הנושאים החמים
הנושאים החמים
אתמול הלכתי ברחוב יפו, כפוף קומה ונטול מצב רוח. עיני מנו את הלכלוכים שעיטרו את המדרכה, את הזכוכיות והסיגריות שהושלכו בפינות הרחוב.
התמונות צפו מול עיני בזו אחר זו: התמונה של שבי ששבוע הבא תחגוג שלושים בבית שלנו. התמונה של מאיר חוזר בשתיים בלילה שריח אלכוהול חריף דבוק בבגדי. התמונה של איציק דורש את השכר דירה שאין לי מאיפה לתת לו.
ספרתי את הכתמים שעל הרצפה. ספרתי את הלכלוכים שבחיי.
ופתאום, ראיתי אותך. פתחת את החלון ושרת: "נ נח נחמ נחמן מאומן".
בתחילה אפילו לא חשבתי להזיז את האישונים מהרצפה. 'עוד משוגע אחד', אמרתי לעצמי והמשכתי ללכת.
אבל אתה, לא ויתרת לי כל- כך מהר.
ירדת מהמכונית והתחלת לרקוד. שני פאותיך, זהובות בקצותיהן, התבדרו עם הרוח הירושלמית. נעלי הבלנסטון זזו בקצב מושלם. רגל ימין נעה קדימה. השמאלית - אחורה. הרמת את שתי זרועותיך אל השמים, שרק לאחר מכן גיליתי עד כמה היו בהירים, ושרת: הקב"ה אנחנו אוהבים אותך. צלילים נשבו בין אצבעותיך.
חייכתי חיוך עגום והמשכתי ללכת.
האיש מאחורי מרח את כף ידו על ההגה, צפר לך ארוכות וצעק: "יא משוגע, תזוז כבר אתה עוצר פה את כל התנועה!!" האישה שלפני קראה לך שיכור. הנער שלצדי הזכיר לך שרבי נחמן לא היה שמח לראות אותך ככה - עם מכנסי הג'ינס וחולצת הבוב ספוג.
אבל אתה, לא התרגשת מ"החמאות". עלית על הטויוטה עמוסת הסטיקרים וצעקת: "רבי נחמן, רבינו הקדוש. באתי עד אלייך סדר לי את הראש".
המשכתי ללכת בפנים חתומות.
אך רגע לפני שהתרחקתי מהאופק ראיתי את דמותך הצבעונית מתקרבת אלי. תפחת לי על השכם, התעקשת שאחייך. אף אחד לפנייך לא עשה את זה. משהו חם, מחשמל, זרם בעורקיי. מן תחושה מוזרה, מלטפת, שאפילו אני לא יודע להסביר.
ופתאום, מבלי משים, צעדי נעשו קלילים יותר.
המשכתי ללכת לכיוון הבית. הפחדים כבר לא כרסמו את תאי המח שלי. כבר לא חששתי מהשידוך של שבי, האמנתי שיום יבוא ומאיר יחזור אל הסטנדר.
הדרך אל הבית הייתה קצרה יותר. ירדתי במורד הרחוב שחיוך גדול מרוח על פני. אנשים מסביבי הרימו גבה. חלקם אף התלחששו בעונג - שהרי לא בכל יום יוצא להם לראות מחזה שכזה: גבר בשנות החמישים לחייו הולך בצעדים קלילים, כמעט דילוגים, שקו מעוקל חוצה את פניו.
המשכתי לחייך לעצמי כל הדרך חזרה אל הבית. המבטים המוזרים שנשלחו לעברי כבר לא הטרידו את מנוחתי. שיאמרו מה שיאמרו. שידברו מה שידברו. והלא אתה בעצמך אמרת: עדיף להיות משוגע שמח מאשר נורמלי עצוב.
התמונות צפו מול עיני בזו אחר זו: התמונה של שבי ששבוע הבא תחגוג שלושים בבית שלנו. התמונה של מאיר חוזר בשתיים בלילה שריח אלכוהול חריף דבוק בבגדי. התמונה של איציק דורש את השכר דירה שאין לי מאיפה לתת לו.
ספרתי את הכתמים שעל הרצפה. ספרתי את הלכלוכים שבחיי.
ופתאום, ראיתי אותך. פתחת את החלון ושרת: "נ נח נחמ נחמן מאומן".
בתחילה אפילו לא חשבתי להזיז את האישונים מהרצפה. 'עוד משוגע אחד', אמרתי לעצמי והמשכתי ללכת.
אבל אתה, לא ויתרת לי כל- כך מהר.
ירדת מהמכונית והתחלת לרקוד. שני פאותיך, זהובות בקצותיהן, התבדרו עם הרוח הירושלמית. נעלי הבלנסטון זזו בקצב מושלם. רגל ימין נעה קדימה. השמאלית - אחורה. הרמת את שתי זרועותיך אל השמים, שרק לאחר מכן גיליתי עד כמה היו בהירים, ושרת: הקב"ה אנחנו אוהבים אותך. צלילים נשבו בין אצבעותיך.
חייכתי חיוך עגום והמשכתי ללכת.
האיש מאחורי מרח את כף ידו על ההגה, צפר לך ארוכות וצעק: "יא משוגע, תזוז כבר אתה עוצר פה את כל התנועה!!" האישה שלפני קראה לך שיכור. הנער שלצדי הזכיר לך שרבי נחמן לא היה שמח לראות אותך ככה - עם מכנסי הג'ינס וחולצת הבוב ספוג.
אבל אתה, לא התרגשת מ"החמאות". עלית על הטויוטה עמוסת הסטיקרים וצעקת: "רבי נחמן, רבינו הקדוש. באתי עד אלייך סדר לי את הראש".
המשכתי ללכת בפנים חתומות.
אך רגע לפני שהתרחקתי מהאופק ראיתי את דמותך הצבעונית מתקרבת אלי. תפחת לי על השכם, התעקשת שאחייך. אף אחד לפנייך לא עשה את זה. משהו חם, מחשמל, זרם בעורקיי. מן תחושה מוזרה, מלטפת, שאפילו אני לא יודע להסביר.
ופתאום, מבלי משים, צעדי נעשו קלילים יותר.
המשכתי ללכת לכיוון הבית. הפחדים כבר לא כרסמו את תאי המח שלי. כבר לא חששתי מהשידוך של שבי, האמנתי שיום יבוא ומאיר יחזור אל הסטנדר.
הדרך אל הבית הייתה קצרה יותר. ירדתי במורד הרחוב שחיוך גדול מרוח על פני. אנשים מסביבי הרימו גבה. חלקם אף התלחששו בעונג - שהרי לא בכל יום יוצא להם לראות מחזה שכזה: גבר בשנות החמישים לחייו הולך בצעדים קלילים, כמעט דילוגים, שקו מעוקל חוצה את פניו.
המשכתי לחייך לעצמי כל הדרך חזרה אל הבית. המבטים המוזרים שנשלחו לעברי כבר לא הטרידו את מנוחתי. שיאמרו מה שיאמרו. שידברו מה שידברו. והלא אתה בעצמך אמרת: עדיף להיות משוגע שמח מאשר נורמלי עצוב.
נערך לאחרונה ב:
