הנושאים החמים
הנושאים החמים
קר היה במערה. קר ובודד. אף שמוקף היה באנשים, באנשיו – בכל-זאת הרגיש כאילו נמצא בגוב אריות, בגוב לבאים. האם יצליח לא ללמוד ממידותיהם – ולא להשחית את זרע הקודש?
קר היה במערת הלב שלה. קר ובודד. אנשים רבים היו סביבה, אפילו בשם "משפחה" הם נקראו, אך היא לא הרגישה שייכת. לא הרגישה מסוגלת לעמוד עוד בחיצי הלשונות המחודדות שלהם, העוטפים אותה מכל עבר.
הרים עיניו לשמי המערה, נשא שפתיו בתפילה. ביקש שתחסה נפשו בצילו, שיחזיקהו עד תעבור הוות הצרה הזו. עד שייעלמו שאול ואנשיו – ואיתם התהיות הדוחקות של אנשיו שלו.
כשעוד חץ אחד, מגולגל ומשוח היטב ברעל מלגלג, נשלח לעברה, היא ידעה שלא נותרה לה בררה.
לברוח מכאן לא תוכל – בגידה משפחתית כזו לא תיסבל כאן – אבל להרים עיניים לתקרה רוויית המנורות, היא יכולה. ולבקש. לבקש שתוכל להחזיק את לבה כשהוא חלקלק משמן טוב, ואת אוזניה כשהן אטומות בשעוות-נגד-לשון הרע.
התפללה שתצליח לא לספוג את רכילויותיהם. התפללה שתצליח לצאת מכאן שלמה בנפשה, וטהורה.
הרשת התהדקה. שאול כבר היה ממש כאן. רומה על שמים, אלוקים, ביקש בעודו זוחל בדממה לעברו, השאר את לבי נכון אליך.
סכינו רעדה תחת ידו בשעה שכרת את כנף המעיל. הוא ידע שניצח.
בנות-דודותיה הזמינו אותה בחיוך רחב לשבת לצדן בשולחן הסעודה.
"עד שאנחנו נפגשות כולנו!" השפתיים של צרויה נפשקו בהזמנה רחבה, מפתה. הרשת נכרתה לפניה, והיא לא יכלה להימלט.
ישבה ליד השולחן, ניסתה להרעיש את אוזניה בלעיסה מתמדת. מעליה ריחפו הערותיהן המתגלגלות מצחוק של דודניותיה.
היא הרימה את המפית שליד צלחתה, מפית בד משובח, וקרעה אותה בכוח.
וכשעיני כולן נסובו אליה בפליאת תדהמה, היא ידעה שהיא ניצחה. תשומת-הלב הרע הוסבה.
כשהכול שקט הוא נטל את הכינור, ונתן לו לעורר אותו. אצבעותיו פרטו ולבה נפרט בתודה עצומה. "רומה על שמים אלוקים, כי גדול עד שמים חסדך."
התזמורת החלה לנגן שירים חרישיים. "עורה כבודי, עורה הנבל וכינור, אעירה שחר."
היא זמזמה עם התזמורת חרישית לעצמה, וידעה שסוף-סוף התעורר השחר על חייה.
קר היה במערת הלב שלה. קר ובודד. אנשים רבים היו סביבה, אפילו בשם "משפחה" הם נקראו, אך היא לא הרגישה שייכת. לא הרגישה מסוגלת לעמוד עוד בחיצי הלשונות המחודדות שלהם, העוטפים אותה מכל עבר.
הרים עיניו לשמי המערה, נשא שפתיו בתפילה. ביקש שתחסה נפשו בצילו, שיחזיקהו עד תעבור הוות הצרה הזו. עד שייעלמו שאול ואנשיו – ואיתם התהיות הדוחקות של אנשיו שלו.
כשעוד חץ אחד, מגולגל ומשוח היטב ברעל מלגלג, נשלח לעברה, היא ידעה שלא נותרה לה בררה.
לברוח מכאן לא תוכל – בגידה משפחתית כזו לא תיסבל כאן – אבל להרים עיניים לתקרה רוויית המנורות, היא יכולה. ולבקש. לבקש שתוכל להחזיק את לבה כשהוא חלקלק משמן טוב, ואת אוזניה כשהן אטומות בשעוות-נגד-לשון הרע.
התפללה שתצליח לא לספוג את רכילויותיהם. התפללה שתצליח לצאת מכאן שלמה בנפשה, וטהורה.
הרשת התהדקה. שאול כבר היה ממש כאן. רומה על שמים, אלוקים, ביקש בעודו זוחל בדממה לעברו, השאר את לבי נכון אליך.
סכינו רעדה תחת ידו בשעה שכרת את כנף המעיל. הוא ידע שניצח.
בנות-דודותיה הזמינו אותה בחיוך רחב לשבת לצדן בשולחן הסעודה.
"עד שאנחנו נפגשות כולנו!" השפתיים של צרויה נפשקו בהזמנה רחבה, מפתה. הרשת נכרתה לפניה, והיא לא יכלה להימלט.
ישבה ליד השולחן, ניסתה להרעיש את אוזניה בלעיסה מתמדת. מעליה ריחפו הערותיהן המתגלגלות מצחוק של דודניותיה.
היא הרימה את המפית שליד צלחתה, מפית בד משובח, וקרעה אותה בכוח.
וכשעיני כולן נסובו אליה בפליאת תדהמה, היא ידעה שהיא ניצחה. תשומת-הלב הרע הוסבה.
כשהכול שקט הוא נטל את הכינור, ונתן לו לעורר אותו. אצבעותיו פרטו ולבה נפרט בתודה עצומה. "רומה על שמים אלוקים, כי גדול עד שמים חסדך."
התזמורת החלה לנגן שירים חרישיים. "עורה כבודי, עורה הנבל וכינור, אעירה שחר."
היא זמזמה עם התזמורת חרישית לעצמה, וידעה שסוף-סוף התעורר השחר על חייה.
.
