הנושאים החמים
הנושאים החמים
השמש יקדה על ראשיהם בעוז.
שניהם עמדו בחוסר מנוחה, מחליפים את משקלם מרגל לרגל, כשהכיפה השחורה שלראשם נראתה הסממן היחיד המשותף לשניהם.
האחד היה לבוש בחולצה קצרה תכלכלה, כשמסיכה ממותגת מכסה את פניו המגולחות, ואילו השני היה עטוי בחלאט ארוך, פאות מסולסלות מצדי פניו, וכובע קטיפה הוא פריט המלבוש היחידי שעל ראשו.
הם המתינו בקוצר רוח לתורם בסניף הדואר. האחד ממתין לחבילה שהזמין ברשת, והשני להפקדת צ'ק. שטחו הזעיר של הסניף וכמות הממתינים, בתוספת הוראות שמירת המרחק, הותירו אותם לחסדי השמש.
המגולח שקע במכשיר המלבני הגדול שבידיו, והשני שיחק בהיסח הדעת במכשירו הקטן.
לפתע ננער הראשון ופנה לרעהו. "אני לא מצליח להבין את כל האיסורים הללו", טען, "מה ההיגיון להגביל כל כך הרבה אנשים, בגלל אחוז קטן?!" השני נדרך, והאזין בקשב רב.
"הרי ברור שרוב האנשים לא ניזוקים מזה, אלא רק כמה בודדים שהם בקבוצת סיכון, וכבר היו להם בעיות לפני כן. איך אפשר להטיל על כולם מגבלות קשות כל כך? מילא אם היו אלו דברים שמגבילים אותנו לעיתים רחוקות. אבל הרי אלו דברים שגורמים לכולנו סבל וקשיים ברמה יומיומית!" תחילתו של חיוך נראתה על שפתי המאזין.
"ובכלל, כל יום אוסרים משהו אחד ומתירים משהו אחר. זה גורם לאיבוד אמון טוטלי בהוראות ההנהגה! הציבור מתחיל לחשוב שכל ההחלטות הן פוליטיות לחלוטין, ובלי שיקולים עניינים!"
"ומילא אם גם 'אלו שלמעלה' היו מצייתים להוראות. כל יום אתה מגלה שהפוליטיקאים עושים מה שבא להם, ורק הציבור הפשוט צריך להקשיב להוראות!"
חיוך רחב התפשט על פניו של לבוש החלאט. "אתה בהחלט מדבר לעניין", ענה לחבירו, "אבל אם כן תסביר לי, למה אתה לובש מסיכה?"
עיניו של המגולח הצטמצמו בחוסר הבנה. "מסיכה? מי דיבר על מסיכה?" ברק של הבנה עבר במוחו והוא קרא "מה, חשבת שאני מדבר על הקורונה? מה פתאום! דיברתי על האיסור להחזיק סמאטרפון מוגן!"
צליל עדין עלה מכיוון מכשירו, הוא עיין בו והודיע לרעהו "התור שהזמנתי באפליקציה הגיע, היה נעים לדבר איתך"...
שניהם עמדו בחוסר מנוחה, מחליפים את משקלם מרגל לרגל, כשהכיפה השחורה שלראשם נראתה הסממן היחיד המשותף לשניהם.
האחד היה לבוש בחולצה קצרה תכלכלה, כשמסיכה ממותגת מכסה את פניו המגולחות, ואילו השני היה עטוי בחלאט ארוך, פאות מסולסלות מצדי פניו, וכובע קטיפה הוא פריט המלבוש היחידי שעל ראשו.
הם המתינו בקוצר רוח לתורם בסניף הדואר. האחד ממתין לחבילה שהזמין ברשת, והשני להפקדת צ'ק. שטחו הזעיר של הסניף וכמות הממתינים, בתוספת הוראות שמירת המרחק, הותירו אותם לחסדי השמש.
המגולח שקע במכשיר המלבני הגדול שבידיו, והשני שיחק בהיסח הדעת במכשירו הקטן.
לפתע ננער הראשון ופנה לרעהו. "אני לא מצליח להבין את כל האיסורים הללו", טען, "מה ההיגיון להגביל כל כך הרבה אנשים, בגלל אחוז קטן?!" השני נדרך, והאזין בקשב רב.
"הרי ברור שרוב האנשים לא ניזוקים מזה, אלא רק כמה בודדים שהם בקבוצת סיכון, וכבר היו להם בעיות לפני כן. איך אפשר להטיל על כולם מגבלות קשות כל כך? מילא אם היו אלו דברים שמגבילים אותנו לעיתים רחוקות. אבל הרי אלו דברים שגורמים לכולנו סבל וקשיים ברמה יומיומית!" תחילתו של חיוך נראתה על שפתי המאזין.
"ובכלל, כל יום אוסרים משהו אחד ומתירים משהו אחר. זה גורם לאיבוד אמון טוטלי בהוראות ההנהגה! הציבור מתחיל לחשוב שכל ההחלטות הן פוליטיות לחלוטין, ובלי שיקולים עניינים!"
"ומילא אם גם 'אלו שלמעלה' היו מצייתים להוראות. כל יום אתה מגלה שהפוליטיקאים עושים מה שבא להם, ורק הציבור הפשוט צריך להקשיב להוראות!"
חיוך רחב התפשט על פניו של לבוש החלאט. "אתה בהחלט מדבר לעניין", ענה לחבירו, "אבל אם כן תסביר לי, למה אתה לובש מסיכה?"
עיניו של המגולח הצטמצמו בחוסר הבנה. "מסיכה? מי דיבר על מסיכה?" ברק של הבנה עבר במוחו והוא קרא "מה, חשבת שאני מדבר על הקורונה? מה פתאום! דיברתי על האיסור להחזיק סמאטרפון מוגן!"
צליל עדין עלה מכיוון מכשירו, הוא עיין בו והודיע לרעהו "התור שהזמנתי באפליקציה הגיע, היה נעים לדבר איתך"...
