לפעמים הוא שונא את עצמו שכל כך אכפת לו ממנה.
למה הוא לא יכול פשוט לחסום את הלב. שלא יפריע לו מה היא שותה או מעשנת, לאיפה היא יוצאת ועם מי היא מסתובבת. שלא יהיה אכפת לו בכלל שהיא מגזימה, שהיא מסתכנת, שהיא יכולה פשוט למות מזה יום אחד.
אבל הוא לא יכול, הבאג הקטן הזה שקוראים לו אחות קטנה. ולעזאזל עם זה אבל אכפת לו, מה אפשר לעשות.
הוא מותח את השפתיים עד כאב ומגביר את הלחץ על הגז.
כמה זמן עבר מאז התקשרה אליו רונה?
"תבוא מהר", היא אמרה והקול שלה רעד קצת. "ראיתי אותה חוזרת אתמול מאוחר בלילה לדירה והיא לא נראתה טוב, לא נראתה טוב בכלל. ועכשיו אני דופקת כבר מהצהרים על הדלת והיא לא עונה".
היא שכנה מסורה, שכנה טובה מאד אפילו. בטח לילדונת שהעובדה שהשתחררה סוף סוף רק הגבירה את הרגלי הצריכה שלה עוד יותר.
נכון, הוא יודע יפה מאד שמי שרוצה יכול לעשות הכול גם בצבא. ומיה, צריך להודות, נתנה לו שיעור מחודש ביכולות אלתור תחת תנאים קשים. מצד שני אף פעם לא באמת היה אכפת לה מהאופציה הזאת שקוראים לה כלא צבאי.
ורונה ניסתה דווקא. הציעה עזרה, חייכה כשצריך, שלחה אוכל טעים מידי פעם. ובעיקר ניסתה בדאגה אימהית ושקטה לשים לב לאיתותי חיים מהשכנה המתולתלת והמטושטשת שגרה מולה, לבדוק מידי פעם שהיא עדיין פה.
פעם היא דפקה ומיה לא ענתה, והיא נלחצה מאד והזמינה אמבולנס. בסוף התברר שהיא רק ישנה חזק. מיה לא דיברה איתה כמעט חודש אחר כך.
מאז היא מפחדת להזמין עזרה, ופשוט מתקשרת ישר אליו כשמשהו לא נראה לה תקין. מזל שהוא גר קרוב כי מיה לא מסכימה בשום אופן לתת לה מפתח. בקושי לו היא הסכימה.
אולצה לתת, אם להיות הוגנים. אחרי שהוא פשוט חסם לה את היציאה מהדלת ועדכן אותה שבלי הדבר הקטן והחמוד הזה שפותחים אתו מנעולים הוא לא עוזב, ומצידו הוא פותח שק"ש בחדר המדרגות המלוכלך הזה עד שתואיל בטובה להחליט.
עכשיו הידיים מזיעות לו על ההגה, וקר לו מאד למרות שיש חימום ברכב.
על השמשה הקדמית נלחמות טיפות עליזות בזוג מגבים שחורים ואדישים, והאורות מהנתיב הנגדי מסנוורים לו את העיניים קצת.
בסוף הוא יגיע והיא תישן, מקסימום תתעצבן שהעיר אותה. לא קרה שום דבר בכלל. למה להיות דרמטיים.
---
רונה מחכה לו ליד הדלת, הסלולרי נמעך לה בידיים. ויש ריח מתקתק של עוגה בחדר המדרגות וחשוך שם למרות המנורה הצהבהבה שמתנדנדת בחוט חשוף מהתקרה.
הוא לא מבזבז זמן על דפיקות, נועץ את הדבר ההוא שיש לו בכיס כל הזמן בחור המנעול, ונכנס פנימה כשהלב שלו דופק חזק.
"מיה?" הוא קורא, מגשש את דרכו במסדרון החשוך.
יש ריח מוזר בדירה, וכוס מלאה בוץ שחור על הארונית הקטנה שבכניסה. יש גם שקט בפנים, חייתי מידי. דומם.
אבל הוא לא צריך לחפש הרבה. זאת גם ככה דירה קטנה.
היא בסלון, תלתלים בצבע דבש על מסעד הספה, רגליים על הרצפה, גוף שמוט, עיניים פקוחות.
הוא מזנק קדימה, מתנשף כשהוא קורא לה בשמה.
אישוני סיכה, פנים חיוורות מאד, גפיים רפויות, חזה דומם. הסימנים לא יכולים לצעוק חזק יותר גם אם יתאמצו מאד. והאצבעות שלו רועדות כשהן מחפשות דופק ולא מצליחות למצוא.
מאחוריו הוא שומע את רונה מקללת. "אני מתקשרת למד"א" היא מתנשפת, לוחצת בפראות על המסך. "למה, למה לא עשיתי את זה לפני?"
הוא שותק, מושך את מיה מהרגליים אל הרצפה, כאילו לקח מישהו אחר פיקוד על הידיים שלו.
היא חמה עדיין, וזה בטח סימן שכל זה קרה ממש עכשיו, אבל המוח שלו קפוא מאד בשביל לחבר את העובדה הזאת למשהו קונקרטי.
זיכרון שרירים אולי קוראים לזה, הוא לא באמת יודע. הוא לא באמת זוכר. לא באמת אכפת לו גם.
אז הוא רק שותק, שפתיים קפוצות, מרפקים נעולים וברכיים מכווצות כשהוא מתחיל לבצע עיסויים על הילדונת החיוורת הזאת שעל הרצפה, שהיא גם ובלי קשר ממש לשום דבר – האחות הקטנה שלו.
רונה צועקת משהו, אולי בוכה, מעבירה את הטלפון שלה לרמקול ומכוונת אותו קרוב לאוזן שלו.
הוא לא יודע מה היא רוצה ממנו, אז הוא רק סופר בלב, בקצב הנורא הזה שעשה כמה פעמים על בובה אחת גדולה ולוקח לו זמן לקלוט שהנציג מאחורי הקו סופר אתו ביחד.
מאחוריו רונה בוכה חזק ממש עכשיו, זה לא מפריע לו משום מה.
הוא לא שם לב בכלל שגם שורפות לו הברכיים והריאות בוערות. הוא רק תוהה למה חם פה כל כך עד שהזיעה מטשטשת לו את הראייה.
רונה אומרת משהו, היא רוצה להחליף אותו, הוא לא יודע למה. זאת אחותו שם מתחת לידיים שלו, לא אחותה.
אחר כך עובר זמן, הרבה מאד זמן. או שאולי בכלל לא, הוא בכל מקרה לא מצליח לדעת. ואז מתמלא האוויר בקולות חזקים, בטוחים. מישהו מניח זוג כפפות כחולות קרוב מאד לכפות הידיים שלו, מישהו אחר מושך אותו למעלה.
יש המון קולות בדירה הקטנה, ומלא אפודים זוהרים שדוקרים לו את העיניים ואנשים שנכנסים ויוצאים.
הוא קורס על הרצפה קרוב לספה, איפה שמיה ישבה ממש מקודם. מעביר יד על העיניים כי לעזאזל עם החום הזה והוא בחיים לא הזיע ככה. עם שבילים רטובים על הלחיים, שורפים כאלו וחמים.
ואז הוא מתנשף כי שוב פעם מטשטשות לו העיניים, והוא חושב שאולי הוא בכלל בוכה.
---
לפעמים אתה פשוט צריך לגרד את התחתית קצת, ככה אומרים.
לשקוע עמוק באדמה הלחה והמסריחה, לנשום בוץ שחור מהתחתית של הכוס, להישרף באש הזאת פעם אחת באמת בשביל להתחיל לחיות.
היא לא אומרת לו כלום כשהיא פותחת עיניים לאינפוזיה ולצפצופים של מחלקת טיפול נמרץ. היא לא טיפוס של מילים, מיה.
הוא גם לא אומר כלום, שומר על שתיקה בזמן שהרופא הקירח מעדכן את אחותו שהם מתרגשים מאד שהיא הסכימה להתארח במחלקה שלהם במקום להמשיך כמה קומות למטה לחדר המתים.
היא ממצמצת זמן ארוך, ממשיכה לשתוק. אחר כך כשהדוקטור האפרפר נעלם היא שואלת מי מצא אותה.
הוא מעקם את הפה, בולע קצת חזק, אבל שותק כי מיתרי קול הם דבר בוגדני מאד לפעמים.
אז היא גם לא אומרת כלום, וישנה עוד קצת בזמן שהגשם ממשיך לשטוף את הכבישים עליהם טסה הנט"ן שהביאה אותה לכאן בלילה האחרון.
אבל אז רונה מתקשרת שוב והיא מסכימה לענות לה סוף סוף, בעיקר כי הוא אומר לה שלא יפה לסנן ככה מישהי שכנראה הצילה לך את החיים, והיא גם טיפוס נודניק שלא יפסיק לנסות בכל מקרה.
היא מסכימה אתו לשם שינוי, והוא משפשף עיניים שורפות והולך לקפיטריה כדי לתת לה לדבר בפרטיות, וגם כי הגוף שלו מאותת על מחסור חמור בקפאין.
כשהוא חוזר עם שתי כוסות קפה היא עדיין ערה. הטלפון שמוט על השמיכה, הפה קפוץ כרגיל, רק לעיניים שלה יש ניצוץ מוזר, ערני.
"רונה אמרה שעשית עלי החייאה", היא אומרת, הקול שלה רגיל מאד כאילו סיפרה לו שמחר יהיה גשום עוד יותר.
הוא שותק, רק מהנהן, מניח את הכוס הריחנית על הארונית שלידה ומסתובב אל החלון.
בחוץ שורקת הרוח, והעולם אפור ומטושטש ומלא ברעש של טיפות שזולגות על חלונות זכוכית מוכתמים, אבל יש גם ריח משכר של אדמה ומים מחריץ צר שנשאר פתוח.
יש דממה עמוקה בחדר המון זמן, למרות שהמסדרון מביא כל הזמן רעש של אנשי צוות ומבחוץ הרוח מתעקשת שישמעו אותה, והוא חושב שאולי היא נרדמה שוב.
אבל אז היא אומרת משהו, הקול שלה צרוד וחרישי מאד. והוא מסתובב מהר מידי, גורם לכוס הקרטון שבידו לרעוד.
"מה?"
"אני רוצה ללכת למרכז גמילה", היא חוזרת שוב, והקול שלה חזק וברור יותר.
הוא קופא, רק העיניים שלו גדלות קצת.
אבל היא ממשיכה להסתכל עליו חזק. הפה קצת מתוח, הפנים עדיין חיוורות, והעיניים בורקות קצת כאילו שלף אותה מישהו אחרי המון זמן ממים קפואים מאד.
זה מפתיע? הוא לא יודע. אולי כן, אולי לא. אבל יש לו מספיק ניסיון כדי לזכור שחוויות, דרמטיות ככל שיהיו, לא תמיד פותרות דברים. אז לשנייה אחת ארוכה מידי הוא רק בוהה בה, הפה מכווץ קצת והראש מוטה הצידה, כאילו ביקש לבחון את רצינות ההצהרה הזאת מכל כיוון אפשרי.
אבל אז היא מחייכת. חיוך עדין, ביישן, כזה שלא ראה כל כך הרבה זמן על הפנים שלה. ופתאום לא אכפת לו מהסטטיסטיקה בכלל.
נכון, הוא יודע שזאת רק ההתחלה. שזה מסע שמתחיל בקצה הצוק ועובר בתהום יותר מידי פעמים בדרך, שזה יגרום לה לשנוא את עצמה יותר משהיא תוכל לדמיין. שזה לא הולך להיות קל לאף אחד.
אבל משום מה הוא לא רוצה להגיד לה את כל זה, ורק מתחשק לו מאד לחייך אליה עכשיו בחזרה.
אז הוא עושה את זה. נותן לזוויות של השפתיים שלו להתרומם בחיוך אחד קטן וזוהר כשהוא מסכים להאמין לתקווה החדשה הזאת, ומתעלם מהדחף להסתובב שוב פעם אל החלון כשהעיניים שלו מטשטשות בפעם השנייה ביממה האחרונה.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
