הנושאים החמים
הנושאים החמים
היא פתחה את דלת הבית, ריח שרוף עלה באפה, "העוף"!!! עד שהכינו עוף לשבת, כל השבוע הם לא אוכלים בשרי מפאת התקציב , ועכשיו?...
היא רק יצאה לכמה דקות למכולת וגם שם פגשה ב-"אין".
החשבון שלהם התרוקן בדיוק כשהארנק עשה את אותה הפעולה,
תמר הרגישה שזהו. כלו. קצו, נמוגו כוחותיה,
כמה אישה אחת יכולה?
על כתפייה מוטלות כה הרבה משימות,
עבודה, מ8 בבוקר ועד 4 בצהרים
ילדים בלי עין הרע שבעה , שהגדול שבהם בן 12
בית , קניות, כביסות, בישולים, סדר וניקיון
בעל והורים ומשפחה
כמה? יצאה מפיה קריאה. כמהההה
לא הספיקה לסגור את פיה והנה בכורה נכנס, מעיף תיקו לרוח האחת ונעליו לרוח שניה,
היא רוצה לבקש ממנו שישים במקום ושבכלל, מה הוא מוריד נעליים? יש שליחויות לעשות, צריכים לקנות פיצוחים וחטיפים ולפני זה, חלות וירקות,
אבל-
אבל אין לה כסף להביא לו
ובמקום מילים זולגות לה דמעות.
תמר נכנסת לחדר ומתיישבת על מיטתה , נותנת לדמעות לזרום , לשטוף כולה, לרפא את השבור , לחבוש הפצוע,
כמה דקות נותנות לה הטענה זמנית, עד הגל הבא.
היא יוצאת לבית שכבר הספיק להתמלאות צחוק ובכי, דניאל בעלה שב גם הוא , בידיו נעמה ביתם מייללת , היא רוצה קרמבו. קרמבו? חושבת לעצמה תמר,
בעשרים השקלים של הקרמבו הייתי מדליקה עוד קצת את הבוילר , ליבה נצבט,
לא כך דמיינה את חייה,
ממש לא כך
השעות חומקות מבין האצבעות והיא מוצאת עצמה רובצת על הספה עם "גוריה" כשהנרות דולקים לצידה, מתנשפת כאילו חזרה עתה מטרף מייגע, אולי באמת...
הסעודה גם היא מדלגת עליה עם קולות מלאי זיופים של ילדיה המתוקים,
"אין צער בעולם שנחת של ילדים לא יכולה לרפא" כך אומרים, היא נוטה להסכים
אחרי שכולם נשכבים איש איש במיטתו וקמים ושוב נשכבים ושוב צמאים\רעבים\משועממים\פוחדים\כואבים\ממציאים רעיונות גאוניים שאינם סובלים דיחוי (אל תמחקו את המיותר)
היא נכנסת שוב לחדר,
בעלה יצא לשלו"ז , חברו בגילו חוגג את הולדת בנו הראשון, תמר רוצה לצעוק על עצמה, "על מה את מתלוננת"? "יש לך שבעה אוצרות , לה? עכשיו הראשון אחרי 14 שנות ציפייה) , ועדיין , משהו בה לא מתנחם ,
היא סוגרת אחריה את הדלת, רוצה להפיל עצמה על המיטה ולתת לנשמתה הרפיה , קצת חיבוקים לילדה שבתוכה , הצמאה , המצפה, מתמר הגדולה,
עיניה נופלות על הקופסה שמונחת על השידה,
"תכשיטי פיינשטיין" הקופסה מספרת בדממה
"תכשיטי פיינשטיין"? שואלות עיניה בלי מילים,
"תכשיטי פינשטיין" מהנהנת שוב השידה , קופסה זהובה ויוקרתית
תמר אוחזת את הקופסה בידיה , וליבה- במקום שיתמלא בהכרת תודה וברגשות ה:"באיזה בעל זכיתי" מתמלא בדברים אחרים, כעס? חוסר הבנה? משהו בה מתקומם
"אני הולכת ברגל ממקום עבודתי לבית כדי לחסוך נסיעה, קונה רק את המינימום, מי מדבר על בגד או נעל חדשה? חלות לקחנו מהגמ"ח וכך גם את המיץ ענבים
תכשיט?
ההוצאה הזו חסרה לנו עכשיו???
עם כל הכבוד וההערכה, לא. פשוט לא.
בקצה הקופסה היא מבחינה בחריטה קטנה של שרשרת מרהיבה,
היא מחליקה ידה עליה הלוך ושוב,
זה לא הזמן למתנות! בטח לא כאלה יקרות.
ידיה העדינות פותחות את הקופסה היפה ,
מפרידות בעדינות את הקשר השברירי שסגר אותה,
ובקופסה –
לא, אין שם שרשרת
גם לא צמיד
אפילו לא עגילים או טבעת
יש שם פתק
היא פותחת.
"תמר יקרה שלי,
יודעת מה מגיע לך?
לא ירושלים אחת של זהב, מגיעה לך את כל ארץ ישראל מזהב
תמר,
מי כמוני יודע כמה קשה את עובדת
קמה מוקדם כל כך , מלבישה את הילדים, מכינה אוכל, וכל זה במקביל לעבודה ולכל שטף החיים
תמר,
האמת, שמגיעים לך את כל הסטים שבחנות התכשיטים
מגיעות לך אלפי חנויות
מגיע לך מכרה זהב שלם
תמר.
אין לנו כרגע את הכסף לזה
אבל כרבי עקיבא, אני מבטיח לך!
כשרק אוכל, ירושלים של זהב אביא לך...
ובינתיים- מילותי בקופסת התכשיטים יהיו לך לאות ההערכה
קצת מליבי.
שלך, בלב קרוב. דניאל. שזכה להיות בעלך. "
תמר סוגרת את הפתק ואוחזת בו באהבה.
הקישוט הכי יפה שענדה אי פעם.
מילים של זהב.
היא רק יצאה לכמה דקות למכולת וגם שם פגשה ב-"אין".
החשבון שלהם התרוקן בדיוק כשהארנק עשה את אותה הפעולה,
תמר הרגישה שזהו. כלו. קצו, נמוגו כוחותיה,
כמה אישה אחת יכולה?
על כתפייה מוטלות כה הרבה משימות,
עבודה, מ8 בבוקר ועד 4 בצהרים
ילדים בלי עין הרע שבעה , שהגדול שבהם בן 12
בית , קניות, כביסות, בישולים, סדר וניקיון
בעל והורים ומשפחה
כמה? יצאה מפיה קריאה. כמהההה
לא הספיקה לסגור את פיה והנה בכורה נכנס, מעיף תיקו לרוח האחת ונעליו לרוח שניה,
היא רוצה לבקש ממנו שישים במקום ושבכלל, מה הוא מוריד נעליים? יש שליחויות לעשות, צריכים לקנות פיצוחים וחטיפים ולפני זה, חלות וירקות,
אבל-
אבל אין לה כסף להביא לו
ובמקום מילים זולגות לה דמעות.
תמר נכנסת לחדר ומתיישבת על מיטתה , נותנת לדמעות לזרום , לשטוף כולה, לרפא את השבור , לחבוש הפצוע,
כמה דקות נותנות לה הטענה זמנית, עד הגל הבא.
היא יוצאת לבית שכבר הספיק להתמלאות צחוק ובכי, דניאל בעלה שב גם הוא , בידיו נעמה ביתם מייללת , היא רוצה קרמבו. קרמבו? חושבת לעצמה תמר,
בעשרים השקלים של הקרמבו הייתי מדליקה עוד קצת את הבוילר , ליבה נצבט,
לא כך דמיינה את חייה,
ממש לא כך
השעות חומקות מבין האצבעות והיא מוצאת עצמה רובצת על הספה עם "גוריה" כשהנרות דולקים לצידה, מתנשפת כאילו חזרה עתה מטרף מייגע, אולי באמת...
הסעודה גם היא מדלגת עליה עם קולות מלאי זיופים של ילדיה המתוקים,
"אין צער בעולם שנחת של ילדים לא יכולה לרפא" כך אומרים, היא נוטה להסכים
אחרי שכולם נשכבים איש איש במיטתו וקמים ושוב נשכבים ושוב צמאים\רעבים\משועממים\פוחדים\כואבים\ממציאים רעיונות גאוניים שאינם סובלים דיחוי (אל תמחקו את המיותר)
היא נכנסת שוב לחדר,
בעלה יצא לשלו"ז , חברו בגילו חוגג את הולדת בנו הראשון, תמר רוצה לצעוק על עצמה, "על מה את מתלוננת"? "יש לך שבעה אוצרות , לה? עכשיו הראשון אחרי 14 שנות ציפייה) , ועדיין , משהו בה לא מתנחם ,
היא סוגרת אחריה את הדלת, רוצה להפיל עצמה על המיטה ולתת לנשמתה הרפיה , קצת חיבוקים לילדה שבתוכה , הצמאה , המצפה, מתמר הגדולה,
עיניה נופלות על הקופסה שמונחת על השידה,
"תכשיטי פיינשטיין" הקופסה מספרת בדממה
"תכשיטי פיינשטיין"? שואלות עיניה בלי מילים,
"תכשיטי פינשטיין" מהנהנת שוב השידה , קופסה זהובה ויוקרתית
תמר אוחזת את הקופסה בידיה , וליבה- במקום שיתמלא בהכרת תודה וברגשות ה:"באיזה בעל זכיתי" מתמלא בדברים אחרים, כעס? חוסר הבנה? משהו בה מתקומם
"אני הולכת ברגל ממקום עבודתי לבית כדי לחסוך נסיעה, קונה רק את המינימום, מי מדבר על בגד או נעל חדשה? חלות לקחנו מהגמ"ח וכך גם את המיץ ענבים
תכשיט?
ההוצאה הזו חסרה לנו עכשיו???
עם כל הכבוד וההערכה, לא. פשוט לא.
בקצה הקופסה היא מבחינה בחריטה קטנה של שרשרת מרהיבה,
היא מחליקה ידה עליה הלוך ושוב,
זה לא הזמן למתנות! בטח לא כאלה יקרות.
ידיה העדינות פותחות את הקופסה היפה ,
מפרידות בעדינות את הקשר השברירי שסגר אותה,
ובקופסה –
לא, אין שם שרשרת
גם לא צמיד
אפילו לא עגילים או טבעת
יש שם פתק
היא פותחת.
"תמר יקרה שלי,
יודעת מה מגיע לך?
לא ירושלים אחת של זהב, מגיעה לך את כל ארץ ישראל מזהב
תמר,
מי כמוני יודע כמה קשה את עובדת
קמה מוקדם כל כך , מלבישה את הילדים, מכינה אוכל, וכל זה במקביל לעבודה ולכל שטף החיים
תמר,
האמת, שמגיעים לך את כל הסטים שבחנות התכשיטים
מגיעות לך אלפי חנויות
מגיע לך מכרה זהב שלם
תמר.
אין לנו כרגע את הכסף לזה
אבל כרבי עקיבא, אני מבטיח לך!
כשרק אוכל, ירושלים של זהב אביא לך...
ובינתיים- מילותי בקופסת התכשיטים יהיו לך לאות ההערכה
קצת מליבי.
שלך, בלב קרוב. דניאל. שזכה להיות בעלך. "
תמר סוגרת את הפתק ואוחזת בו באהבה.
הקישוט הכי יפה שענדה אי פעם.
מילים של זהב.
