החזו''א אינו חשוד על ביטול תורה, הרי הוא סמל ההתמדה הנוראית שהדור שלפנינו זכה,
וכאשר שאלו אותו כל כמה זמן צריך לדבר עם ההורים הוא אמר לפחות פעם ביום.
כאשר ישנה הפרעה נפשית, הנושא הוא טעון בירור הילכתי, ובשביל זה ברוך השם יש לנו רבנים וכל אחד יכול לשאול את הרב שלו, ויקבל תשובה מפורטת מה חובתו בעולמו.
אבל לחשוב לרגע, שההורים שגידלו אותנו, פרנסו אותנו, דאגו לנו, הם מיטרד, זו מחשבה שאין לה מקום, פשוט כך.
אנחנו מתמודדים עם הורים מבוגרים, ברוך השם שזכינו שחלקם עדיין בחיים למרות גילם המופלג, לא קלה היא המלאכה, ולא פשוטה היא המשימה, והדברים מורכבים מאד [בכל זאת ההורים קרובים למאה מאשר לשמונים ברוך השם] ולמרות כל הקושי, אין שמחה בשבילי יותר גדולה מאשר הזכות לכבד הורים, זו מצווה חולפת היא לא תהיה לנו כאן לנצח.
והילדים שלי יודעים, שאם רוצים לשמח את אבא או אמא - חוזרים מהבית ספר, סמינר, ישיבה ואומרים, אבא/אמא, עלינו לסבתא לכוס קפה, זה הדבר הכי מרגש אותי, שיכול לגרום לו לדמוע.
הבת שלי כאשר זכתה בסמינר לתפקיד שחשקה בו מאד, רצה לספר להורים שלי ושל אשתי עוד לפני שסיפרה לנו, היא אמרה לי - אותך אני יראה כל היום, ותראה עד כמה אני מורגשת, אבל סבא וסבתא אני חייבת להתקשר כשאני ברגש הראשון, שיבינו כמה אני שמחה.
כבן להורים ניצולי שואה, לא היו קלים הימים והלילות, היו תקופות של עליות ומורדות, אבל האושר העילאי ביותר הוא לשהות במחיצתם, למרות כל הקושי. אחד מהם כמעט ולא מדבר, בקושי רואה, אבל לתת חיבוק זו מתנה שאני חושב עליה לפעמים בתפילה ב'מודים אנחנו לך'.
תנצלו כל רגע.