הנושאים החמים
הנושאים החמים
היי לכולם, חדשה כאן.
המלחמה תפסה את כולנו (היום, לפני חודש בדיוק) לא מוכנים. בתחילה היינו כמה ימים בקיפאון, אחרי שהפשרנו התחלנו לצאת, לעבוד ולהתעסק קצת גם בדברים אחרים. בתחילה זה הרגיש לנו ממש חסר רגישות וחסר התחשבות, אבל מהר מאוד הבנו שאין לנו הרבה ברירה. חייבים לחזור לשגרה, בשביל המשפחה, בשבילנו, בשביל הנשמה.
אשמח לשתף אתכם בכמה פוסטים שכתבתי לאור התקופה, מהימים של הקיפאון עד הימים שהחלטנו לחזור לשגרה.
תהנו
כמה אנשים נרצחו
כמה שורשים נעקרו
כמה פרחים נקטפו
כמה מנגינות הופסקו
כמה ילדים נכפתו
כמה חיוכים נעלמו
כמה חלומות נגדעו
כמה אהבות נחתכו
כמה מבוגרים נטבחו
כמה זיכרונות שוחזרו
כמה תקוות נמחקו
כמה הבטחות לא קוימו
כמה תינוקות נלקחו
כמה דמעות לא ירדו
כמה רגשות לא יחוו
כמה רגעים לא יקרו
כמה נשים נשרפו
כמה חיבוקים נתלשו
כמה ריחות יתאדו
כמה דאגות נעצרו
כמה זוועות יתוארו
כמה מילים יכתבו
כמה סיפורים יסופרו
כמה ניצולים ישתפו
כמה רוחות חזקות ינשבו
כמה קצוות יתאחדו
כמה חוסן נפשי יגלו
כמה למרות כל השנאה כאן יחיו
אנחנו ננצח יחד!
אומרים שחייבים לחזור לשגרה.
שחייבים להניע את הגלגל (האירוניה חוגגת אצלי כמקובל.)
זורקים לי קלישאות לחלל כגון, "יחד ננצח!'" "דווקא עכשיו," "ימים קשים עוברים על כולנו..."
ועוד שלל משפטים רגישים ומזדהים פלוס הסבר מסורבל.
אומרים שחייבים לחזור לשגרה.
שחייבים להתחיל לעבוד בשביל לשרוד, בשביל הכלכלה,
אם לא איך נצליח לשלם מים, ארנונה, גז וחשמל?
אם לא איך נצליח לשלם שכר דירה?
אומרים שחייבים לחזור לשגרה.
שחייבים לזוז בשביל הנפש, בשביל הנשמה,
היא גם ככה כבר פצועה, (אצל חלק פחות, אצל חלק יותר,) בכולנו נותרה שריטה.
חייבים לאחות אותה, לטפל בה, שלא תהיה יותר עמוקה.
אומרים שחייבים לחזור לשגרה
שחייבים להתקדם בשבילנו, בשביל המשפחה, בשביל העם. (מצטערת, גם אני נפלתי לקלישאה.)
אסור לתת להם להרוס לנו את ההווה וכמובן לא את העתיד,
יש לכולנו מטרות, שאיפות וחלומות שאנחנו רוצים להשיג,
ועלינו בהן להמשיך להתמיד.
אומרים שחייבים לחזור לשגרה
שחייבים להראות ולהוכיח לכל אותם המפלצות,
שאותנו לא מנצחים, שאותנו מהארץ שלנו אף אחד לא יבריח
שניפול, נקום ונצא מאפלה לאורה, כי אין לנו מקום אחר, אין לנו ברירה.
אומרים שחייבים לחזור לשגרה.
ותכלס אני לא לגמרי מצליחה, המציאות הזו קשה לי נורא.
אבל איך יסמין מועלם אמרה?
"בסוף יהיה טוב, בסוף הפרחים ישובו לפרוח בחזרה."
ייקח לי זמן לעכל את מה שקרה, באותה השבת השחורה.
המלחמה תפסה את כולנו (היום, לפני חודש בדיוק) לא מוכנים. בתחילה היינו כמה ימים בקיפאון, אחרי שהפשרנו התחלנו לצאת, לעבוד ולהתעסק קצת גם בדברים אחרים. בתחילה זה הרגיש לנו ממש חסר רגישות וחסר התחשבות, אבל מהר מאוד הבנו שאין לנו הרבה ברירה. חייבים לחזור לשגרה, בשביל המשפחה, בשבילנו, בשביל הנשמה.
אשמח לשתף אתכם בכמה פוסטים שכתבתי לאור התקופה, מהימים של הקיפאון עד הימים שהחלטנו לחזור לשגרה.
תהנו
כמה אנשים נרצחו
כמה שורשים נעקרו
כמה פרחים נקטפו
כמה מנגינות הופסקו
כמה ילדים נכפתו
כמה חיוכים נעלמו
כמה חלומות נגדעו
כמה אהבות נחתכו
כמה מבוגרים נטבחו
כמה זיכרונות שוחזרו
כמה תקוות נמחקו
כמה הבטחות לא קוימו
כמה תינוקות נלקחו
כמה דמעות לא ירדו
כמה רגשות לא יחוו
כמה רגעים לא יקרו
כמה נשים נשרפו
כמה חיבוקים נתלשו
כמה ריחות יתאדו
כמה דאגות נעצרו
כמה זוועות יתוארו
כמה מילים יכתבו
כמה סיפורים יסופרו
כמה ניצולים ישתפו
כמה רוחות חזקות ינשבו
כמה קצוות יתאחדו
כמה חוסן נפשי יגלו
כמה למרות כל השנאה כאן יחיו
אנחנו ננצח יחד!
אומרים שחייבים לחזור לשגרה.
שחייבים להניע את הגלגל (האירוניה חוגגת אצלי כמקובל.)
זורקים לי קלישאות לחלל כגון, "יחד ננצח!'" "דווקא עכשיו," "ימים קשים עוברים על כולנו..."
ועוד שלל משפטים רגישים ומזדהים פלוס הסבר מסורבל.
אומרים שחייבים לחזור לשגרה.
שחייבים להתחיל לעבוד בשביל לשרוד, בשביל הכלכלה,
אם לא איך נצליח לשלם מים, ארנונה, גז וחשמל?
אם לא איך נצליח לשלם שכר דירה?
אומרים שחייבים לחזור לשגרה.
שחייבים לזוז בשביל הנפש, בשביל הנשמה,
היא גם ככה כבר פצועה, (אצל חלק פחות, אצל חלק יותר,) בכולנו נותרה שריטה.
חייבים לאחות אותה, לטפל בה, שלא תהיה יותר עמוקה.
אומרים שחייבים לחזור לשגרה
שחייבים להתקדם בשבילנו, בשביל המשפחה, בשביל העם. (מצטערת, גם אני נפלתי לקלישאה.)
אסור לתת להם להרוס לנו את ההווה וכמובן לא את העתיד,
יש לכולנו מטרות, שאיפות וחלומות שאנחנו רוצים להשיג,
ועלינו בהן להמשיך להתמיד.
אומרים שחייבים לחזור לשגרה
שחייבים להראות ולהוכיח לכל אותם המפלצות,
שאותנו לא מנצחים, שאותנו מהארץ שלנו אף אחד לא יבריח
שניפול, נקום ונצא מאפלה לאורה, כי אין לנו מקום אחר, אין לנו ברירה.
אומרים שחייבים לחזור לשגרה.
ותכלס אני לא לגמרי מצליחה, המציאות הזו קשה לי נורא.
אבל איך יסמין מועלם אמרה?
"בסוף יהיה טוב, בסוף הפרחים ישובו לפרוח בחזרה."
ייקח לי זמן לעכל את מה שקרה, באותה השבת השחורה.
