הנושאים החמים
הנושאים החמים
השעה 13:00
אחת לפנות גיהנם.
מהבוקר מטפסת חני-קה במעלה ריאותיי העשנות.
אני מגרד מול האונה השלישית, משחזר במודע את מה שעבר עלי היום.
אוי, קשה.
תהרגו אותי, לא יודע מה ישלו למזא נגדי.
קמתי בבוקר, כולי מואר, חף מפשע.
קיפפתי כוס, הוצאתי סיגריה, לקחתי שאכטה.
אני בא לנשוף, והשד יודע מי עורר אותו מרבצו, הוא הסתער עליה ודחף לי אותה חזרה בכח, עד שהבנתי שאני בעצם מוטציה של נאד מים מלוחים.
שוין, כבר אמרו, צרות של עשֵׁנים.
"יש צרות יותר גדולות" אמר פעם סיני זקן, ומיד מת מקורונה.
וזה נכון. איך אני יודע? הצחקתם אותי.
אני יש לי השן-זקונים שלי.
התכשיט, מאז שהיא באה, היא והבינה-יתירה שלה, היא עושה רק צרות.
ובצרורות.
צרורות שנשלחים בשיירות-מצויות לכל תא עצבי בלסתי המסכנה.
מה אומר ומה אדבר. כאבי שיניים לאו כלום הוא, כמ"ש שיננא חטוף, ושן בינה עולה על כולנה.
אוי זה קשה.
אוחחחח,
"מי שלא חווה כאב שיניים לא חווה כאב מימ.. אייי!" אני נוהג לומר ולהיתקע.
זה לא צחוק, לילות אני לא ישן , ברצף!.
שינוי אחד מרגש הוא תוצאה ישירה של תקופת הכאב הזו.
יושבי הפורום המצומצם "ספסל בַּחינה", - בית הדין האזורי בצ'חונה, החלו להסתכל עלי בעין עקומה-שטוחה מאז החלו לראות אותי חוזר מהמכולת של שלומו עם בקבוקי עארק קטנים.
"סוף סוף הבין משהו, הקולינמל".
כשכלו כל הקיצין התקשרתי למאוחדת, קבתיתור.
"יש לי מאוחדת שיא, כן! אהה", הודעתי למוקדנית בהתרגשות.
וברוך השן תודה לקל לא עלה הרבה. נשאר לי משהו עבור "מנוי פרוג".
אבל מה אני מלאה אתכם, לקצר?
טוב, אני מקצר.
בשעה היעודה, אחת לפני גיהנם, יצאתי מהקונכיה, אוֹפוֹ המושטים והסלומון, בין השניצל-פרוסות למגנום.
יצאתי כשכולי גליד קרח, היישר אל המחבת הרותחת, המכונה "עולם הזה".
ואם אמר איזה משגיח, עולם הזה זה הבל. נו, כבר אמר קהלת הבל מהביל.
ירדתי למדורכוב, והחילותי מהלך.
לא הסתכלתי לכיווני, עצמתי עיניים והחילותי מערבב את העיסה הדביקית של זיעה וחול. ימין - שמאל - ימין - שמאל.
הגעתי לתחנה הלוהטת, מלהטט בין עשרות אנשים מעוטלפי קורונה, מעולפי יזע.
עליתי.
לעיתים מצאתי את עצמי ממשש אחר קו התפר בין מסיכת-כינים לחתימת זקני, ופוצח בגירודים קצביים לקול צלילי הפרסומת ברדיו הזה של האוטובוס "מאאאוחדתיתך מכוללב".
בתחנה הנוכחית התקדם לעבר מרחב שני המטר שלי גוש בשר אימתני ושחום, עירום ממסיכה או כפפות.
טסתי משם מיד כמטחוי שיעול או אפצ'יק.
מי יודע.
בתחנה הבאה הסיוט עבר מוטציה, ירדתי מהאוטובוס ועברתי לרכבת הקללה.
עליתי.
התקשרה ממאוחדת.
"- אדון שטרכנוביץ?",
"כן"?
- "היה לך תור היום בשעה 14:00"....
"היה??", כך אני. "עכשיו אחת וחצי!!, את רוצה שעון?, מה? מי? מו?" (שוקל כאופציה מרעה בשדה קוצים).
- "אה, הרופא, ד"ר חמדולילילה, בצום, גומר מוקדם היום".
ווזז'...גגג...ררר... אני מתחיל למחזר ריר, נזכר שבקרת הנוזלים כבר התריעה לפנות בוקר על מיצוי כושר ההתלחלחות, אין לי די בשביל עצבים, כל המשאבים על הזיעה.
- "מה יש, מה קרה?! אדון שטרכנוביץ', מישהו עובד אצלך??", "התור מבוטל! פסיק-נקודה-אימוג'י. ולא יעזור בית דין!"
אני הלום קרב. מפגע בודד. נפגע חרטה.
- "הלו, שומע?"
#קולות לעיסה#
- "אני לא יכולה לקבוע לך תור אחר"
#קול מציצת לשד עצם#
- "מצטערת, באמת!"
#צליל בליעה#
- "אלו הנהלים".
בעעע.
---
אבל יודעים מה? אני שמח, לפחות אני במאוחדת.
תארו לעצמכם הייתי במשותפת.
אחת לפנות גיהנם.
מהבוקר מטפסת חני-קה במעלה ריאותיי העשנות.
אני מגרד מול האונה השלישית, משחזר במודע את מה שעבר עלי היום.
אוי, קשה.
תהרגו אותי, לא יודע מה ישלו למזא נגדי.
קמתי בבוקר, כולי מואר, חף מפשע.
קיפפתי כוס, הוצאתי סיגריה, לקחתי שאכטה.
אני בא לנשוף, והשד יודע מי עורר אותו מרבצו, הוא הסתער עליה ודחף לי אותה חזרה בכח, עד שהבנתי שאני בעצם מוטציה של נאד מים מלוחים.
שוין, כבר אמרו, צרות של עשֵׁנים.
"יש צרות יותר גדולות" אמר פעם סיני זקן, ומיד מת מקורונה.
וזה נכון. איך אני יודע? הצחקתם אותי.
אני יש לי השן-זקונים שלי.
התכשיט, מאז שהיא באה, היא והבינה-יתירה שלה, היא עושה רק צרות.
ובצרורות.
צרורות שנשלחים בשיירות-מצויות לכל תא עצבי בלסתי המסכנה.
מה אומר ומה אדבר. כאבי שיניים לאו כלום הוא, כמ"ש שיננא חטוף, ושן בינה עולה על כולנה.
אוי זה קשה.
אוחחחח,
"מי שלא חווה כאב שיניים לא חווה כאב מימ.. אייי!" אני נוהג לומר ולהיתקע.
זה לא צחוק, לילות אני לא ישן , ברצף!.
שינוי אחד מרגש הוא תוצאה ישירה של תקופת הכאב הזו.
יושבי הפורום המצומצם "ספסל בַּחינה", - בית הדין האזורי בצ'חונה, החלו להסתכל עלי בעין עקומה-שטוחה מאז החלו לראות אותי חוזר מהמכולת של שלומו עם בקבוקי עארק קטנים.
"סוף סוף הבין משהו, הקולינמל".
כשכלו כל הקיצין התקשרתי למאוחדת, קבתיתור.
"יש לי מאוחדת שיא, כן! אהה", הודעתי למוקדנית בהתרגשות.
וברוך השן תודה לקל לא עלה הרבה. נשאר לי משהו עבור "מנוי פרוג".
אבל מה אני מלאה אתכם, לקצר?
טוב, אני מקצר.
בשעה היעודה, אחת לפני גיהנם, יצאתי מהקונכיה, אוֹפוֹ המושטים והסלומון, בין השניצל-פרוסות למגנום.
יצאתי כשכולי גליד קרח, היישר אל המחבת הרותחת, המכונה "עולם הזה".
ואם אמר איזה משגיח, עולם הזה זה הבל. נו, כבר אמר קהלת הבל מהביל.
ירדתי למדורכוב, והחילותי מהלך.
לא הסתכלתי לכיווני, עצמתי עיניים והחילותי מערבב את העיסה הדביקית של זיעה וחול. ימין - שמאל - ימין - שמאל.
הגעתי לתחנה הלוהטת, מלהטט בין עשרות אנשים מעוטלפי קורונה, מעולפי יזע.
עליתי.
לעיתים מצאתי את עצמי ממשש אחר קו התפר בין מסיכת-כינים לחתימת זקני, ופוצח בגירודים קצביים לקול צלילי הפרסומת ברדיו הזה של האוטובוס "מאאאוחדתיתך מכוללב".
בתחנה הנוכחית התקדם לעבר מרחב שני המטר שלי גוש בשר אימתני ושחום, עירום ממסיכה או כפפות.
טסתי משם מיד כמטחוי שיעול או אפצ'יק.
מי יודע.
בתחנה הבאה הסיוט עבר מוטציה, ירדתי מהאוטובוס ועברתי לרכבת הקללה.
עליתי.
התקשרה ממאוחדת.
"- אדון שטרכנוביץ?",
"כן"?
- "היה לך תור היום בשעה 14:00"....
"היה??", כך אני. "עכשיו אחת וחצי!!, את רוצה שעון?, מה? מי? מו?" (שוקל כאופציה מרעה בשדה קוצים).
- "אה, הרופא, ד"ר חמדולילילה, בצום, גומר מוקדם היום".
ווזז'...גגג...ררר... אני מתחיל למחזר ריר, נזכר שבקרת הנוזלים כבר התריעה לפנות בוקר על מיצוי כושר ההתלחלחות, אין לי די בשביל עצבים, כל המשאבים על הזיעה.
- "מה יש, מה קרה?! אדון שטרכנוביץ', מישהו עובד אצלך??", "התור מבוטל! פסיק-נקודה-אימוג'י. ולא יעזור בית דין!"
אני הלום קרב. מפגע בודד. נפגע חרטה.
- "הלו, שומע?"
#קולות לעיסה#
- "אני לא יכולה לקבוע לך תור אחר"
#קול מציצת לשד עצם#
- "מצטערת, באמת!"
#צליל בליעה#
- "אלו הנהלים".
בעעע.
---
אבל יודעים מה? אני שמח, לפחות אני במאוחדת.
תארו לעצמכם הייתי במשותפת.
