שיתוף - לביקורת "מחיר למסתכן"

[מאל"ף ועד תג]

שפרה אהבה מאוד את השעה הזו. צלילי ערב נטו להם חרישית, הודפים בשקט נחוש את קרני השמש שנותרו משתרכים, נאחזים בדקות האחרונות של היום.

שפרה לקחה את העיתון היומי, שקית קטנה של קרקרים חדשים, מהפרסומת של העיתון אמש, והתיישבה בלאות קולנית על הספה הנאנקת בדממה.

היא החלה את הדפדוף הקבוע לעמודים הפנימיים. כבר זמן רב שרצתה להעביר הצעה אל הנהלת העיתון, שימציאו פטנט הנותן לדפדף ברגע אחד את כל המוכר והחוזר חלילה מדי שבוע. כך שבדפדוף בודד נמצא את עצמנו כבר אחרי "חנינא בני" / "קרן ההסעות" / "בסדנו" / "קופת-העיר" / "דרשו" / ועוד ככל שיספיק הזמן/הדף.

בינתיים, עד שמישהו יאזין לפטנטיה של שפרתנו, נאלצת היא לדפדף כאחרון העם. כך שלשום, כך אתמול וכך גם היום.

את עיניה של שפרה צדה ידיעה בעלת כותרת אדומה: "היום המועד האחרון לרישום לתוכנית מחיר למשתכן". שפרה הסיטה מעט את העיתון מטווח עיניה המיידי, הטתה מעט את משקפיה בזווית של 40 מעלות לכיוון האף וזרקה אל חלל האוויר את הידיעה מילה במילה. כשסיימה, מתנשפת, שאלה בקול לא לה את בעלה מה הוא אומר על הידיעה המרעישה?!

משולם בעלה ישב נינוח במטבח, מלחך את עיסת הקפה השחור שנותרה בכוס. הדבר האחרון שעניין אותו כרגע, וברגעים רבים נוספים, היה להקשיב להרצאותיה הארוכות של רעייתו. 'עיתון דיגיטלי' נהג לכנות את התופעה. משולם פלט בקול ענות חלושה שלא שמע כלום ושפרה הרגילה לסיטואציה, כמו התכוננה לתשובתו זו, החזירה כבר את משקפיה למסלולם הטבעי, קירבה את העיתון לחנייתו הרגילה והקריאה את הידיעה בשנית.

לכשסיימה, סיים גם משולם את תמצית הקפה הבוצני עד תומה. השמיע כמה קולות ליקוק אחרונים, ולקינוח עלה מבטנו רעש של 'שביעות רזון' [גרעפס' בלע"ז]. "אז את אומרת שמחר אנו מקבלים הודעה שזכינו במחיר למשתכן?! הלוא כן"?!

שפרה שמטה באחת את העיתון והמשקפיים. "מהיכן נחתה עליך אופטימיות זו? היודע אתה כמה אנשים נרשמו לתוכנית לעומת מספר הזוכים המצומצם? מספרים שעל כל כמה אלפי נרשמים יש זוכה בודד, או נכון יותר לומר זוג בודד"!

משולם הזדקף מעט, השתעל קלות ככל אימת שבא להנפיק מכרסו סברא למדנית ומוצקה והחל בהרצאתו:

"ראי נא שפרה. ב"ה זכינו לחתן כבר כמה ילדים, וב"ה ובעזרתו התחייבנו על סכומים גבוהים מאוד. יש שיאמרו גבוהים מדי. ביניהם הבנקאי שלנו. ואנו בינינו יודעים כמה הם צודקים... רק אנחנו יודעים כמה מוגזמת היתה ההתחייבות האחרונה, בה הבטחנו לחתננו היקר [תרתי משמע] דירה בירושלים. אבל ב"ה, בתוך 40 שנה נראה כבר את האור בקצה המנהרה, אם היא לא תקרוס על יושביה בתוך זמן זה. וברוך השם גם עכשיו התחייבנו על דירה גדולה לביתנו היקרה [כנ"ל], וב"ה ובעזרתו נצא מכל ההתחייבויות בתוך 55 שנה [אם היא לא תקרוס וכו']. והנה מחר יודיעו מי הם הזוכים המאושרים במחיר למשתכן. בטוחני שאנו ביניהם, שהרי כל מעשינו לשם שמים הם. הרי ודאי שהקב"ה גאה בצורת החיים שלנו ובהתחייבויותנו, והוא יראה ללבב שאמנם דופק מהר בתקופה האחרונה, אבל הכל למענו ולמען הרבות נחת רוח עשינו זאת. וכשהוא רואה את השתדלותנו ואורח החיים האחראי שלנו, בוודאי ובוודאי שהוא יסובב את כל הסיבות שאנו נזכה במחיר למסתכן".

משולם התיישב שוב נאנח. שפרה חזרה בכאב לעיתון המקומט. השקט והשלווה חזרו לבית.​