אשר, הסיפור שלך נגע בלב. מוכר. לצערי.
ממתינים לפרקים הבאים.
האמת שכתבתי כבר עוד 2 פרקים.
הבעיה שיצאתי לעוד מרפסת של רקע. והיה מי שהעיר לי שלא לצאת כרגע למרפסות אלא לחזור לארוחה. מה שגורם לי לחשב מסלול. אולי אכתוב פרק שחוזר לארוחה ואחזור למרפסות האלו בהמשך.
עד שתפוג ההפוגה אעלה פרק שלי.
מבוסס על חיי אומללות, לצערנו אמיתיים.
כמובן בשינוי פרטים.
ולכם חברי הקהילה המקצועית, תנו צ'אנס... אמש הצטרפתי לקהילה. ביקורת, אבל ברחמים...
בס"ד
3.
למחרת כשחזרתי מהעבודה, בעודי משחזרת את החוויות היומיות, הוא היה בבית. ישן.
הופתעתי.
צעקה ספונטנית נפלטה מפי.
אני רואה זיק בעיניו, או שרק דימיתי.
הזיק הזה מוכר לי. כשהוא מופיע אני נאלמת.
"מה את צורחת כמו לא-יודע-מה?" הוא שאל. נדמתי. הלב נאטם. חזר לפרופורציה.
"את יודעת מה רציתי להגיד לך?" "כבר מזמן זה עומד לי כאן" הוא הצביע על הגרון.
"מאד מפריע לי הטלפונים האלו לאמא שלך".
הזרם המוכר החל לדגדג לי במעלה הגב.
"מה מפריע לך בזה?" שאלתי.
הוא לא הגיב.
שמתי לב, יש לו קטע כזה שלא מסביר את עצמו, סוג של הנחתה, ככה ודי, "בלי שאלות מיותרות וטרחניות" כלשונו.
אמא שלי, תמיד הייתה סדין אדום בשבילו. מה הוא לא שפך עליה.
"אמא שלך מתערבת לנו כל הזמן", "אני מקווה שלקחת את הגנים של אבא שלך" הוא מסנן לפעמים.
בבית הוריו, הוא מרשה לעצמו חופשי לשחרר בדיחות עלובות על חשבוננו.
הקשר שלי עם אמי, מאד מבוסס וחם. על בסיס יומיומי.
היה.
לאחרונה הוא לא מרשה לי להתקשר כל יום.
"מה, את תינוקת" הוא שואל, "כל דבר את צריכה לערב את אמא שלך?"
אפילו כשהוא שולח אותי לקניות, הוא מתקשר לוודא שאני מרוכזת ברשימה ובהשוואת מחירים.
אני כבר לא יודעת מה לחשוב.
בינתיים לא שיתפתי את אמא.
רק זה חסר לי שייוודע לו שסיפרתי לה מילה.
לא מחפשת צרות.
אמש פגשתי את דינה ובעלה שהתחתנו שבועיים אחרנו, שניהם מחויכים מצד לצד.
לא קינאתי בהם.
בלילות אני לפעמים חושבת לעצמי אם אני ממלאת את תפקידי כ'אשה כשרה' די הצורך.
לטענתו, יש כברת דרך ארוכה.
יתכן. אני לא מרוכזת בשביל לחשוב על עצמי.