קצת מהרהורי ליבי בין פרק לפרק תהלים.
אני חושב שבימים האלו מאז היודע האסון הנורא אנו עדים לתופעה של אחדות וערבות הדדית שלא מצויה ביום יום (לפחות לא בתקשורת).
בכל מקום בו הלכתי והתפללתי בשבת זה שיחת היום, בכל בית כנסת מכל החוגים הקדישו דקות ארוכות לאמירת פרקי תהלים. מיד בצאת השבת כולם חשו לברר את מצב הילדים (שכבר נהפכו לילדים של כלל ישראל).
וחשבתי האם מה שאומרים בסליחות 'אגודים בצרה לשפוך תחנה', זה אומר שרק בשעת הצרה אנו מאוחדים ? ואם כן זה כואב נורא.
ואז הגעתי למסקנה שבשעת הצרה רק מתגלה מה שאנחנו באמת חושבים עמוק עמוק בלב, גם אם ביום יום ישנם כל מיני גורמים שמפרידים בכל מיני צורות בין קהלים שונים (שלא לדבר על מחלוקות ה"י), אבל בתוך תוכו של כל אחד הוא מרגיש את האחוה המשפחתית של עם ישראל, אלא שאנחנו לא זוכים לחוש בזה ביום יום, ורק בשעת צער ר"ל שזה נוגע עמוק עמוק בלב של כל אחד ואחד, או אז צפה ועולה תחושת הערבות והאחדות שיש לנו תמיד.
בקיצור, רק קצת לחפור, להוריד, ולהשיל את כל הסטיגמות, וההשנאה שנגרמת על ידי כל מיני גורמים, והאחדות הטבעית תתגלה במלא יופיה.
אני חושב שבימים האלו מאז היודע האסון הנורא אנו עדים לתופעה של אחדות וערבות הדדית שלא מצויה ביום יום (לפחות לא בתקשורת).
בכל מקום בו הלכתי והתפללתי בשבת זה שיחת היום, בכל בית כנסת מכל החוגים הקדישו דקות ארוכות לאמירת פרקי תהלים. מיד בצאת השבת כולם חשו לברר את מצב הילדים (שכבר נהפכו לילדים של כלל ישראל).
וחשבתי האם מה שאומרים בסליחות 'אגודים בצרה לשפוך תחנה', זה אומר שרק בשעת הצרה אנו מאוחדים ? ואם כן זה כואב נורא.
ואז הגעתי למסקנה שבשעת הצרה רק מתגלה מה שאנחנו באמת חושבים עמוק עמוק בלב, גם אם ביום יום ישנם כל מיני גורמים שמפרידים בכל מיני צורות בין קהלים שונים (שלא לדבר על מחלוקות ה"י), אבל בתוך תוכו של כל אחד הוא מרגיש את האחוה המשפחתית של עם ישראל, אלא שאנחנו לא זוכים לחוש בזה ביום יום, ורק בשעת צער ר"ל שזה נוגע עמוק עמוק בלב של כל אחד ואחד, או אז צפה ועולה תחושת הערבות והאחדות שיש לנו תמיד.
בקיצור, רק קצת לחפור, להוריד, ולהשיל את כל הסטיגמות, וההשנאה שנגרמת על ידי כל מיני גורמים, והאחדות הטבעית תתגלה במלא יופיה.