דיון מה הופך מילים לאנרגיה

[הווה פשוט]

מה הופך מילים לאנרגיה?
מצב הנפש של המשורר עת יכתוב
או מצב הנפש של הקורא עת יקרא

 

[כותב השורות]

או החיבור ביניהם!

 

[רואים שקוף]

ביניהם

נ"ל הכונה החיבור בין המילים.

 

[אש קודש!]

נ"ל הכונה החיבור בין המילים.

נראה לי שהכוונה לחיבור בין:

מצב הנפש של המשורר עת יכתוב
או מצב הנפש של הקורא עת יקרא

 

[רואים שקוף]

נראה לי שהכוונה לחיבור בין:

וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה

 

[~שפרה~]

2 האפשרויות נכונות.

 

[brachy 100]

ברור ששניהם

 

[-חיה-]

שאלה מעניינת.
הרי רוב האנשים לא יחושו אנרגיה מיוחדת מקריאת הרכיבים של הקורנפלקס גם אם מצב הנפש שלהם אנרגטי במיוחד.
ככה שהמילים שהכותב הביא לידי ביטוי מתוך המצב הנפשי שלו הן גרמו לאנרגיה.
כמובן שגם למצב הקורא יש השפעה משמעותית על האנרגיה, כי במצב לא מתאים האנרגיה נמצאת במצב של פוטנציאל שגלום במילים והיא לא באה לידי ביטוי במהלך הקריאה.

 

[כגונא]

בהתיחס אל האנרגיה הפנימית של היוצר המעצב את המילים

היכולת שלנו לנוע במרחב המילים היוצרות תחושה והתחושות היוצרות מילים חדשות. כצייר נוף, המצייר אותיות נקודות ומילים בצבעים ותנועה וכמשורר ההופך נופים צבעוניים למילים, לשורות ולרווחים לטעמי מקרא ומנגינות. ורק כך אחרי המילים ביהדות והתחושות שבה, נתקדם להבנת המושג של "העיצוב ביהדות".

שרש המושג הוא ע.צ.ב. לתכנן את המוצר המוגמר מתוך המגבלות של החומר ומתוך השאיפות של הרוח לבטא עוד ועוד. מכאן תגיע בהמשך העצבות שמתאחדת עם העיצוב החיצוני, שכופה עליה צורה המוגבלת בחומר שיש לנו ולצורה שהצלחנו להוציא ולהביע שפעמים רבות ואלי תמיד, היא אינה מחוברת לתחושות הראשוניות האמיתיות, שבאו מבפנים.

כל עיצוב המנוגד לרוח ההיא שנשבה בהתחלה של הרעיון שנצנץ, מוציאה אותו מוגבל וחסר וגם עצוב. ולכן מצויה היא אותה עצבות מקצועית המוכרת והידועה אצל האמנים לכל סוגיהם גם לאומני ההחומר וגם לאומני התחושה והמילים. איננו מדברים כאן על אומנים "מגוייסים" ולא על אומנים מסחריים. אלא גם לאלו שיצרים יצירות אמת מתוך עבודה "לשמה". הם מחפשים להביע את עצמם בסגנון שלהם ובצורה אישית, מאידך הנורמות המקובלות בעולם היוצרים דהשתא לא מקבל את ההבעה ההיא. כך שלא במודע היוצר מוטה ומוסט למחוזות אחרים שלא תמיד או שממש אינם מתחברות אל האישיות שלהם. אלא שהיא מונעת ליצור רק בכח הדיבורים ההנחיות הכנסים והתערוכות שמבטאות את כל המילים של העולם, של העיתון ושל המסכים, של מה ששמעו על האומנות והאמנות של כל מה שלמדו וללא בקורת ומסננת אישית שתו ולגמו את היין המשכר ההוא. ממילא מובן שלרצות ולעצב את התחושה שלהם האמיתית ללא כלים מותאמים זו היא העצבות והקושי, המיצר של היוצר בתחילת דרכו. כלים שיוצרים תחושה של הצרה למרחב הנפשי זו היא המצוקה והעיצוב המיותר. בדיוק כמו אותה "מיטת סדום", לאנשים הארוכים יותר מאותה אמת המידה של סדום. באותיותיה זו "מיטת מוסד" המיועדת לאישיות הגדולה והרחבה מהם, מאנשי הממסד. השחרור של המצב הרצוי הוא, להיות מה שהנפש והרוח דורשת כי זו היא החרות הפנימית, כל כך פשוט להאמין בעצמי ולבטוח במי ובמה שאני ובמה שנתן לי השם. זו חרות שהאומנים צריכים לה במיוחד והם היודעים והם שקבלו את שאר הרוח, לדעת איך להגיע אל הקשב הפנימי הזה.

 

[אש קודש!]

הרי רוב האנשים לא יחושו אנרגיה מיוחדת מקריאת הרכיבים של הקורנפלקס גם אם מצב הנפש שלהם אנרגטי במיוחד.
ככה שהמילים שהכותב הביא לידי ביטוי מתוך המצב הנפשי שלו הן גרמו לאנרגיה.

לא מסכימה.
בעת כתיבת רכיבי הקורנפלקס, הכותב אינו בא להעביר מסר כלשהו, אלא מידע יבש (אפילו ללא פרשנות).
בעת כתיבת שיר, מועבר מסר.
מסר ורוח.
רוח שהיא רוחו של הכותב.
אך כמובן שגם למצב רוחו ונפשו של הקורא יש השפעה (ע"ע המכתב לאב מבנו הרחוק).


אם לא כן אז מה הבעיה בשירים שלא נכתבו ע"י יהודי ירא שמים???

 

[הזדמנות]

דקויות האבחנה ויכולת ניסוחן בכתב.

 

[הווה פשוט]

המשורר מצייר במילים שלו לא רק את המציאות ולא רק את הרגשות הנלוים, הוא מבטא את האוירה, את אותו משהו חמקמק שאנו חשים בו מעבר לתודעה, אבל חשים בו בברור.
המציאות כוללת מליוני פרטים קטנים, והאוירה נרקמת מדגשים מסוימים בתוך המציאות הזו, מספר מסוים של פרטים או של פעלים, שבצרופיו נוצר הקסם שם מתנוצץ החלק הנפלא הזה של ההתגלות הפנימית או אם תרצו (וגם אם לא תרצו) של זוהר האלוקות הנעלמת שביסוד ה"עולם".
המשורר בוחר את המילים שמייצגות את נקודות ההארה שבמציאות, ומדלג על כל השאר, כך מורגשת החויה בעוצמה מרוכזת יותר.
זה כמו האמנות המינימליסטית, שבה אנו מנסים במספר הקטן ביותר של קוים לצייר אובייקט, או לפסל אותו, אנו בוחרים רק את מה שהכי מבטא אותו ואת השאר הצופה משלים בדמיונו.
בשירה אם כן
תפקידו של המשורר לחתוך מהתמונה את כל המיותר ולהשאיר רק את הזוהר.
ותפקידו של הקורא הוא להשלים בדמיונו את השאר, זה תפקיד פעיל למדי.
מחשב לא יוכל לעשות זאת.
זו לדעתי דרך נחמדה ל"מבחן טיורינג" המבחנים שמנסים לפתח כדי לגלות אם אתה עומד מול בן אדם או מול רובוט (בינה מלאכותית).
תן לרובוט שיר טוב ושיר פחות טוב, ותשאל אותו מה יותר יפה.
המחשב יכול לעבד רק את המילים שהוא רואה, ולא את כל הרקע שעליו להשלים מתוככי נפשו.