הנושאים החמים
הנושאים החמים
עוד אחד ועוד אחד, ועוד.
התור מתקצר לאט לאט ועוד רגע אני כבר בראשו.
אני מסתחרר לרגע ומשעין את ידי על הכיסא שלצידי, ערב החג השנה היה עמוס במיוחד, אין ספק.
אסתר שחזרה אתמול מאם וילד, הילדים שיהיו בריאים, חמותי שבאה לעזור...
הם בטח כולם מחכים לי עכשיו שאחזור כבר. אבל לאחר שנת קורונה בבית אין פה מישהו שמתכוון לוותר על ברכת שנה טובה מהרב.
האווירה מרגשת. מן "גילו ברעדה". גם הילדים פה בשקט. מחכים בסבלנות לתורם.
אני מדבר עם הרב מדי פעם. זו לא פגישה חד שנתית. בפרט השנה כשאבא ז"ל..
מוזר שכשאני חושב עליו היד כבר לא מתקרבת לאיזור העיניים.
זה היה מוזר לנסות להסביר ליוסי מה זה אומר בשבילי ובשביל הקהילה ה"שנה טובה" והכמה מילים מהרב בליל ראש השנה.
הפעם הראשונה מתי היא הייתה? אה כן, כשהייתי בן 3, ב"מכינה". כשאבא לקח אותי אליו..
מן משהו כזה שאי אפשר להסביר אותו, וכשמנסים זה נשמע קיצ'י ומטופש. אני יודע מה זה בשבילי וזה מספיק, לגמרי.
***
מלמולים אחרונים נשמעים בבית הכנסת.
אלו שנשארו כבר התברכו בהתחלה, מסתבר שלא נשאר אף אחד.
אמ.. בהחלט. מסתבר שכך.
אם כך הגיע הזמן לקום וללכת הביתה, לסעודת ליל ראש השנה.
הוא קם בכבדות ופוסע החוצה לאט לאט.
מעט מן האור שהשפיע על הסובבים אותו בשעה האחרונה - חדר אליו. אבל קצת יותר פנימה, ובכן, משהו שם עמום כזה, לא מאד מואר.
ליל ראש השנה! באמת! זה מה שיש לך בראש? פניו נוקשות. היום ממליכים את הקב"ה למלך, היום נכתב גזר דינם של כל באי עולם, ואחרי השנה האחרונה, כל מה שצריך להיות שם זה תפילה, תפילה עמוקה ונואשת.
אבל היא לא שם, במקום זה התנחלה שם תחושה מוכרת, מוכרת מאד. בת הלוויה הקרובה אליו ביותר מאז נפטרה אשתו לפני שלש שנים.
אבל בחג.. זה לא היה אמור להיות ככה.. רק שאיכשהו יצא שבנימין ומשפחתו נכנסו ברגע האחרון לבידוד. ואת השאר.. הוא הבין שלא נוח להם, ולא רצה להטריח. גם להם יש בלי עין הרע בנים ובני בנים לארח. נתן להם להבין שהוא מסודר. והחג נכנס.
פתאום הוא נכנס.
ברגע אחד של הדלקת נרות, שאחריו פתאום הבין מה זה להיות לבד בחג. לגמרי לבד.
הנשימה שלו כבדה פתאום, הוא מתיישב לכמה רגעים על ספסל בגינה נחמדה שמוסתרת מעט על ידי בניין נאה.
ברכותיו מהשעה האחרונה בה ישב במקומו בבית הכנסת, עולים במוחו
או,הנה חיימקה ציווליך, קצת כפןף אבל נראה טוב יותר ב"ה "חיימקה, לשנה טובה ומתוקה תיכתב ותחתם, הרבה נחת מהילדים, ושהשנה תהיה פרנסה בהרחבה בעז"ה"
"תודה כבוד הרב" לחיצת יד, סיבוב אחרונית ויציאה זריזה מבית הכנסת.
יוסף של מאיר. "לשנה טובה ומתוקה תיכתב ותחתם, תמסור גם לדוד שלך".
חיוך נבוך, סיבוב ויציאה.
"לשנה טובה ומתוקה ר' שמען, תמשיך להאיר את הקהילה שלנו"
הנהון של תודה, סיבוב ויציאה.
ככה זה המשיך.
ושם על הספסל, פתאום הוא רואה את פניה של מרים ע"ה. הוא חוזר מבית הכנסת, מוקף בילדים ונכדים, היא פותחת את הדלת והוא הראשון –"לשנה טובה ומתוקה תיכתבי ותחתמי".
והיא.. פשוט עונה לו "לשנה טובה ומתוקה תיכתב ותחתם".
וכשהיא לא פה? שוב אין הוא זכאי לקבל ממאן דהוא ברכה כזו? ושמא אין הוא ראוי להיכתב חלילה...
"סבאלה!" הוא מתנער פתאום, קול רענן השייך לבחור בלי כיפה פונה אליו בעליזות, מהספסלים לצידו קמים כמה קשישים ונכנסים לבניין הנאה.
הבחור, נטול כיפה ולבוש במדי בית האבות פונה אליו שוב , "סבאלה, שנה מתוקה שתהיה לך! תרצה שאקרא לאחת העובדות שתעזור לך להיכנס לסעודה? קדימה, יהיה נחמד!"
הוא קם, כשחיוך קל בזווית שפתיו. "אני אמשיך לכיוון הבית" הוא מביט על הבחור בחיבה "ושתיכתב ותחתם גם אתה לשנה טובה ומתוקה".
ובפסיעות רציניות וחגיגיות הוא פוסע לביתו.
התור מתקצר לאט לאט ועוד רגע אני כבר בראשו.
אני מסתחרר לרגע ומשעין את ידי על הכיסא שלצידי, ערב החג השנה היה עמוס במיוחד, אין ספק.
אסתר שחזרה אתמול מאם וילד, הילדים שיהיו בריאים, חמותי שבאה לעזור...
הם בטח כולם מחכים לי עכשיו שאחזור כבר. אבל לאחר שנת קורונה בבית אין פה מישהו שמתכוון לוותר על ברכת שנה טובה מהרב.
האווירה מרגשת. מן "גילו ברעדה". גם הילדים פה בשקט. מחכים בסבלנות לתורם.
אני מדבר עם הרב מדי פעם. זו לא פגישה חד שנתית. בפרט השנה כשאבא ז"ל..
מוזר שכשאני חושב עליו היד כבר לא מתקרבת לאיזור העיניים.
זה היה מוזר לנסות להסביר ליוסי מה זה אומר בשבילי ובשביל הקהילה ה"שנה טובה" והכמה מילים מהרב בליל ראש השנה.
הפעם הראשונה מתי היא הייתה? אה כן, כשהייתי בן 3, ב"מכינה". כשאבא לקח אותי אליו..
מן משהו כזה שאי אפשר להסביר אותו, וכשמנסים זה נשמע קיצ'י ומטופש. אני יודע מה זה בשבילי וזה מספיק, לגמרי.
***
מלמולים אחרונים נשמעים בבית הכנסת.
אלו שנשארו כבר התברכו בהתחלה, מסתבר שלא נשאר אף אחד.
אמ.. בהחלט. מסתבר שכך.
אם כך הגיע הזמן לקום וללכת הביתה, לסעודת ליל ראש השנה.
הוא קם בכבדות ופוסע החוצה לאט לאט.
מעט מן האור שהשפיע על הסובבים אותו בשעה האחרונה - חדר אליו. אבל קצת יותר פנימה, ובכן, משהו שם עמום כזה, לא מאד מואר.
ליל ראש השנה! באמת! זה מה שיש לך בראש? פניו נוקשות. היום ממליכים את הקב"ה למלך, היום נכתב גזר דינם של כל באי עולם, ואחרי השנה האחרונה, כל מה שצריך להיות שם זה תפילה, תפילה עמוקה ונואשת.
אבל היא לא שם, במקום זה התנחלה שם תחושה מוכרת, מוכרת מאד. בת הלוויה הקרובה אליו ביותר מאז נפטרה אשתו לפני שלש שנים.
אבל בחג.. זה לא היה אמור להיות ככה.. רק שאיכשהו יצא שבנימין ומשפחתו נכנסו ברגע האחרון לבידוד. ואת השאר.. הוא הבין שלא נוח להם, ולא רצה להטריח. גם להם יש בלי עין הרע בנים ובני בנים לארח. נתן להם להבין שהוא מסודר. והחג נכנס.
פתאום הוא נכנס.
ברגע אחד של הדלקת נרות, שאחריו פתאום הבין מה זה להיות לבד בחג. לגמרי לבד.
הנשימה שלו כבדה פתאום, הוא מתיישב לכמה רגעים על ספסל בגינה נחמדה שמוסתרת מעט על ידי בניין נאה.
ברכותיו מהשעה האחרונה בה ישב במקומו בבית הכנסת, עולים במוחו
או,הנה חיימקה ציווליך, קצת כפןף אבל נראה טוב יותר ב"ה "חיימקה, לשנה טובה ומתוקה תיכתב ותחתם, הרבה נחת מהילדים, ושהשנה תהיה פרנסה בהרחבה בעז"ה"
"תודה כבוד הרב" לחיצת יד, סיבוב אחרונית ויציאה זריזה מבית הכנסת.
יוסף של מאיר. "לשנה טובה ומתוקה תיכתב ותחתם, תמסור גם לדוד שלך".
חיוך נבוך, סיבוב ויציאה.
"לשנה טובה ומתוקה ר' שמען, תמשיך להאיר את הקהילה שלנו"
הנהון של תודה, סיבוב ויציאה.
ככה זה המשיך.
ושם על הספסל, פתאום הוא רואה את פניה של מרים ע"ה. הוא חוזר מבית הכנסת, מוקף בילדים ונכדים, היא פותחת את הדלת והוא הראשון –"לשנה טובה ומתוקה תיכתבי ותחתמי".
והיא.. פשוט עונה לו "לשנה טובה ומתוקה תיכתב ותחתם".
וכשהיא לא פה? שוב אין הוא זכאי לקבל ממאן דהוא ברכה כזו? ושמא אין הוא ראוי להיכתב חלילה...
"סבאלה!" הוא מתנער פתאום, קול רענן השייך לבחור בלי כיפה פונה אליו בעליזות, מהספסלים לצידו קמים כמה קשישים ונכנסים לבניין הנאה.
הבחור, נטול כיפה ולבוש במדי בית האבות פונה אליו שוב , "סבאלה, שנה מתוקה שתהיה לך! תרצה שאקרא לאחת העובדות שתעזור לך להיכנס לסעודה? קדימה, יהיה נחמד!"
הוא קם, כשחיוך קל בזווית שפתיו. "אני אמשיך לכיוון הבית" הוא מביט על הבחור בחיבה "ושתיכתב ותחתם גם אתה לשנה טובה ומתוקה".
ובפסיעות רציניות וחגיגיות הוא פוסע לביתו.
נערך לאחרונה ב:
זו מן אפיזודה שהצטיירה לי בראש ונגעה לי בלב. אז ממש בער לי לכתוב.
