הנושאים החמים
הנושאים החמים
מקום מופלא להעמיד בו תזמורת, כך חשב בעודו מניח את מערכת התופים על גדות הנהר, ומסדר את השולחן שעליו יונחו הכלים העדינים יותר. גם תשועה מופלאה הייתה כאן, הזכיר לעצמו והבריק ביד עדינה את החצוצרה. תשועה שדורשת שיר חדש. שיר חדש ותפאורה חדשה.
הוא היה מוכן לעשות הכול כדי להודיע בגויים את תהילתו וצדקתו של אלוקיו, את החסד הגדול שעשה עמו, ומה טוב יותר משימוש בכישרון שניתן לו משמים, כישרון הנגינה?
הוא עצמו זכר את חסדו ואמונתו. זכר את היום שבו התעורר סוף-סוף לאחר התאונה שריסקה את ידיו, וגילה שנכונה לו עוד דרך ארוכה. זכר את הרגע שבו קלט שאולי לעולם לא יכול עוד לאחוז בכינור, ללטף באצבעותיו את חורי החצוצרה, לחבוט בידיו בתופים. אפילו קול השופר ששמע מפתח חדרו בבית-החולים, שבוע לאחר שהתעורר, העלה דמעות בעיניו. אולי לעולם לא יוכל להסתובב כך בבתי-חולים, להתנדב כבעל תוקע.
שנה אחר-כך הוא עמד מצדה השני של הדלת, וידיו רעדו ופיו רטט כשקירב את השופר לפיו. אף-אחד מן השומעים לא יכול היה לדעת אלו צלקות ושכבות בשר מושאל מכילות ידיו הנתונות בשרוולים לבנים ארוכים. אף-אחד מהם לא יכול היה לדעת בכמה מאמצים ובכמה ספקות זכה להגיע ליום הזה, לרגע הזה של תקיעת השופר העצמית.
תקיעת השופר הייתה רק הראשונה בשרשרת ההודיות הפרטית שלו. התזמורת שלצד הנהר, הגדול כמו ים, הייתה אחד השלבים הבאים.
עוד מעט יגיעו לכאן מעט מחבריו ובני משפחתו, אלה שהיו נכונים למסיבת הודיה בלתי-שגרתית כזו. עוד מעט הוא ילהטט בין הכלים האהובים עליו. עוד מעט הוא יפליא עליהם את השיר החדש, שיר התודה על הפלא. ובינתיים הוא מביט בנהר הקטן, ומאמן את אצבעותיו לקראת המופע הגדול של חייו.
הריעי לה' כל הארץ! רצה לקרוא ברוב התרגשותו המצפה. הנהר כאילו נענה לו. החל לרעוש ולגלוש כאילו היה אחד מנהרות חוץ-לארץ. לו היו לו כפיים – היא מוחא אותן בחדוותו. לו היה הוא ים – היה מרעים בקולו.
ההרים באופק הרחק הצטרפו גם הם לרננה, כולם עמדו לפני ה', אשר בא לשפוט את הארץ, בחסד וברחמים. והוא, ביחד איתם, הצטרף והודה שוב על המישרים.
הוא היה מוכן לעשות הכול כדי להודיע בגויים את תהילתו וצדקתו של אלוקיו, את החסד הגדול שעשה עמו, ומה טוב יותר משימוש בכישרון שניתן לו משמים, כישרון הנגינה?
הוא עצמו זכר את חסדו ואמונתו. זכר את היום שבו התעורר סוף-סוף לאחר התאונה שריסקה את ידיו, וגילה שנכונה לו עוד דרך ארוכה. זכר את הרגע שבו קלט שאולי לעולם לא יכול עוד לאחוז בכינור, ללטף באצבעותיו את חורי החצוצרה, לחבוט בידיו בתופים. אפילו קול השופר ששמע מפתח חדרו בבית-החולים, שבוע לאחר שהתעורר, העלה דמעות בעיניו. אולי לעולם לא יוכל להסתובב כך בבתי-חולים, להתנדב כבעל תוקע.
שנה אחר-כך הוא עמד מצדה השני של הדלת, וידיו רעדו ופיו רטט כשקירב את השופר לפיו. אף-אחד מן השומעים לא יכול היה לדעת אלו צלקות ושכבות בשר מושאל מכילות ידיו הנתונות בשרוולים לבנים ארוכים. אף-אחד מהם לא יכול היה לדעת בכמה מאמצים ובכמה ספקות זכה להגיע ליום הזה, לרגע הזה של תקיעת השופר העצמית.
תקיעת השופר הייתה רק הראשונה בשרשרת ההודיות הפרטית שלו. התזמורת שלצד הנהר, הגדול כמו ים, הייתה אחד השלבים הבאים.
עוד מעט יגיעו לכאן מעט מחבריו ובני משפחתו, אלה שהיו נכונים למסיבת הודיה בלתי-שגרתית כזו. עוד מעט הוא ילהטט בין הכלים האהובים עליו. עוד מעט הוא יפליא עליהם את השיר החדש, שיר התודה על הפלא. ובינתיים הוא מביט בנהר הקטן, ומאמן את אצבעותיו לקראת המופע הגדול של חייו.
הריעי לה' כל הארץ! רצה לקרוא ברוב התרגשותו המצפה. הנהר כאילו נענה לו. החל לרעוש ולגלוש כאילו היה אחד מנהרות חוץ-לארץ. לו היו לו כפיים – היא מוחא אותן בחדוותו. לו היה הוא ים – היה מרעים בקולו.
ההרים באופק הרחק הצטרפו גם הם לרננה, כולם עמדו לפני ה', אשר בא לשפוט את הארץ, בחסד וברחמים. והוא, ביחד איתם, הצטרף והודה שוב על המישרים.
)
