לא הרבה אנשים מכירים אותי. האמת שכמעט אף בן אדם לא מכיר אותי באופן אישי, למעט שלשת הבעלים שלי ומשפחתם.
אבל עם כל זאת הצלחתי לעשות שינוי גדול לאנושות.
טוב, אולי לא לכל האנושות אבל לפחות לתושבי קרית ספר והסביבה.
שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני שמחה על השינוי הזה שאתם בודאי כועסים עליו מאוד, כמעט כל יום אוכלים אותי רגשות חרטה, אבל רגע לאחר מכן אני מזדקפת, מתמלאת גאווה, ושמחה שהותרתי חותם בעולם, שכפי הנראה יישאר עוד הרבה אחרי שאני ילך לגריטה.
הסיפור שלי הוא ארוך מאוד, כאורך ימי חיי, עשרים ואחת שנה. הוא מתחיל בעיר קסומה בצפון איטליה, לא רחוק מגבול צרפת, שם במפעל גדול נולדתי אני-פיאט פונטו מודל 2002.
כבר בתחילת החיים יצאתי להפלגה ארוכה עד לנמל אשדוד, שם קיבלתי את מספר הזהות שלי, בן שבע ספרות בסך הכל, והפכתי לאזרחית ישראלית מן המנין.
הבעלים הראשון שלי היה ארז, גבר בשנות הארבעים לחייו מרמת גן, הוא טיפח אותי, רחץ אותי כשהתלכלכתי, תיקן אותי כשהיה צריך, ובאופן כללי הוא לא הכביד עלי יותר מדי, ובעיקר נחתי בחניה היפה שלו מתחת לבית.
הבעלים השני שלי היה שי, צעיר תל אביבי, הוא היה קצת יותר מופרע, ואף גרם לשלד שלי להתפרק יותר מפעם אחת, אבל בסך הכל היה בסדר, צברתי קילומטרז' נאה על הכבישים, הערך שלי ירד מיום ליום, אבל ידעתי שככה זה העולם, נוסעים ונוסעים עד שנגמר הדלק.
יום אחד בהיר לפני שנתיים הגיע אלי שי עם גבר מזוקן, המזוקן דפק עלי מכל הכיוונים, בדק לי את המנוע, הסתכל על הצלקות, ואמר לשי, 'טוב, אני לוקח אותה', וכך הגעתי אל הבעלים השלישי שלי-שמואל, או ר' שמואל כמו שקוראים לו השכנים, או אבא כמו שקוראים לו שבעת ילדיו.
וככה נכנסתי לעולם חדש, כבר לא הייתי מכונית מפונקת, עם נהג אחד שחוצה את איילון בבוקר, כבר לא הייתי הרכב החדש שמשתזף לו בחנייה. לעת זקנה הפכתי למשאית.
התחלתי לסחוב על גגי הדואב, ספה, מקרר, מכונת כביסה, מיטת שלישיה, ועוד. התברר ששמואל קנה את אותי כדי להעביר דירה או משהו כזה.
אבל השיא היה כמה שבועות לאחר מכן, לרגל שבת התאחדות נסעה המשפחה כולה למודיעין עילית, עיר שלא ביקרתי בה מעולם, אבל השמועות בכביש אמרו שעיר זו היא מושב הזקנים של הרכבים, כל רכב קשיש שאיש אינו רוצה, נקנה בסכום פעוט על ידי אחד מתושבי העיר, ועליו לאמץ את עיניו הזקנות שלא לדרוס ילדים רכים.
בקיצור, משפחת ברקוביץ היקרה עלו לרכב בהמוניהם, חמישה מאחורה ושנים מקדימה, שמואל העמיס בפגז' שתי מזוודות ענק וילד אחד, שתי מזוודות נוספות נקשרו על הגג, ואחרון חביב נכנס שמואל אל מושב הנהג ותחב לתוכי את המפתח.
הדרך הייתה סבירה, נכון היה לי כבד, אפילו כבד מאוד, השתעלתי ללא הרף, אבל הילדים שרו, וצחקו, ורבו, ואשתו של שמואל כל הזמן אמרה שהיה עדיף לנסוע באוטובוס או לקנות רכב יותר יקר. בקיצור היה לי מעניין.
ככה זחלתי את כל הדרך מבני ברק ועד מודיעין ומשם דרך צומת שילת עד ללפיד, ושם זה קרה...
אני גדלתי בגוש דן, והעליה הגדולה ביותר שעשיתי בחיים היה פס האטה, לא טיפסתי הרים ובוודאי לא עם משקל עודף כל כך, ופתאום באמצע הדרך, הכביש עולה, הר עצום ממדים, או יותר נכון גבעה קטנה הזדקרה למולי, הכביש מטפס עליה בחינניות, ואני ממרום גילי וכובד משקלי אמורה לטפס על הגבעה הזו??
וכך, הגעתי למרגלות הגבעה, עצרתי את הרכב, נשמתי נשימת אגזוז ארוכה, והחלטתי שכאן אשאר.
כמובן שההחלטה הזו היא לא בידי, ושמואל שלא הבין את גודל הקושי, לחץ על דוושת הגז בשיא כוחו, ואני חרף התעקשותי הזדחלתי לי במעלה הגבעה שדווקא הייתה סבירה לגמרי.
אבל את הנעשה אי אפשר להשיב, בזווית מראתי האחורית ראיתי את הנהג שמאחורי שלא הבין למה עצרתי, עוצר גם הוא, ומסתכל אם יש כאן משהו, גם הרכב הבא עצר ולא הבין למה, הסתכל ימינה שמאלה והמשיך, וכך כל טור הרכבים הבאים אחרי.
למחרת שיצאנו מהעיר בחזרה הביתה, עדיין ראיתי את זה, טור ארוך של רכבים, שכל אחד עוצר, מסתכל ימינה שמאלה, וממשיך.
וכך זה עד היום, יותר משנתיים אחר כך, כל רכב שמגיע למרגלות הגבעה, עוצר, מסתכל ימינה שמאלה, וממשיך.
ובכל פעם שאני עוברת באזור ורואה את טור המכוניות המזדחל, לבי מתמלא ברגשות מעורבים, אשמה ובושה מצד אחד, וניצחון מצד שני. מי היה מאמין שפונטו הקשישה תצליח להעמיד בפקק אינסופי את כל הטסלות החדשות והגאות.
מבוסס על סיפור אמיתי
הנושאים החמים
הנושאים החמים
