הנושאים החמים
הנושאים החמים
משק כנפי ההיסטוריה הכה פעמיים:
פעם אחת - הסכם המאה.
פעם שנייה והיסטורית פי מאה - זכינו למאמר מאת @ראש לשועלים.
להנאתכם.
*
בס"ד
מדינה פלסטינית, בלי מדינה ובלי פלסטינים
הוא יעשה שלום לא עלינו
גורלם של הפלסטינים חשוב לנתניהו וטראמפ, ממש כמו גורלם של חמישים ומשהו הסינים שהלכו מהעולם בחסות נגיף הקורונה. התיאטרון המפואר שבו הציגו השנים היום, כשהם משחקים את תפקיד יונת השלום והפיוס, היה עם תכלית אחת ברורה.
מדינות המפרץ אמורות להגיע לשלום ונורמליזציה מלאה עם ישראל. כדי שזה יקרה, הסבירו ראשיהן לאמריקאים ולישראלים כאחד, חייבים לפתור את הסוגיה הפלסטינית. אז הנה, פתרו אותה. הניחו על המדף מדינה פלסטינית ארוזה, טייק אוויי, כשהברירה היחידה שהותירו בידי הפלסטינים, זה בשאלת המלפפון-חמוץ, עם או בלי.
טראמפ, שבכלל לא אוהב להוציא כסף מהכיס, הבטיח לפלסטינים חמשים מיליארד דולר במזומן, אם רק בחוקותיו ילכו. יותר מכל, זה מלמד שגם לאמריקאים יש די ערבויות ובטוחות לכך שזה לא עומד לקרות.
הסעודים, האמירים והנסיכים, אלה שמצב החשוקג'ים הקטנים במדינותיהם, לא נמצא בסדר העדיפויות שלהם. לא באמת מתעניינים יתר על המידה דווקא בסבלות הפלשתים היושבים בארץ כנען. על גבם של הערבים היושבים ממערב לירדן, שהערב הזה מוצאים עצמם לראשונה באומללות כנה, ילכו בן סלמאן וכל השאר אל המשתה אשר עשה טראמפ.
והעיר אנקרה נבוכה.
היידה ביבי
נתניהו הגיע כאן בעשר אצבעות להישג המרשים ביותר של הקריירה הארוכה שלו, היו שאמרו, ארוכה מדי.
בארצות הברית עלה לפני שלוש שנים לשלטון נשיא, שרצה באמת לעשות שלום בין ישראל לפלסטין. זה היה לו חשוב מאד, הוא ראה בו נקודת מפתח בהישגים שהוא מנסה להביא לעולם. כל נתוני הבסיס הנ"ל, אמורים היו בקלות להביא את ישראל לעוד לחץ, עוד הקפאות ומחוות דמים חסרות תוחלת, ובסוף השרשרת הידועה מראש גם לאסונות נוראים.
במקום זה, תמרן נתניהו את התוכנית האמריקאית בערמומיות מבריקה. לומר לא לתוכנית, או להודיע מראש בהרואיות שמדינת ישראל לא מסכימה לשום סוג של ויתור, זה קל מאד, ומתקבל יפה גם בהנהגת יש"ע, ובמועצת חכמי סמוטריץ'.
מה יותר חכם? לבוא לאמריקאים ולומר: עד חצי המלכות, אנחנו מוכנים לתת הכל, לסגת לקוי בר אילן. אבל, יש כמה סעיפים שצריך לסדר קודם. כמה פרטים קטנים שהפלסטינים זקוקים לסגור עליהם כדי שנוכל בקלות להתקדם. בין השאר, כדי שנעשה את ההקרבה העצומה מבחינתנו, וניתן מדינה פלסטינית, יש צורך בשני תנאים.
א. סבון ללא סבון. מדינה ללא שליטה צבאית, ללא צבא, ללא נשק, ללא נמל, ללא בירה נורמלית, ללא שליטה על המתרחש סביבה, ללא גבולות, ללא ריבונות וללא מדינה. כולל עין ישראלית עקומה, שפקוחה על כל חבילה שמזמינה סטודנטית מביר-זית באליאקספרס. טראמפ משווק אריזה סגורה של 'אבקת פלסטין אינסטנט', שופכים מים רותחים על מה שנקרא היום הרשות הפלסטינית, מכסים, מחכים חמש דקות, פותחים - הנה המדינה. ההבדל המרכזי בין המצב כיום בשטחי השליטה של הפלסטינים לבין החזון ההזוי של התוכנית, הוא הוצאת הנשק והרקטות מעזה. ובקיצור, כמו שלמדנו, עזה ללא עזה.
ב. על הפלסטינים להפוך איכשהו לשבדים, או לסתם הולנדים חמודים. כך הם יפסיקו לשלם לטרור, להסית לאנטישמיות, לבקש את חזרת הפליטים, להילחם על ירושלים ולשנוא יהודים. כך תוכל מדינת ישראל לחיות לצד מדינתם בשלום ובשגשוג, על פי חזונם של יוסי ביילין ושמעון פרס, זכרם במקומם מונח.
מרגע שזו התוכנית האמריקאית, שוב אין מקום לגינוי בינלאומי, להתקפות אירופיות או ערביות, ולכל מה שהורגלנו אליו. נתניהו ימשוך בכתפיו הרחבות ויאמר בקול עבה, ובאנגלית צחה, זה האמריקאים, מה אתם רוצים.
חתיכת הישג. ולא דיברנו מילה פוליטיקה.
מה באמת התרחש בהיכל הקבר ברמאללה
סיפרו השבוע שאבו מאזן עלה לקברו של עראפת, והתייחד שם באין איש עמו. רבים מן הסתם חושבים שמטרת ההשתטחות היתה לבכות, לבקש על עתיד עמם המדוכא, להתחנן על נפש הילד הג'נינאי הרך לבל ישקע עתידו בתהום הנשיה הפעורה. האמת שונה, ידידיי.
באין איש עמו, כשהוא בשנתו השמונים וחמש, קרע הישיש החולה בבגדיו ושאג נוראות אל מול המצבה הדוממת:
מי יגלה עפר מעיניך הטמאות, יא ראיס טיפש, מי יעירך לרגע אחד קט, רק לראות את אשר עוללת לעמנו הכביר.
מי יתננו כירחי קדם, להחזירנו לאותו רגע מחפיר, עת הואיל אהוד ברק לשלם לך דמי מפתח הוגנים גם על התנחלותו במרומי מגדלי אקירוב, ואתה, בחוצפה ובחוסר ראיית הנולד, השבת – לא.
מי ישיב לעם הפלסטיני, עשרות חבילות נוצצות, מלאות תופינים ומחוות, שנועדו רק להשיב את ירום הודם אל שולחן המשא ומתן המיותם. מי ישיב לבית הלבן את ברק חוסיין אובאמה, מלך של חסד ומרבה להיטיב, שהקשיב לנו אפילו יותר מלארדואן.
מי יחזיר אותנו לגדולתנו, שעה שכל מלכי מזרח ומערב היו משחרים לפתחנו. ואדוני האיחוד האירופי וארצות הברית וערב התחרו בפרו-פלסטיניות של התוכניות שהגישו. לגינויים התכופים שהיו מנת חלקנו בימים ההם בזמן הזה, כנגד ישראל ומדיניות הכיבוש כמובן.
מי יעלה באוב חזרה אל הבית בבלפור גיבורים אמיצים כמו אריק שרון. כאלה שנתנו לנו גב והרגשה שיש תקוה, שאולי יום אחד היהודים יעופו מפה, יטבעו בים ויאפשרו לנו לנשום קצת אויר לח בחופי שייח' מוניס.
מצרים הגדולה. זוכר את נאצר?! נשנק אבו מאזן בבכי טוטאלי. משרד החוץ המצרי מברך על תוכנית שכולה חיסול גורף של החלום הפלסטיני. יאסר, איש כבר לא סופר אותנו!
אבדה שארית פלסטין.
מתה.
פעם אחת - הסכם המאה.
פעם שנייה והיסטורית פי מאה - זכינו למאמר מאת @ראש לשועלים.
להנאתכם.
*
בס"ד
מדינה פלסטינית, בלי מדינה ובלי פלסטינים
הוא יעשה שלום לא עלינו
גורלם של הפלסטינים חשוב לנתניהו וטראמפ, ממש כמו גורלם של חמישים ומשהו הסינים שהלכו מהעולם בחסות נגיף הקורונה. התיאטרון המפואר שבו הציגו השנים היום, כשהם משחקים את תפקיד יונת השלום והפיוס, היה עם תכלית אחת ברורה.
מדינות המפרץ אמורות להגיע לשלום ונורמליזציה מלאה עם ישראל. כדי שזה יקרה, הסבירו ראשיהן לאמריקאים ולישראלים כאחד, חייבים לפתור את הסוגיה הפלסטינית. אז הנה, פתרו אותה. הניחו על המדף מדינה פלסטינית ארוזה, טייק אוויי, כשהברירה היחידה שהותירו בידי הפלסטינים, זה בשאלת המלפפון-חמוץ, עם או בלי.
טראמפ, שבכלל לא אוהב להוציא כסף מהכיס, הבטיח לפלסטינים חמשים מיליארד דולר במזומן, אם רק בחוקותיו ילכו. יותר מכל, זה מלמד שגם לאמריקאים יש די ערבויות ובטוחות לכך שזה לא עומד לקרות.
הסעודים, האמירים והנסיכים, אלה שמצב החשוקג'ים הקטנים במדינותיהם, לא נמצא בסדר העדיפויות שלהם. לא באמת מתעניינים יתר על המידה דווקא בסבלות הפלשתים היושבים בארץ כנען. על גבם של הערבים היושבים ממערב לירדן, שהערב הזה מוצאים עצמם לראשונה באומללות כנה, ילכו בן סלמאן וכל השאר אל המשתה אשר עשה טראמפ.
והעיר אנקרה נבוכה.
היידה ביבי
נתניהו הגיע כאן בעשר אצבעות להישג המרשים ביותר של הקריירה הארוכה שלו, היו שאמרו, ארוכה מדי.
בארצות הברית עלה לפני שלוש שנים לשלטון נשיא, שרצה באמת לעשות שלום בין ישראל לפלסטין. זה היה לו חשוב מאד, הוא ראה בו נקודת מפתח בהישגים שהוא מנסה להביא לעולם. כל נתוני הבסיס הנ"ל, אמורים היו בקלות להביא את ישראל לעוד לחץ, עוד הקפאות ומחוות דמים חסרות תוחלת, ובסוף השרשרת הידועה מראש גם לאסונות נוראים.
במקום זה, תמרן נתניהו את התוכנית האמריקאית בערמומיות מבריקה. לומר לא לתוכנית, או להודיע מראש בהרואיות שמדינת ישראל לא מסכימה לשום סוג של ויתור, זה קל מאד, ומתקבל יפה גם בהנהגת יש"ע, ובמועצת חכמי סמוטריץ'.
מה יותר חכם? לבוא לאמריקאים ולומר: עד חצי המלכות, אנחנו מוכנים לתת הכל, לסגת לקוי בר אילן. אבל, יש כמה סעיפים שצריך לסדר קודם. כמה פרטים קטנים שהפלסטינים זקוקים לסגור עליהם כדי שנוכל בקלות להתקדם. בין השאר, כדי שנעשה את ההקרבה העצומה מבחינתנו, וניתן מדינה פלסטינית, יש צורך בשני תנאים.
א. סבון ללא סבון. מדינה ללא שליטה צבאית, ללא צבא, ללא נשק, ללא נמל, ללא בירה נורמלית, ללא שליטה על המתרחש סביבה, ללא גבולות, ללא ריבונות וללא מדינה. כולל עין ישראלית עקומה, שפקוחה על כל חבילה שמזמינה סטודנטית מביר-זית באליאקספרס. טראמפ משווק אריזה סגורה של 'אבקת פלסטין אינסטנט', שופכים מים רותחים על מה שנקרא היום הרשות הפלסטינית, מכסים, מחכים חמש דקות, פותחים - הנה המדינה. ההבדל המרכזי בין המצב כיום בשטחי השליטה של הפלסטינים לבין החזון ההזוי של התוכנית, הוא הוצאת הנשק והרקטות מעזה. ובקיצור, כמו שלמדנו, עזה ללא עזה.
ב. על הפלסטינים להפוך איכשהו לשבדים, או לסתם הולנדים חמודים. כך הם יפסיקו לשלם לטרור, להסית לאנטישמיות, לבקש את חזרת הפליטים, להילחם על ירושלים ולשנוא יהודים. כך תוכל מדינת ישראל לחיות לצד מדינתם בשלום ובשגשוג, על פי חזונם של יוסי ביילין ושמעון פרס, זכרם במקומם מונח.
מרגע שזו התוכנית האמריקאית, שוב אין מקום לגינוי בינלאומי, להתקפות אירופיות או ערביות, ולכל מה שהורגלנו אליו. נתניהו ימשוך בכתפיו הרחבות ויאמר בקול עבה, ובאנגלית צחה, זה האמריקאים, מה אתם רוצים.
חתיכת הישג. ולא דיברנו מילה פוליטיקה.
מה באמת התרחש בהיכל הקבר ברמאללה
סיפרו השבוע שאבו מאזן עלה לקברו של עראפת, והתייחד שם באין איש עמו. רבים מן הסתם חושבים שמטרת ההשתטחות היתה לבכות, לבקש על עתיד עמם המדוכא, להתחנן על נפש הילד הג'נינאי הרך לבל ישקע עתידו בתהום הנשיה הפעורה. האמת שונה, ידידיי.
באין איש עמו, כשהוא בשנתו השמונים וחמש, קרע הישיש החולה בבגדיו ושאג נוראות אל מול המצבה הדוממת:
מי יגלה עפר מעיניך הטמאות, יא ראיס טיפש, מי יעירך לרגע אחד קט, רק לראות את אשר עוללת לעמנו הכביר.
מי יתננו כירחי קדם, להחזירנו לאותו רגע מחפיר, עת הואיל אהוד ברק לשלם לך דמי מפתח הוגנים גם על התנחלותו במרומי מגדלי אקירוב, ואתה, בחוצפה ובחוסר ראיית הנולד, השבת – לא.
מי ישיב לעם הפלסטיני, עשרות חבילות נוצצות, מלאות תופינים ומחוות, שנועדו רק להשיב את ירום הודם אל שולחן המשא ומתן המיותם. מי ישיב לבית הלבן את ברק חוסיין אובאמה, מלך של חסד ומרבה להיטיב, שהקשיב לנו אפילו יותר מלארדואן.
מי יחזיר אותנו לגדולתנו, שעה שכל מלכי מזרח ומערב היו משחרים לפתחנו. ואדוני האיחוד האירופי וארצות הברית וערב התחרו בפרו-פלסטיניות של התוכניות שהגישו. לגינויים התכופים שהיו מנת חלקנו בימים ההם בזמן הזה, כנגד ישראל ומדיניות הכיבוש כמובן.
מי יעלה באוב חזרה אל הבית בבלפור גיבורים אמיצים כמו אריק שרון. כאלה שנתנו לנו גב והרגשה שיש תקוה, שאולי יום אחד היהודים יעופו מפה, יטבעו בים ויאפשרו לנו לנשום קצת אויר לח בחופי שייח' מוניס.
מצרים הגדולה. זוכר את נאצר?! נשנק אבו מאזן בבכי טוטאלי. משרד החוץ המצרי מברך על תוכנית שכולה חיסול גורף של החלום הפלסטיני. יאסר, איש כבר לא סופר אותנו!
אבדה שארית פלסטין.
מתה.
נערך לאחרונה ב:
