה. זאת משימה קשה מידי, אני מעריכה.

ספוילר

בעז"ה. אני מקווה שגם אחרי שאדע מה בדיוק הולך להיות בכל פרק, אני אדע למצוא את עצמי בתוכה, ולמצוא את ההמשך שלה בתוך עצמי, בעז"ה.

ברחמים שיהיה בקרוב..

אני מתלבטת אם להעלות היום, או בהמשך מתי שהוא.
תודה לך

 

[חני טולדו]

בס"ד
אשמח לתגובות, הארות והערות, כמובן.
מתנצלת על האורך

פרק ב', מלך העולם:

שניים ישבו על הספסל, משוחחים בשקט. פנס הרחוב מהבהב מעליהם בגסיסה מוקדמת מידי.

"הי חברה", מישהו נפנף להם בידידות וירד בזהירות מהאפניים הכחולות שלו. אלה עם הדגם כמעט הכי חדיש בחנויות.

"הו!" אחד הנערים סובב את ראשו בהתפעלות מדומה לחבר שלצידו. "כפיים כפיים! לא יאמן, דניאל הצליח ליצור לנו תירס רק תוך שעתיים וחצי שעות, פלוס מינוס!"

החבר צחק קצת בשקט, והיישיר מבט בוגר אל דניאל. "מה קרה לך?"

"אני אגיד לך מה קרה לי!" דניאל התרעם. "אוריאל הזה, יש לו בעיה בחשבון, למסכן. מאז כיתה א, אני זוכר אותו עונה בפשטות מדאיגה שאחד ועוד אחד שווה שלוש. מביא לי רשימה של אוכל שבקלות יכולה להשביע כמה פרות רעבות, ואחר כך דוחף לי שני שקל עגולים וכסופים לארנק. שעה להעמיס, שעה פריקה בחזרה למדפים, וחצי שעה הלוך חזור".

"מאיפה לי לדעת כמה יש בארנק?" אוריאל נעלב קצת מהפגיעה הישירה בחולשה שלו. הרי אוריאל ועוד חשבון… כמה זה יוצא בעצם?

"רגע, היו רק שני שקל בארנק?" השקט מביניהם פער עיניים נדהמות אל דניאל.

"כן אהרון, וכזה פרצוף בדיוק המוכר דפק לי", הוא הצביע אל הפנים ההמומות שלו.

"אני רעב…" אוריאל גנח באומללות.

הם שתקו, אהרון היה נראה מודאג מאוד.

"אהרון, אם אתה רוצה אני יכול לנסות להשיג מהבית שלי קצת כסף, הוא קרוב.." דניאל הציע, פניו רציניות.

"שלא תעז אפילו", אהרון, שהמנהיגות קרנה מפניו הרכות והיציבות, נבהל. "אבא שלך יגלגל אותך מכל המדרגות ברגע שרק יראה את קצה האף הקצר שלך".

"אין לנו מדרגות.."

"פחות כמה מכות בודדות, לא כל כך עוזר. המלאי של הפלסטרים נצרך לדברים חשובים יותר".

"גם האף שלו יחסית ארוך", אוריאל ציין וזכה מיידית בשני פרצופים מזהירים. הוא השתתק מיד.

אוריאל הניח לשני המוחות לעבוד בשקט, במקומו, כי לו עצמו אין סבלנות לזה כרגע. אחרי פחות מדקה הרגליים שלו התחילו לקפץ במהירות מטרידה.

"ואי וואי, אם לא מביאים לאוריאל כדור ריטלין מקסימום עוד דקה, אני עובר דירה לספסל השני". דניאל איים בעצבנות. דמותו של אוריאל המרקד בתזזיתיות בישיבה, כשרון בלעדי של היפראקטיבים, הפריעה לו להתרכז אפילו במחשבה פשוטה ביותר.

"תנסה לשכנע אותי לקחת, נראה אותך". אוריאל הבזיק לעברו חיוך מקסים, וקם. הוא הרגיש צורך אדיר לתת דרור לאנרגיה המטורפת שלו, והתרחק קצת מהספסל, אל המדשאה הירוקה והאדירה שמאחוריו.

"סוף סוף.." דניאל פלט לעצמו.

"דניאל, זה לא יפה, הוא נפגע. אתה במיוחד מכיר את הקושי שלו, ואת הקשיים שמסבים לו הקושי עצמו. תכבד אותו בדיוק כמו שאתה רוצה שיכבדו אותך. אתה לא היית רוצה שיצחקו על זה שאתה פותח ספר של דדי גמדי ומסתכל רק בציורים כמו אח שלי הקטן, ולא כי אתה בחרת בזה. נכון?" בעל העיניים הבהירות העיר לו בעדינות.

דניאל הסמיק והשפיל את עיניו.

"ובקשר לכסף", הוא עבר נושא מהר, לא רוצה להביך את דניאל יותר מידי. עיניו בורקות בשעשוע מוזר. "יש לי רעיון…"

-

חבורת האנשים מצומצמת עמדה ליד חלקת האדמה.

לא היו למשפחת שלזינגר יותר מידי מכרים בעיר החדשה, והם לא רצו לדחות את ההלויה אפילו ברגע.

בערך שלושים אנשים עמדו שם, מי שהספיק להגיע מהמשפחה, והם בעצמם.

"יתגדל ויתקדש שמי רבא…" קולו הצלול קבע של מענדי נישא בצרידות מוזרה. דודו מצד האמא, אברהמי, שם עליו את ידו בתמיכה, עיניו אדומות כמי הנהר במצרים בזמן מכת דם. ברוך עמד, מנותק בזכות תרופות ההרגעה החזקות שנתנו לו, לצד אביו.

נעמה התייפחה, וקראה לאמא שלה בצעקות חסרות אונים. סבתא שלזינגר ניגשה אליה מהר וחיבקה אותה חזק. שתי התאומות ישבו על החומה הקטנה, ואמרו תהילים לרפואת אמא שלהן בדבקות, עוד לא הסבירו להן מה קרה והן ממשיכות במה שעשו בכל שלושת השבועות האחרונים. דולי חייך חיוכים נוצצים אל השכנה רבקה, והיא הרימה אותו תוך כדי בכי, עיניה נפוחות.

ההלויה נגמרה והאנשים המעטים החלו להתפזר אט אט. לאחר הספדים וניחומים במשך ארבעים דקות שלמות, נשארו רק בני המשפחה שהספיקו להגיע: סבתא וסבא שלזינגר, אברהמי קוצמן, מענדי, נעמה, שתי התאומות ודולי.

הם התקבצו למקום אחד, ליד החומה, בשעת ערב שהמהמה בגווני השקיעה שבה.

נעמה הייתה כמעט מיובשת מדמעות. היא הייתה נראית כאובה מידי, והיה נראה שהיא גדלה בהרבה שנים מאז היותה בת ילדה מאושרת בת שתיים עשרה שנים.

מענדי עצמו, עמד על יד תלולית האדמה, שקברה כל כך הרבה בתוכה, וגודלה לא יותר ממטר וחצי.

הוא היה לבוש בסוודר עבה וישן, שאחד השכנים דחף לו כשראה את שיניו נוקשות על אף החום השרבי ששרר באוויר. מענדי לא זז. גבו מופנה אל ההתקהלות הקטנה שבצד, שני מטרים ממנו.

"מענדי.." קול צרוד וזר היה לו לברוך, "הוא לבד שם.." היה לו מבט מעובה בעיניים, והוא הצביע ביד שמוטה אל הבן הבכור שלו. הוא דאג לו, אבל לא הייתה לו אנרגיה לקום ולעזור לו.

סבא שלזינגר רמז בעיניו לאברהמי שילך לבדוק מה קורה איתו, והוא חזר אחרי כמה דקות של ויכוח עיקש ומתיש עם האחיין שלו, כשהוא כמעט גורר את מענדי לעזוב את המקום. פונה ישירות אל סבתא שלזינגר.

"סליחה, סבתא", גם הוא לא היה נראה במיטבו. האחות היחידה שלו, זאת שנשארה ביחד איתו לאחר תאונת הדרכים והמוות הכפול שבא לאחריו, השאירה אותו בודד על האדמה, לחיות מעל הכאב שקבור בתוכה. עיניו נפוחות, צורבות מהיובש שהעניקה להן הדמעות, וכתפיו שמוטות בחולשה. "מענדי נראה לי צריך את העזרה שלך.." הוא רמז בעיניו אל מענדי, שמשהו בו לא היה נראה לו.

"מענדי?..." דווקא מה שמדאיג היה, זה שהוא היחיד שלא בכה. לא פרק את עצמו. ואם כן, מה אלו העיניים הקודחות האלו?

סבתא נגשה אליו והניחה יד על מצחו. "אוי ויי איזמיר, מסכן שלי!" היא שמטה את ידה במהירות ממצחו, כאילו נכוותה. ואולי באמת.

היא רצתה לחבק אותו, אבל נתקלה בזוג ידיים חלשות אך תקיפות. היא היישירה מבט בוחן אל עיניו האפורות ואל פניו הלבנות, שהשפתיים שבהם היו אדומות מידי, וסימני נשיכה ברורים הסתמנו עליהם.

"אני רוצה את אמא.." הוא מלמל אליה כשראה את התבוננותה מטווח האפס.

היא הניחה יד על כתפו הנוקשה, וסובבה את מבטה לאחור, אל בעלה. "תזמין מונית. מהר". היא דרשה ממנו ועיניה רומזות בהדגש אל גופו הרועד של מענדי.

"הי, אתם צריכים אולי טרמפ?" מישהו שהיה באחד הקברים הסמוכים לידם, התרומם. כנראה שמע את המשפטים האחרונים שלהם. הוא לא היה נראה נסער מידי, אבל עיניו היו עצובות.

"לאן אתה מגיע?" אברהמי הצעיר התקרב אליו.

"לתוך לוד. יש לי מקום לשני אנשים, במכונית ה'בימבה' שלי. יעזור לכם?"

"כן", הוא הצביע על סבתא שלזינגר ואל הנער הרזה שלידה. "שני אלה, יבואו איתך".

"תודה אברהמי, תבורך משמיים, ויש לך כיסא קבוע כמובן אצלנו". לא היה צריך להסביר למה, ואיפה. היא החלה להתקדם לכיוון הרכב הקטן והמוזר שחנה באמצע השביל. משום מה היא שמעה רק את צעדיה שלה.

היא חזרה על עקבותיה. "מענדי, בוא". היא משכה בידו בעדינות.

"אני לא זז בלעדיה". עיניו המעורפלות החלטיות.

"בלעדי מי, נכד שלי?" היא הייתה עייפה גם היא, ומודאגת. היא חששה שהוא הוזה מחום.

"נעמה", הוא העביר משקל ברגליו, חלש. "וגם האחים שלי פה, אמא שלי נפטרה, ואבא שלי לא כשיר כרגע לשמור עליהם". הוא ציין בבגרות כואבת.

היא הרגישה איך ליבה מעביר גלים של כאב ורחמים עליו, בעיניה דמעות. למה הילד הזה לוקח הכל על הכתפיים שלו?

"מענדי, סבא פה, ואברהמי פה, זה לא עליך", היא שיוותה לקולה חוזק כדי שיהיה רגוע, ויהיה מוכן להגיע איתה אל המכונית האדומה, כי הוא נראה כמי שעלול להתמוטט בכל רגע.

הוא התנדנד, והיא שלחה יד מהירה אליו, חוששת שתתקיים המחשבה האחרונה שלה. "מענדי! אני רוצה שתבוא איתי, בבקשה, ועכשיו. בסדר?" בקולה אין שום רכות, כי אם קשיחות. רק ככה אולי יהיה סיכוי שהוא יבוא איתה, הנכד הגדול והעקשן שלה.

האפור שבעיניו היה נראה חזק ויציב, כעמוד בטון שהתיישן, כשחזר על עצמו: "נעמה".

סבתא שלזינגר נאנחה וניגשה אל הצעיר, שהידק את הקשרים הנעלי הספורט שלו. "יש מקום לעוד ילדה אחת?"

הוא התרומם. "יש. אם נדחפים אפשר".

רק כשנכנסו אל הרכב, קלטה הסבתא מה זה רק 'כשנדחפים'.

לא סתם נאמר המשפט, כנראה, 'כשיש מקום בלב', כי הרכב היה עמוס עד להתפקע.

הצעיר בעל הבגדים הצבעוניים התניע, פותח בנסיעה מהירה, אבל אף אחד מהמושב האחורי לא שם לב לכך.

לאף אחד לא הייתה פניות בעיניים לראות את הכביש שחולף לידם במהירות שיא. מודעה בשחור לבן נתלתה מול כל אחד מהם.

הם לא ידעו שזה יקרה כל כך מהר. וזה קרה, אפילו יותר מהר מזה.

 

[חני טולדו]

היי, הייתי רוצה לדעת אם יש פה ביקוש להמשך. מלכתחילה לא התכוונתי להמשיך יותר מידי אז אני מתלבטת..

 

[אוראל סולטן]

בטוח שיש ביקוש!

 

[אחת כזאתי;)]

היי, הייתי רוצה לדעת אם יש פה ביקוש להמשך. מלכתחילה לא התכוונתי להמשיך יותר מידי אז אני מתלבטת..

אשמח לחסוך לך התלבטויות.. בוודאי שיש ביקוש. מחכה להמשך ממש.

 

[ח.ד. וחלק]

מה השאלה?!
המשך עכשיו!

 

[חני טולדו]

אוקיי, תודה רבה למגיבים בעז"ה בימים הקרובים אשב על זה.

 

[חני טולדו]

ממש סליחה על האיחור, מקווה לחזור לרצף יותר תקני​

​

​

פרק ד:​

הוא אמר לו.​

"אתה רציני?!" דניאל פער את עיניו מולו. "הוא יהרוג אותנו!".​

"למה שרק אנחנו נרוויח מזה, מה יש.." אהרון חייך חצי חיוך זחוח, נהנה מעצמו.​

"תקשיב אהרון!" דניאל נענע אותו בהתלהבות. "זה יכול להיות חתיכת עסק!"​

"רוגעעעע" אהרון צווח בבעתה. דניאל עזב אותו מהר, מבוהל.​

אהרון התנשף. "תגיד מה יש'ך אתה? אני 'לראותם בלבד' אוקי?!"​

"סיכמנו". דניאל חייך בגנטלמניות. מושיט את ידו ללחיצה.​

"עזוב אותך משטויות". אהרון היה רזה ממש, והוא הרגיש בין ידיו של דניאל כמו העלה בשיר של אברהם פריד. לקח לו זמן לנשום עמוק ולהתאפס על עצמו.​

כמה דקות של שקט יחסי, חוץ מדניאל שהראה בבירור כמה הוא מעניק לאהרון 'ספייס'. הוא ישב על הספסל והסתכל בשעון. לוחש כמו לעצמו את השניות החולפות.​

"דניאל די, זה חופר לי".​

"נרגעת?" דניאל הסתובב לעברו, מציג פני מופתע. "3 דקות, עשרים וארבע שניות, שלוש-"​

"הבנו. תודה". הוא נד בראשו בחגיגיות מוגזמת. "כמה נשאר לנו מהסחורה?"​

"האמת שדי הרבה. לא השתמשנו כל כך.."​

"מדליה נקבל אחר כך. יש לך רעיונות איך לבצע את זה?" עיניו של אהרון תוהות. תוך כדי שהוא חושב בעצמו.​

"לא". תשובה חד משמעית. "בינתיים, כמובן. נישן על זה הלילה.​

אהרון הנהן. נוטש את הגדר שנשען עליה. "איפה אוריאל?"​

"הלך להירגע בדשא".​

"אתה ראית לאיזה כיון הוא הלך?" אהרון עדיין היה נראה מהורהר.​

"לא הסתכלתי. לחפש אותו?"​

"לא, לא. זה בסדר". אהרון ניער את ראשו בתנועות קטנות ומהירות. "אני הולך לחפש אותו. חכה בדירה".​

"דירה.. להגיד ארבע קירות מפאר אותו מידי". אהרון כבר הלך, לא שומע את התלונות הקבועות של דניאל.​

דניאל לא דואג גם אחרי שלוש שעות שהם לא נמצאים. וזה הוכיח את עצמו גם עכשיו.​

-​

סבתא נכנסה לחדר. כל המנחמים כבר עזבו את הבית. מותירים סלון כל כך מבולגן, מלא בלכלוך, אבל ריק כל כך.​

היא ניגשה למיטה של מענדי. בוחנת אותו ואת פניו הלבנות. את הפה שלו שמלמל מילים לא נשמעות.​

היא התרכזה בפניו הרדומות, שעם זאת שישן, תווי מתאר שונים בהן היו נוקשים למדי.​

"סבתא?.." קול נערי חלש ניער אותה.​

"כן נכד. באתי לבדוק איך אתה מרגיש".​

הוא עצם את עיניו שוב, ושאל: "יש גשם?"​

"מה?" היא התבלבלה. "לא, אין".​

"אה.." הוא מלמל. "הרגשתי טיפה נופלת עלי בלחי.."​

היא העבירה יד חמימה על לחיו, מרגישה אכן בשביל של טיפה עקשנית. לא מוותרת על סלילתו, רועדת.​

לרגע אחד היא נדהמה. בשני כבר לא כל כך. היא לא מענישה את עצמה שהדמעות זולגות לה בלי רשות. מעולם היא לא הייתה קרירה מידי באופיה, ודמעתה מצויה תמיד בתיקה האישי.​

"מה אתה עושה?!" היא הסתכלה מופתעת על הנכד שלה שניסה להתיישב במאמץ במיטה.​

"אני... קם". הוא נשף. חם לו.​

סבתא שלזינגר הביטה בו בהתחלה בהלם, ואז השכיבה אותו ביד אחת חזקה ורכה. "מענדי אתה לא קם. אתה צריך משהו?"​

דמעות תסכול נצצו בעיניו שהיו פקוחות למחצה. אין לו כח לדבר. ועד שהוא התיישב... הוא ניסה שוב לקום.​

"מענדי! מה קורה לך?!"​

"אבא", הוא סגר עיניים. "מה איתו?"​

"הוא.." היא בלעה את רוקה. רק עכשיו התוודע למשפחה מה היה פה כל הזמן הזה. "בסדר". היא מקווה. אבל לא, מה זה הצעקות האלו? שוב?​

למענדי אוזניים רגישות במיוחד.​

"אני צריך לקום אליו". מענדי הודף את ידה ביד אחת, ומגשש ברגליו אל הרצפה.​

"אתה צריך לחזור למיטה, ומהר". היא ניסתה להדוף אותו שוב, אבל הוא לא נכנע הפעם כל כך מהר. מחזיק חזק במדף הצמוד ויורד. עיניו האפורות סומאות מדמעות כאב.​

"טוב", עקשנים לא מתים, הם רק מתחלפים. היא למדה את המשפט הזה מבעלה. "בוא". היא נתנה לו יד.​

מענדי נפנף את ידה בזריזות, עצמאי מידי בשביל מחוות כאלה.​

הוא גישש את דרכו בידיו עד לסלון, ברכה נזהרת עליו ממרחק סנטימטר. הנער הגבוה ממנה ביותר מעשר סנימטרים, הפחיד אותה.​

מענדי צנח ליד אבא שלו. ברוך אפילו לא שם לב לזה. אבא שלו החזיק את הבן הגדול שלו כצבת, מונע מההתפתלויות החזקות שלו לקום.​

מענדי לא הצליח שלא לפעור עיניים. הסצנה הזאת הייתה נראית לו נוראית ומחרידה, למרות שבפעמים הקודמות הוא היה מהצד השני. ​

"תעזוב את אבא שליי!!!" הוא ניסה לעמוד וצנח בחוסר אונים שוב על הספה, רותח.​

הוא נעמד שוב בכח על. סבתא שלו מחזיקה אותו מאחור, מפחדת עליו. על הגוף הרועד שלו.​

מענדי קירב את פיו לאוזנו של אביו, מדבר איתו בלחש. ברוך, שבהתחלה לא התייחס, לאט לאט סובב את ראשו באיטיות למענדי, והביט בעיניו החזקות של הנער. ​

ההשתוללות המשוגעת נרגעה. ברוך התיישב על הספה, מושך אחריו את מענדי המטושטש לשבת לידו.​

סבא שלזינגר המום, סבתא שלזינגר גם היא. ​

הם נתנו לשקט למלא את הסלון לאט. סבתא הציצה פתאום למענדי, ונבעתה.​

היא נענעה אותו, והוא לא השיב לה כל תגובה. ראשו שמוט על אביו כמו ילד קטן ורדום.​

סבא שלזינגר התעשת ורץ להביא מים מהמטבח. ברוך שלזינגר היה נראה כמו אחד שעומד לפני המוות.​

-​

מענדי התעורר, מוחו לא היה צלול לגמרי. ​

הוא לא ממש זוכר מה קרה לו ולא איך הוא הגיע למיטה. כל מה שהוא יודע זה שהוא הרגיש ממש לא טוב על הספה ואז הוא פקח עיניים לרגע ומישהו, אולי סבא, רצה להעביר אותו למיטה. הוא לא הסכים וה'הוא' רק תמך בו. ​

משם הוא לא זוכר כלום.​

מה הוא שומע? כעת הוא התעורר לגמרי. אוזניו הרגישות מתמיד רק התחדדו בתקופה האחרונה. ליבו נצבט בחרדה באינסטינקט מטורף. אבל הוא נרגע לאחר כמה שניות כששמע שזאת סבתא מדברת.​

-"הוא לא נשאר כאן אפילו רגע אחד", הוא שומע אותה בוכה. ​

-"אז איפה את רוצה שהוא יהיה?" קול נבוך, נואש.​

-"אבריימי הציע שהוא ואשתו יקחו אותם אליהם זמנית, אני לא מוכנה שהוא יהיה המבוגר האחראי כאן, לא!" היא התייפחה ממש. ​

ולקול הצלילים האלו, הוא נרדם שוב. מבועת.​

 

[חני טולדו]

אשמח לביקורת כמובן וכמובן

 

[מה שניחשת]

אני רוצה לבכות עליו.. איזה חמוד

 

[מה שניחשת]

אני רוצה לבכות עליו.. איזה חמוד