הנושאים החמים
הנושאים החמים
השופר עדיין צלצל באוזניה, מתערב עם נקישות הפטישים בעץ ובמתכת, ולרגע הם נדמו באוזניה למקהלת כלים אדירה, כלי נבל וכינור, ותוף ומחול, ומינים ועוגב, כלים שהייתה חולמת לנגן בהם, אך נאלצת להסתפק בפשוטים מאלה.
העולם הגדול הקיף אותה, עם תרועותיו וצלצוליו המגיעים עד לרקיע עוזו.
היא ישבה בבית, סגורה מחמת הסגר, והביטה אל הרקיע בעד החלון העכור. מי ינקה אותו, ועכשיו לא ערב פסח.
ואז התגלגלו עיניה. עולם הגלגלים כוסה במרבד, העולם העליון נגלה לעיניה פתאום.
והיא ראתה אותו, יושב על כיסא מלכותו, וכל כלי הניגון האלה, שעליהם חלמה, סובבים אותו, חולפים תחת אצבעותיו המטושטשות מן האור הרב. והייתה קדושה באוויר, והייתה גבורה, והיה שופר בעל צליל חד וטהור, שצלילו התפרק לאלפי צלילים וניגונים וכלים וכלי-כלים.
והיה שם מחול, מחול עננים ורדרדים מרוב אור, נימוחים מרוב אי-ממשות, רוקדים כאילו היו דמויות מלאכים, שמצטרפות לשירת הבשר ודם שכבר הפך לחלק מעולמם, ומאז – מאז הוא משבח לאלוקים ליד כיסאו. וכיסא מלכותו נוגע בכיסא המלכות האמיתי.
וכל מה שידעה, על המלכת ה' ועל וידוי החטאים ועל סליחת העוון התפוגג בעמוד העשן, בעמוד הענן, והיא עצרה את נשמתה, כמעט מצטרפת בעצמה למלאכי המרום.
ואז הוסט המרבד, שב למקומו על הרקיע העליון, והיא נחתה, טרופת-נשימה על הספה בביתה, מתחת לחלון העכור, שמי ינקה אותו עכשיו, בערב סוכות.
והרגישה איך הנשמה בקרבה מתפשטת, מתכללת, מצטרפת לשלל הברואים, לשלל הנשמות. והעולם העליון והעולם התחתון התאחדו, היו לרקיע אחד, וכל הנשמות נעמדו שם לצדה, וכולן היללו.
וגם היא, בכלי-השיר המיוחד לה, היללה. כל זמן שהנשמה בקרבה, כל זמן שהתהילות לצדה, היא תהלל לו.
עד עולם, הללויה.
העולם הגדול הקיף אותה, עם תרועותיו וצלצוליו המגיעים עד לרקיע עוזו.
היא ישבה בבית, סגורה מחמת הסגר, והביטה אל הרקיע בעד החלון העכור. מי ינקה אותו, ועכשיו לא ערב פסח.
ואז התגלגלו עיניה. עולם הגלגלים כוסה במרבד, העולם העליון נגלה לעיניה פתאום.
והיא ראתה אותו, יושב על כיסא מלכותו, וכל כלי הניגון האלה, שעליהם חלמה, סובבים אותו, חולפים תחת אצבעותיו המטושטשות מן האור הרב. והייתה קדושה באוויר, והייתה גבורה, והיה שופר בעל צליל חד וטהור, שצלילו התפרק לאלפי צלילים וניגונים וכלים וכלי-כלים.
והיה שם מחול, מחול עננים ורדרדים מרוב אור, נימוחים מרוב אי-ממשות, רוקדים כאילו היו דמויות מלאכים, שמצטרפות לשירת הבשר ודם שכבר הפך לחלק מעולמם, ומאז – מאז הוא משבח לאלוקים ליד כיסאו. וכיסא מלכותו נוגע בכיסא המלכות האמיתי.
וכל מה שידעה, על המלכת ה' ועל וידוי החטאים ועל סליחת העוון התפוגג בעמוד העשן, בעמוד הענן, והיא עצרה את נשמתה, כמעט מצטרפת בעצמה למלאכי המרום.
ואז הוסט המרבד, שב למקומו על הרקיע העליון, והיא נחתה, טרופת-נשימה על הספה בביתה, מתחת לחלון העכור, שמי ינקה אותו עכשיו, בערב סוכות.
והרגישה איך הנשמה בקרבה מתפשטת, מתכללת, מצטרפת לשלל הברואים, לשלל הנשמות. והעולם העליון והעולם התחתון התאחדו, היו לרקיע אחד, וכל הנשמות נעמדו שם לצדה, וכולן היללו.
וגם היא, בכלי-השיר המיוחד לה, היללה. כל זמן שהנשמה בקרבה, כל זמן שהתהילות לצדה, היא תהלל לו.
עד עולם, הללויה.
